סוגים שונים
של אפלה

תמיד היה חשוך בחוץ. ההורים והמורים אמרו לפעמים, בלי להסביר, שהכול בגלל הטרוריסטים של ירוק כהה, אבל ג'ונתן חשב שלא יכול להיות שזה כל הסיפור. החברים האחרים במועדון צמרמורת הסכימו איתו.

האפלה מחוץ לחלונות הזכוכית שבבית, בבית הספר ובאוטובוס בית הספר הייתה אפלה מהסוג השני. לעיתים קרובות יכולתם לראות מעט מבעד לסוג הראשון, הרגיל, וכמובן אפשר היה לשסע אותו בפנס. הסוג השני של האפלה היה שחור מוחלט, ואפילו קרן האור הבהירה ביותר של פנס חשמלי לא נראתה מבעד לו ולא האירה דבר. כל פעם שג'ונתן צפה בחבריו יוצאים לפניו מבעד לשערי בית הספר, נדמה היה לו שהם צועדים לתוך קיר של שחור מוחלט. אך כשעקב אחריהם וגישש בעיוורון לאורך המעקה לעבר המקום שבו חיכה האוטובוס הביתה, לא היה מסביבו דבר זולת אוויר ריק. אוויר שחור.

חלק מהאזורים הסופר-שחורים הללו נמצאו בתוך בניינים. בדיוק עכשיו ג'ונתן גישש את דרכו לאורך מסדרון שחור, אחד מהאזורים האסורים בבית הספר. רשמית הוא היה אמור להיות בחוץ ולהעביר את הזמן בהפסקה בחצר המשחקים המוקפת חומות גבוהות, שבה (באופן תמוה למדי) לא היה חשוך כלל והיה אפשר לראות את השמיים למעלה. מקום כזה, כמובן, לא התאים כלל לאירוע כמו טקס החניכה הסודי, מטיל האימה, של מועדון צמרמורת.

ג'ונתן יצא מבעד לקצה הרחוק של המקטע  השחור כדיו של המסדרון, ופתח בדממה את הדלת למחסן הקטן שהם גילו לפני שני סמסטרים. האוויר בפנים היה חמים, מאובק ומעופש. נורה חשופה הייתה תלויה מהתקרה. חבריו כבר היו שם, ישובים על קופסאות עמוסות ניירת וערימות של ספרי לימוד חבוטים.

"איחרת", אמרו יחד גארי, ג'ולי וח'אלד. המועמדת החדשה הת'ר רק הסיטה בידה קווצת שיער בלונדיני ארוכה וחייכה, חיוך מתוח במקצת.

"מישהו חייב להיות האחרון", אמר ג'ונתן. המילים הפכו לחלק מהטקס, כמו סיסמה סודית שהוכיחה שהאחרון שהגיע לא היה זר או מרגל. כולם כמובן הכירו זה את זה, אבל תארו לעצמכם מרגל שמתמחה בהתחזות...

ח'אלד אחז בחגיגיות בקלסר תמים למראה. זו הייתה זכות היתר שלו. הוא היה זה שהקים את המועדון, אחרי שמצא את תמונת השד שמישהו שכח במכונת הצילום של בית הספר. אולי הוא קרא יותר מדי סיפורים על עמידה באתגרים וטקסי קבלה סודיים. כשאתה נתקל באתגר כל כך נהדר, אתה פשוט מוכרח להקים אגודה סודית שתשתמש בו.

"אנו מועדון צמרמורת", דקלם ח'אלד. "אנו אלה שמסוגלים לעמוד בזה. עשרים שניות".

ג'ונתן זקף את גבותיו. עשרים שניות זה רציני. גארי, הילד השמן בחבורה, רק הניד בראשו והתרכז בשעונו. ח'אלד פתח את הקלסר ונעץ מבט במה שבתוכו. "אחת... שתיים... שלוש..."

