הם נכנסים לנו לאוזן, חוזרים על עצמם שוב ושוב ולא מוכנים להרפות. למה שירים מסוימים כל כך אוהבים להיתקע לנו בראש?
זה קורה כמעט לכולנו. באמצע שגרת היום, כאילו משום מקום, צץ קטע של שיר וחוזר על עצמו שוב ושוב ללא הפסקה. מהרגע הראשון ברור לכם שהשיר הארור נתקע לכם במוח לזמן בלתי מוגדר. קטעי השיר שנתקעים לנו בראש נקראים בארצות רבות תולעי אוזניים, לפעמים המנגינה הטורדנית תיעלם בתוך כמה דקות ולעתים התולעת תלווה אותנו למשך כל היום ואפילו תקשה עלינו להירדם בסופו.
השירים הדביקים, או בשמם המדעי "דימויי מוזיקה בלתי רצוניים", הם תופעה מסקרנת וייחודית. במתקפה של שיר כזה, קטע מוזיקה קצר נשלף באופן בלתי רצוני מהזיכרון וחוזר על עצמו שוב ושוב, לפעמים במשך שעות. אין לנו שום שליטה על התופעה הזאת – אנחנו לא בוחרים איזה שיר ייתקע לנו, לא מזמנים במודע את הזיכרון ואפילו לא יכולים לסלק אותו מראשנו.
חשבו עד כמה התופעה הזאת ייחודית. איפה עוד תמצאו דוגמאות לדברים שנשלפים מהזיכרון שלכם בלי שאתם מנסים להיזכר בהם ומסרבים להיעלם? מה אפשר ללמוד על המוח שלנו מחוסר השליטה ומהכניעה המוחלטת שלנו לנעימות הדביקות האלה? מה אפשר ללמוד מכך על ההתנהגות האנושית ועל היחס שלנו למוזיקה?
מדוע זה קורה?
בואו נכיר קצת יותר לעומק את תולעי האוזניים. מחקר בולט שעסק בנושא הזה מצא של-98 אחוז מבני האדם נדבקו שירים בהזדמנות זו או אחרת. יותר מ-90 אחוז מאיתנו חווים התקפה מוזיקלית כזאת לפחות פעם בשבוע ובערך רבע מאיתנו חווים אותה כמה פעמים ביום. כמעט תמיד מדובר במנגינה קליטה שנתקעת בלולאה ומשתקעת במוחנו, לרוב במהלך ביצוע מטלות שלא דורשות ריכוז גבוה או שימוש רב בזיכרון פעיל.
סרטון המסביר על אותם צלילים שמתגנבים לתודעה ומתנגנים בה שוב ושוב:
חד ההסברים שניתנו לתופעה הזאת קשור לדרך שבה אנחנו קולטים מוזיקה ואוגרים אותה. כשאנחנו מקשיבים למוזיקה אנחנו משתמשים בזיכרון מתמשך – אנחנו לא זוכרים תווים בודדים אלא מכלול שלם של רגעי מוזיקה, שיוצרים ביחד זיכרון מוזיקלי. כלומר הקטע שחוזר על עצמו יכול להיחשב כזיכרון אחד שלם שאי אפשר לפרק לחלקים קטנים יותר.
אפשר לטעון שזה דומה לזיכרון גופני או תנועתי, שבו רצף של תנועות יוצר פעולה. חישבו על פעולות כמו קשירת שרוכים, או קוד שאתם זוכרים בתנועות האצבעות ולא במספרים. בדומה לשירים דביקים , גם כאן רצף הפעולות יכול להתרחש בצורה כמעט לא רצונית וקשה לנו להפריד בין הפעולות הנפרדות שיוצרות את הרצף הזה.
לצערנו אין למדע הסבר טוב, מקיף ומוסכם לתופעה הזאת. אבל אם תשאלו אותי – הסוד טמון במוזיקה עצמה.
קסם המוזיקה
מוזיקה מפעילה את מוחנו ומשפיעה עליו בצורה ייחודית ומדהימה. היא מעוררת רגשות עזים, מקפיצה זיכרונות חבויים ומחוללת שינויים גופניים. מוזיקה יכולה להשפיע באופן כמעט מיידי על מצב הרוח, היא אחד הדברים הראשונים שתינוקות מגיבים להם ואחד הדברים האחרונים שחולי שיטיון מגיבים אליו.
כשמנטרים בזמן אמת את הפעילות המוחית בכלים מתוחכמים כמו MRI, אפשר לראות שבזמן פתרון בעיות חשבוניות או קריאה "נדלקים" אזורים מסוימים במוח ומראים פעילות מוחית. לעומת זאת, כשמאזינים למוזיקה מופעלים ביחד אזורים רבים ושונים ונכנסים לפעילות בו-זמנית.
הרצאת TED העוסקת בשאלה איך המוח שלנו מגיב למוזיקה:
מחבקים את תולעי האוזניים
הדרך שבה אנו קולטים מוזיקה ומגיבים אליה היא מופלאה. לאחרונה אף התגלה שכשהשמיעו מוזיקה לחולי אלצהיימר הם נזכרו בדברים שרגע קודם לכן עוד היו בתהומות הנשייה. יש מטפלים שמתארים את תגובת החולים למוזיקה כהדלקת פנס במערה חשוכה.
אם נבין את המוזיקה ואת הדרך שבה המוח מתמודד איתה נוכל אולי לרכוש תובנות מעמיקות על דרך פעולתו, ואולי נשכיל להשתמש בהן כדי להעצים את היכולות ההכרתיות שלנו או למנוע את דעיכתן אצל חולי אלצהיימר ומחלות שטיוניות אחרות.
בינתיים יש משהו מנחם בעובדה שבראש של כולנו נתקע מדי פעם שיר שמסרב ללכת משם. אולי "תולעת אוזניים" השתקעה בראש של הרצל כשעמד על המרפסת ההיא. אולי מנגינה התנגנה בראשו של אלברט איינשטיין כשפענח את תורת היחסות. בפעם הבאה ששיר נדבק לכם, זכרו שפענוח מקורו יוכל אולי לשפוך אור על כמה מהסודות הכמוסים של מוחנו.