הוא כמעט הצליח. שבע-עשרה שניות חלפו לפני שידיו של ח'אלד החלו לפרכס ולרעוד. הוא שמט את הספר וגארי חתם את הספירה בשמונה-עשרה. הייתה הפוגה בשעה שח'אלד התגבר על הרעידות וחזר לעצמו, ואז בירכו אותו על השיא החדש.

ג'ולי וגארי לא הרגישו שאפתנים עד כדי כך, ובחרו באתגר של עשר שניות. שניהם עמדו בו, אם כי לקראת העשר, פניה כבר היו לבנות להחריד וממנו נטפו אגלי זיעה גדולים. אז ג'ונתן חש מחויב לומר גם הוא עשר.

"אתה בטוח, ג'ון?" אמר גארי. "בפעם הקודמת היית בשמונה. לא צריך להגזים היום".

ג'ונתן דקלם את מילות הטקס, "אנו אלה שמסוגלים לעמוד בזה", ולקח את הקלסר מגארי. "עשר".

בין הפגישות אי אפשר היה לזכור איך בדיוק נראית תמונת השד. כל פעם מחדש היא נראתה חדשה ובלתי מוכרת. זו הייתה צורה מופשטת בשחור לבן, מתערבלת ומהבהבת כאחד מאותם דפוסים ישנים של אשליות אופטיות. היה בצורה משהו כמעט יפה עד שהעניין חדר לך לראש במין הלם של מגע שהזכיר נגיעה בקו מתח גבוה. הוא עשה משהו לחוש הראייה. הוא התעסק לך במוח. ג'ונתן חש חשמל סטטי הולם מאחורי עיניו... סערה חשמלית גועשת אי שם בתוכו... קדחת פתאומית סוערת בדמו... שרירים מתכווצים ומשתחררים... ואלוהים אדירים, האם גארי ספר רק עד ארבע?

הוא החזיק מעמד איכשהו, הכריח את עצמו לא לזוז בזמן שכל חלק בו ביקש להתעוות לכיוון אחר. הסנוור של תמונת השד נמוג בסוג חדש של אפלה, צל בתוך עיניו, והוא ידע בוודאות איומה שהוא עומד להתעלף או להקיא או שניהם יחד. הוא נכנע ועצם את עיניו בדיוק ברגע שבו באופן שלא יאומן ואחרי מה שנדמה כמו שנים ארוכות, הספירה הגיעה לעשר.

ג'ונתן הרגיש מותש ומרוקן מדי לשים לב כשהת'ר הגיעה קרוב – אבל לא קרוב מספיק – לחמש השניות הדרושות כדי להתקבל לחברה מן המניין במועדון. היא כיסתה את עיניה ביד שרעדה בחוזקה. היא הייתה בטוחה שהפעם תצליח. ח'אלד נעל את הישיבה בציטוט שמצא אי שם: "מה שלא הורג, מחשל".

חלק מהאזורים הסופר-שחורים הללו נמצאו בתוך בניינים | איור: שירה הולנד באמצעות DALL-E

* * * * *

בית הספר היה מקום שלימד בדרך כלל דברים שלא היה להם שום קשר לעולם האמיתי. ג'ונתן שיער בינו לבין עצמו שמשוואות ריבועיות פשוט לא קרו מעולם מחוץ לכיתה. כך שהמועדון הופתע כשהדברים נהיו מעניינים פתאום דווקא בשיעור מתמטיקה, מכל המקומות שבעולם.

מר ויטקוט היה זקן למדיי, משהו בין סבא לגימלאי, ולא היה אכפת לו לסטות מדי פעם מנושא השיעור הרשמי. היה צריך לפתות אותו בשאלה מתאימה. הארי סטין הקטן – המכור הכיתתי לשחמט ולמשחקי מלחמה, שמועמדתו למועדון נשקלה – זכה להצלחה מסחררת כששאל על ידיעה חדשותית ששמע בבית. זה היה משהו שקשור ל"לוחמה מתמטית", וטרוריסטים שמשתמשים במשהו שקרוי חבל"נ.

"אפילו הכרתי פעם קצת את ורנון ברימן", אמר מר ויטקוט, מה שלא נשמע ממש מבטיח. אבל זה השתפר. "הוא הבי"ת ב'חבל"נ', אתם יודעים: ח-ב-ל-נ, חומרת ברימן להטיה נפשית-קוגניטיבית, כך הוא קרא לזה. מתמטיקה מאוד מתקדמת. היא כנראה הרבה מעבר להבנתכם. עוד במחצית הראשונה של המאה העשרים, שני המתמטיקאים דגולים, גדל וטיורינג, הוכיחו משפט ש... המממ. ובכן, דרך אחת להתייחס לזה היא שהמתמטיקה ממולכדת. עבור כל מחשב, קיימות בעיות שיגרמו לו לקרוס ללא תקנה".

חצי מהכיתה הנידו בראשם בידענות. זה בדיוק מה שעשו, שוב ושוב, תוכנות המחשב הביתיות שלהם.

"ברימן היה אדם מבריק, ואידיוט מושלם. בתחילת המאה העשרים ואחת הוא אמר לעצמו, 'נגיד שקיימות בעיות שיגרמו לקריסת המוח האנושי?' והוא מצא בעיה כזאת, והגה את 'הטיית התפיסה' המתועבת שלו שהופכת אותה לבעיה שאי אפשר להתעלם ממנה. מספיק להתבונן בדגם חבל"נ, מספיק לאפשר לו לעבור דרך עצב הראייה, והמוח שלכם עלול להיתקע". צרידת אצבעות זקנות. "ככה".

ג'ונתן וחברי המועדון לכסנו מבטים זה אל זה. הם הבינו דבר או שניים בבהייה בצורות מוזרות. לבסוף, הארי, שהיה מאושר מכך שהצליח לגנוב כל כך הרבה זמן על חשבון שיעורי הטריגונומטריה המשעממים, הרים את ידו ושאל, "אה, אז הברימן הזה הביט בדגם שלו?"

מר ויטקוט הנהן בראשו בתוגה. "מספרים שהוא עשה את זה. בטעות. וזה הרג אותו במקום. זה אירוני. במשך מאות שנים, אנשים כתבו סיפורי רוחות על דברים שהיו כל כך מחרידים, שמספיק היה להביט בהם והייתם מתים מפחד. ואז מתמטיקאי, שעוסק במדע הכי טהור והכי מופשט, הפיח בסיפורים רוח חיים..."

הוא המשיך לרטון בנוגע למחבלי חבל"נ כמו ירוק כהה, שלא נזקקו לרובים ולחומרי נפץ – רק למכונת צילום או לתבנית שתאפשר להם לרסס גרפיטי קטלני על הקירות. לפי מה שסיפר ויטקוט, פעם נהגו לשדר תוכניות טלוויזיה "בשידור חי"', בלי הקלטות, עד שהפעיל הידוע לשמצה ההוא, טי-אפס, התפרץ לאולפן הבי-בי-סי והציג מול המצלמה חבל"נ שמכונה התוכי. מיליונים מתו. לא בטוח להסתכל בשום דבר בימינו.

ג'ונתן היה מוכרח לשאול. "אז, אה, הסוג המיוחד של האפלה בחוץ נועד למנוע מאנשים מלראות דברים כאלה?"

"ובכן... כן, למעשה זה בדיוק העניין". המורה הזקן שפשף את סנטרו לרגע. "יעדכנו אתכם בכל זה כשתגדלו קצת. זה קצת מסובך... אה, עוד שאלות?"

היה זה ח'אלד שהרים את ידו. בחוסר עניין מופגן שנראה לג'ונתן מאוד לא משכנע הוא אמר, "האם כל דגמי החבל"נ האלה, אה, באמת מסוכנים, או שיש כאלה שרק מטלטלים אותך קצת?"

מר ויטקוט נעץ בו מבט נוקב למשך אותו זמן בערך שאורך אתגר של מתחילים. ואז הוא חג אל הלוח ואל המשולשים המצוירים עליו. "שקט. כפי שאמרתי, הקוסינוס של זווית מוגדר..."

השיחה זרמה עד מהרה לכיוון חדש | איור: שירה הולנד באמצעות DALL-E

* * * * *

ארבעת חברי החוג הפנימי ריחפו כמו באקראי אל הפינה המיוחדת שלהם בחצר המשחקים שמחוץ לבניין, ליד מסגרת הטיפוס המלוכלכת שאף אחד לא שיחק בה מעולם. "אז אנחנו טרוריסטים", אמרה ג'ולי בעליזות. "אנחנו צריכים להסגיר את עצמנו למשטרה".

"לא, התמונה שלנו שונה", אמר גארי. "היא לא הורגת אנשים, היא..."

מקהלה של ארבעה קולות" "... מחשלת".

ג'ונתן אמר, "למה ירוק כהה עושים טרור? זאת אומרת, מה לא מוצא חן בעיניהם?"

"אני חושב שאלה השבבים הביולוגיים", אמר ח'אלד בחוסר ביטחון. "מחשבים זעירים שמכניסים לראשים של אנשים. הם אומרים שזה לא טבעי, או משהו כזה. היה משהו על זה באיזה גיליון ישן של מגזין 'המדען החדש' שראיתי במעבדה".

"זה טוב למבחנים", העיר ג'ונתן. "אבל אסור להכניס מחשבונים לחדר בזמן בחינה. 'כל מי שיש לו שבב ביולוגי מתבקש להשאיר את הראש שלו בחוץ'".

הם צחקו, אבל ג'ונתן חש רטט זעיר של ספק, כאילו הוא דורך על מדרגה שלא קיימת. "שבב ביולוגי" הזכיר מאוד משהו שהוא לא היה אמור לשמוע באחת מהמריבות הנדירות שהוריו ניהלו ביניהם בצעקות. והוא היה די בטוח שהוא שמע אז גם "לא טבעי". בבקשה שאמא ואבא לא יהיו מסובכים עם טרוריסטים, חשב פתאום. אבל זה היה מטופש מדי. הם לא היו כאלה...

"היה גם משהו על שיטות שליטה", אמר ח'אלד. "אתה לא רוצה שישלטו בך".

כרגיל, השיחה זרמה עד מהרה לכיוון חדש, או בעצם ישן: חומות האפלה מהסוג השני, שבית הספר השתמש בהן כדי לסמן אזורים שמחוץ לתחום, כמו המסדרון שהוביל למחסן הישן. חברי המועדון היו סקרנים לדעת איך זה פועל, ועשו כל מיני ניסויים בתחום. כמה מהדברים שהם ידעו ותיעדו לגבי האפלה היו:

תיאוריית הנראות של ח'אלד, שהוכחה בניסוי כואב. אזורים אפלים היו מקומות נהדרים להתחבא בהם מילדים אחרים, אבל מורים ראו אותך אפילו בתוך החושך ואז היו יורדים עליך בצורה מסריחה כי היית במקום שלא היית אמור להיות בו. בטח היה להם איזשהו גלאי, אבל אף אחד לא ראה אף פעם משהו כזה..

הערת השוליים האוטובוסית של ג'ונתן לתגלית של ח'אלד הייתה פשוט שנראה בבירור שנהג אוטובוס ההסעות רואה משהו מבעד לשמשה הקדמית השחורה. כמובן (זה היה הרעיון של גארי), יכול להיות שהאוטובוס מונחה מחשב, וההגה מסתובב מעצמו, כשהנהג רק עושה את עצמו – אבל למה לו לטרוח

המראה של ג'ולי הייתה הדבר הכי הכי מוזר. אפילו ג'ולי לא האמינה שזה יעבוד, אבל אם עמדתם מחוץ למקום שהייתה בו אפלה מהסוג השני והכנסתם לתוכה מראה (ככה שנראה כאילו הזרוע שלכם נקטעה על ידי החומה השחורה), יכולתם לכוון פנס אל המקום שבו נמצאה המראה שלא ראיתם, וקרן האור הייתה חוזרת אליכם מתוך השחור ויוצרת טלאי של אור על הבגדים שלכם או על הקיר. כפי שג'ונתן ציין, בגלל זה יכלו להיות כתמי שמש בוהקים על רצפת הכיתה שכל חלונותיה השקיפו על האפלה המגוננת. היה זה סוג של אפלה ששאור עבר בה, אבל לא חוש הראייה. אף אחד מספרי הלימוד באופטיקה לא התייחס לזה בשום צורה.

הארי כבר קיבל את ההזמנה מהמועדון וספר את הדקות עד לפגישה הראשונה שלו ביום חמישי, בעוד יומיים. אולי יהיו לו רעיונות לניסויים חדשים אחרי שהוא יעבור את האתגר שלו ויצטרף למועדון. הארי הצטיין במתמטיקה ובפיזיקה.

"וזה עשוי להיות די מעניין", אמר גארי. "אם התמונה שלנו פועלת דרך מתמטיקה כמו החבל"נים האלה... האם הארי יחזיק מעמד יותר זמן כי ככה המוח שלו בנוי? או שאולי יהיה לו קשה יותר כי זה משדר באותו אורך גל כמוהו? משהו כזה?"

חברי מועדון צמרמורת חשבו שלמרות שאסור כמובן לבצע ניסויים בבני אדם, הרעיון היה מגניב והיה אפשר להתווכח עליו מכל מיני זוויות. וזה מה שהם עשו.

* * * * *

יום חמישי הגיע, ולאחר שיעורי היסטוריה ושיעור כפול בפיזיקה שנמשכו נצח הייתה להם שעה חופשית, שהם היו אמורים לבלות בקריאה או בלמידה מקוונת. אף אחד לא ידע שזה יהיה טקס הקבלה האחרון של צמרמורת, אם כי ג'ולי – שקראה ספרי פנטזיה בכמויות – התעקשה לאחר מכן שהיא חשה את משקל הגורל על כתפיה והריחה צחנה של שיבוש באוויר. הייתה לג'ולי נטייה לומר דברים כאלה.

הפגישה במחסן המעופש התחילה די מוצלח, כשח'אלד הגיע סוף-סוף לעשרים השניות המיוחלות, ג'ונתן עבר את גבול ספירת העשר, משימה שרק לפני כמה שבועות נראתה לו כמו טיפוס בלתי אפשרי על האוורסט, וגם (בליווי מחיאות כפיים מעומעמות) הת'ר הפכה לבסוף לחברה מלאה במועדון. ואז החלו הצרות, כשהארי, בפעם הראשונה שלו, סידר את משקפיו הקטנים והעגולים, זקף את כתפיו, פתח את הקלסר הטקסי והתאבן. הוא לא פרכס ורעד, אלא היה נוקשה כגווייה. הוא פלט נהמות איומות ונחרות חזיר, ונפל על צידו. דם זב מפיו.

"הוא נשך את הלשון", אמרה הת'ר. "אוי, אלוהים, איזו עזרה ראשונה נותנים כשנושכים את הלשון?"

בדיוק אז נפתחה דלת המחסן ומר ויטקוט נכנס פנימה. הוא נראה זקן יותר ועצוב יותר. "הייתי צריך לדעת שיקרה משהו כזה". פתאום הוא הסיט את עיניו הצידה וסוכך עליהן ביד אחת, כאילו אור חזק סימא אותן. "כסה את זה. עצום את העיניים, פייטל, אל תביט בזה, ופשוט כסה את החרא הזה".

ח'אלד מילא את ההוראה. הם עזרו להארי לקום על רגליו: הוא חזר ואמר "סליחה, סליחה", בקול ניחר, ודם נטף מפיו כמו ערפד עם נימוסי שולחן גרועים. הצעדה הארוכה לאורך המסדרונות המהדהדים, נטולי השטיחים, אל חדר האחות הקטן של בית הספר ומשם לחדר המנהלת, נמשכה בעיניהם שעות מבעיתות על גבי שעות.

* * * * *

המנהלת גברת פורטמאיין הייתה אישה נוקשה כברזל, שלפי השמועות שהסתובבו בבית הספר הייתה חביבה לחיות אך יכלה לרמוס כל תלמיד עד עפר בכמה משפטים נוקבים – מעין חבל"נ אנושי. היא הביטה מעבר לשולחנה על חברי מועדון צמרמורת במשך דקה שנמשכה נצח, ואמרה בחריפות, "של מי היה הרעיון הזה?"

ח'אלד הרים באיטיות יד חומה, אבל לא גבוה מכתפיו. ג'ונתן נזכר במוטו של שלושת המוסקטרים, אחד למען כולם וכולם למען אחד, ואמר, "של כולנו בעצם". וג'ולי הוסיפה "בדיוק".

"אני באמת לא יודעת", אמרה המנהלת, והקישה על הקלסר הסגור שהיה מונח לפניה. "הנשק הנבזי ביותר בעולם – מה שבלוחמת-מידע שקול לפצצת נייטרון – ואתם שיחקתם בו. אני לא מרבה לומר שאין לי די מילים..."

"מישהו שכח את זה במכונת הצילום. פה. למטה", ציין ח'אלד.

"כן, טעויות קורות". פניה התרככו מעט. "ואני נסחפת, כי למעשה אנחנו משתמשים בתמונת החבל"נ הזאת כחלק משיחה קטנה שאני מקיימת עם הילדים הבוגרים כשהם עומדים לסיים את לימודיהם. הם חשופים אליה שתי שניות בלבד, תחת השגחה רפואית הולמת. הכינוי שלה הוא הרעדן, ויש מדינות שמשתמשות בכרזות גדולות שלה לדיכוי התפרעויות – אבל לא בבריטניה או באמריקה, לא יכולתם, כמובן, לדעת שהארי סטיין הוא אפילפטי גבולי או שהרעדן יגרום לו התקף..."

"הייתי צריך לנחש קודם", נשמע קולו של מר ויטקוט מאחורי חברי המועדון. "פייטל הצעיר חשף אותם כששאל מה שהיה שאלה נבונה מאוד או מפלילה מאוד. אבל אני שוטה זקן שאף פעם לא התרגל לרעיון שבית ספר עלול להיות יעד לטרור".

המנהלת נעצה בו מבט נוקב. ג'ונתן חש פתאום שראשו מסתחרר סביבו, ומחשבות התרוצצו במוחו כמו בתרגילים האלה באלגברה שהכול הולך בהם כמו שצריך ואתה כמעט יכול לראות את התשובה מחכה לך בחלל הריק בתחתית הדף. מה הטרוריסטים של ירוק כהה לא אוהבים? מדוע אנחנו על הכוונת?

מערכות שליטה. אתה לא רוצה שישלטו בך.

הוא פלט, "שבבים ביולוגיים. יש לנו מערכות שליטה בשבבים ביולוגיים. בראש שלנו. של כל הילדים. הן יוצרות איכשהו את האפלה. החושך המיוחד שהמבוגרים עדיין רואים דרכו".

היה רגע של דממה מקפיאה.

"קבל את תואר הראשון בכיתה" מלמל ויטקוט הזקן.

המנהלת נאנחה ונדמה היה כאילו גופה השתוחח מעט. "הייתה חייבת להיות פעם ראשונה", אמרה בשקט. "על זה מדברת ההרצאה הקטנה שלי לבוגרי בית הספר. איזה זכויות יתר יש לכם הילדים, איך הגנו עליכם כל חייכם בעזרת שבבים ביולוגיים בעצב הראייה שעורכים את מה שאתם רואים. אז הכול נראה תמיד חשוך ברחובות ומחוץ לחלונות, בכל מקום שעלולה להימצא בו תמונת חבל"נ שממתינה להרוג אתכם. אבל סוג האפלה הזה אינו אמיתי – פרט לכם. זכרו, להוריכם הייתה ברירה, והם הסכימו להגנה הזאת".

אצלי לא שניהם הסכימו, חשב ג'ונתן, ונזכר בוויכוח ששמע במקרה.

"זה לא הוגן", אמר גארי באי וודאות. "זה ביצוע ניסויים בבני אדם".

ח'אלד אמר, "וזו לא רק הגנה. יש כאן בפנים מסדרונות מוחשכים, סתם כדי להרחיק אותנו מהם. לשלוט בנו".

גברת פורטמאיין העדיפה לא לשמוע אותם. אולי היה לה שבב ביולוגי משלה שמנע מהערות מתריסות לחלחל אליה. "כשאתם מסיימים את הלימודים אתם מקבלים שליטה מלאה בשבבים שלכם. אתם יכולים לבחור אם להסתכן או לא... ברגע שאתם מספיק בוגרים".

ג'ונתן היה מוכן להתערב שכל חמשת חברי המועדון חשבו אותו דבר: לעזאזל, הרי הסתכנו עם הרעדן ושיחקנו אותה.

הם כנראה באמת שיחקו אותה, כי כשהמנהלת אמרה, "אתם יכולים ללכת עכשיו", היא לא הזכירה שום עונש. לאט לאט חזרו חברי המועדון לכיתה. בכל פעם שחלפו ליד פניות צדדיות שהיו מלאות באפלה מוצקה, ג'ונתן התכווץ מהמחשבה ששבב מאחורי עיניו גונב לו את האור ובתכנות אחר יוכל לעוור אותו לכל דבר, בכל מקום.

"יש לנו מערכות שליטה בראש שלנו. הן יוצרות איכשהו את האפלה | איור: שירה הולנד באמצעות DALL-E

* * * * *

הדבר הגרוע באמת התרחש כשהגיע הזמן לצאת הביתה, בשעה שהשרת פתח כרגיל את השער הצדדי של בית הספר בעוד קהל תלמידים התגודד מאחוריו. ג'ונתן וחברי המועדון פלסו את דרכם כמעט עד קדמת ההמון. דלת העץ הכבדה נפתחה בתנופה פנימה. כמו תמיד היא נפתחה אל הסוג השני של האפלה, אבל משהו רע מהאפלה נכנס פנימה עם הדלת, גיליון נייר גדול שהוצמד בנעץ למשטח החיצוני של הדלת, נוטה מעט באלכסון. השרת הביט בה בחטף וקרס ארצה כמוכה ברק.

ג'ונתן לא עצר לחשוב. הוא נדחף על פני כמה ילדים צעירים ממנו, תפס את הדף וקימט אותו בפראות. זה כבר היה מאוחר מדי. הוא ראה את הדמות, שהייתה שונה לגמרי מהרעדן ובכל זאת, ללא כל ספק, בת לאותה משפחה מחרידה, דמות מעוותת כהה כמו פרופיל של ציפור על ענף, אבל עם סיבוכים, קצוות מסובבים, דפוסים בעלי ממד שבור, והיא ריחפה בוהקת בעיני רוחו וסירבה להרפות –

– משהו קשה ונורא שמתפרץ לתוך מוחו כמו רכבת מהירה –

– בוער נופל בוער נופל –

– חבל"נ!

דלת העץ הכבדה נפתחה בתנופה פנימה | איור: שירה הולנד באמצעות DALL-E

* * * * *

אחרי חלומות ארוכים ונוראים על צורות דמויות ציפור שאורבות לו באפלה, ג'ונתן מצא את עצמו שוכב על ספה, לא, הייתה זו מיטה בחדר האחות בבית הספר. הוא הופתע מכך שהוא נמצא בכלל במקום כלשהו, לאחר שחש איך כל חייו מתרסקים לתוך אותה עצירה מוחלטת עצומה. הוא עדיין הרגיש כבדות גדולה אופפת אותו, והיה תשוב מדי לעשות שום דבר מלבד לבהות בתקרה הלבנה.

פניו של מר ויטקוט חדרו באיטיות לשדה הראייה שלו. "הלו? הלו? יש מישהו בבית?" הוא נשמע מודאג.

"כן... אני בסדר", אמר ג'ונתן, לא לגמרי בכנות.

"תודה לאל. האחות בייקר נדהמה מכך שאתה בחיים. חי ושפוי נראה כבר בקשה מוגזמת. בכל מקרה, באתי להזהיר אותך שאתה גיבור. ילד נועז מציל את חבריו ללימודים. אתה עוד תתפלא לגלות כמה מהר ימאס לך להיקרא נועז".

"מה זה היה, על הדלת?"

"אחד מהכי הגרועים. זה שמשום מה קרוי התוכי. ג'ורג' החביב, השרת המסכן, מת עוד לפני שפגע ברצפה. אנשי היחידה ללוחמה בטרור שבאו להיפטר מהחבל"נ לא האמינו שנשארת בחיים. גם אני לא".

ג'ונתן חייך, "אני התאמנתי".

"כן. לא היינו צריכים יותר מדי זמן להבין את זה. לוסי – כלומר, גברת פורטמאיין – לא טרחה לשאול אתכם, החוליגנים הצעירים, מספיק שאלות. אז הייתה לי עוד שיחה עם חברך ח'אלד פייטל. אלוהים אדירים, הילד הזה מסוגל לנעוץ מבט ברעדן למשך עשרים שניות! אנשים מבוגרים חוטפים פרכוסים ברגע שהם, איך אומרים את זה, קולטים את המראה, נותנים לו לחדור..."

"השיא שלי הוא עשר וחצי. אפילו  כמעט אחת עשרה".

האיש הזקן הניד בראשו בתמיהה. "הייתי רוצה לומר שאני לא מאמין לך. הם יעריכו מחדש את כל תוכנית ההגנה של השבבים הביולוגיים. אף אחד לא העלה מעולם בדעתו לאמן מוחות צעירים, נוחים לעיצוב, להתנגד למתקפת חבל"נ במין תהליך כזה של חיסון. גם אם הם אולי כבר חשבו על זה, הם עדיין לא היו מעזים לנסות... בכל מקרה, לוסי ואני שוחחנו ויש לנו מתנה קטנה בשבילך. יכולים לתכנת מחדש את השבבים הביולוגיים בעזרת גלי רדיו תוך שניות, אז –"

הזוהר המופשט התחלף במראה של גגות העיר | איור: שירה הולנד באמצעות DALL-E

הוא הצביע. ג'ונתן התאמץ וסובב את ראשו. מבעד לחלון, במקום שציפה לראות בו רק אפלה מלאכותית, היה שילוב של אור ורדרד ושל הוד שעיניו התקשו לקלוט ברגע הראשון. צעד אחרי צעד, כשהוא מתאגד למעין ניגוד מרפא מול הדגמים הקטלניים ההם, הזוהר המופשט של גן העדן התחלף במראה של גגות העיר שקרנו באור השקיעה האדום-ורוד. אפילו ארובות הבתים וצלחות הלווין נראו יפים. הוא כמובן ראה שקיעות בווידאו, אבל זה לא היה אותו דבר, היה בזה ההבדל המכאיב שבין להבה חיה לבין הזוהר העמום של אש מלאכותית: כמו דברים רבים אחרים בעולם המבוגרים, מסך הטלוויזיה שיקר במה שהוא לא טרח לספר.

"המתנה האחרת היא מהחברים שלך. הם אמרו שהם מצטערים שלא היה זמן להביא לך משהו מוצלח יותר".

זה היה חטיף שוקולד קטן ומעוקם משהו (גארי תמיד החביא כמה), עם כרטיס ברכה בכתב ידה הקפדני, הנוטה מעט שמאלה, של ג'ולי וחתום על יד כל חברי מועדון צמרמורת. ההקדשה הייתה כמובן: מה שלא הורג, מחשל.

* * * * *

כל הזכויות שמורות © 2000, דיוויד לנגפורד. הסיפור פורסם במקור בכתב העת Fantasy & Science Fiction וזכה בפרס הוגו לשנת 2000.