קריקטורה קומית באתר פופולרי עוררה דיון רציני וחשוב על מגרעות השיטה הדוחפת מדענים לפרסם עוד ועוד מאמרים

קריקטורה קומית שפורסמה לאחרונה בקומיקס הרשת XKCD הפכה ויראלית והציתה מחדש דיון מתמשך על טיבו של המאמר המדעי. תחת הכותרת "סוגי מאמרים מדעיים" הציג המאייר, רנדל מונרו (Munroe), תריסר משפטי מפתח שסיכמו באופן משעשע את תוכנם של מאמרים טיפוסיים. לדוגמה: "תראו איזה דבר משונה אחד מאיתנו ראה כשיצא לטייל ברחוב"; "הצלחנו ליצור חומר אקזוטי חדש, אז שִלחו לנו מייל אם אתם צריכים אותו"; "מחשבות על המדע הרע שעושים כל השאר מלבדנו"; או "אנחנו 500 מדענים וזה מה שעשינו בעשר השנים האחרונות".

הקריקטורה | מקור: xkcd.com
הקריקטורה | מקור: xkcd.com

מעבר לתוכן המשעשע עצמו, יוצר הקריקטורה נגע באחת מנקודות התורפה הכואבות ביותר של המדע בימינו: הפער בין כמות המאמרים המדעיים שמתפרסמים לבין איכותם, והמירוץ המתמשך של חוקרים אחרי פרסום עוד ועוד מאמרים לצורך קידום הקריירה שלהם.

הלחץ לפרסם

בכתבה שפורסמה בירחון האמריקאי "אטלנטיק" התייחסו הכותבים בכובד ראש לבעיה העיקרית שהומחשה בקריקטורה. מדענים נמדדים כיום בעיקר על פי כמות הפרסומים שהם מכניסים לכתבי עת מדעיים. המאמרים שיפרסמו ישפיעו על סיכוייהם לקבל משרה במוסדות אקדמיים, יכתיבו את קצב התקדמותם לקבלת קביעות או מעמד פרופסור במוסד שבו הם נמצאים, וישליכו אפילו על סיכוייהם לקבל מענקי מחקר.

מוסדות המחקר משתמשים בנוסחאות מורכבות לחישוב איכותם של כל מדענית ומדען, על סמך מספר הפרסומים שלהם, מדד איכות כתבי העת שבהם מאמריהם פורסמו, מספר הציטוטים של כל מאמר בידי חוקרים אחרים, ומדדים דומים נוספים. לכן מדענים בכל תחומי המחקר נמצאים בלחץ בלתי פוסק לפרסם עוד ועוד מאמרים. התופעה משמעותית עד כדי כך שהיא זכתה לשם חיבה: "פרסם או היעלם" (Publish or Perish).

המצב הזה הביא בעשרות השנים האחרונות לזינוק עצום בכמות המאמרים המדעיים המתפרסמים ובמספר כתבי העת הקיימים בכל תחומי המחקר. לדוגמה, מחקר אחד מצא שבשנת 1950 היו כ-60 אלף כתבי עת מדעיים בעולם, לעומת כמיליון כתבי עת בשנת 2000. אין פלא שהעלייה בכמות המאמרים המפורסמים הביאה גם לירידה באיכותם הממוצעת: כשמדען כותב חמישה-שישה מאמרים קטנים במקביל בכל זמן נתון, סביר להניח שרמת החדשנות, הדיוק והתרומה לידע המדעי של כל אחד מהם נמוכה בהרבה לעומת מצב שבו המדען משקיע את כל מרצו במאמר אחד משמעותי.

בנוסף, המדענים נאלצים להשקיע זמן רב במעקב אחרי שפע המאמרים המתפרסמים בתחום המחקר שלהם. רבים מהם גם משקיעים זמן רב במתן ביקורת לפני פרסום למאמרים של חוקרים אחרים (ביקורת עמיתים), בדרך כלל בהתנדבות ועל חשבון הזמן שיכלו להקדיש למחקרים של עצמם.

ביקורת עמיתים טובה משליכה אפילו על קבלת תקציבי מחקר | איור: Cartoon Resource, Shutterstock
ביקורת עמיתים טובה משליכה אפילו על קבלת תקציבי מחקר | איור: Cartoon Resource, Shutterstock

היסטוריה קצרה של המאמר המדעי

הבה נחזור כמה צעדים אחורה ונבחן איך נולד המצב הזה. המאמר המדעי אינו דרך חדשה, כמובן, לפרסום ממצאים מחקריים. מאמרים מודפסים החלו להופיע בד בבד עם תחילת המהפכה המדעית בשלהי המאה ה-16. עד אז נהגו להפיץ ממצאים במכתבים אישיים, הרצאות במוסדות אקדמיים או בספרים. המאמרים הקצרים אפשרו לפרסם באופן פשוט את ממצאי המחקר ולהגיע לקהל רב במהירות.

המאמרים בתחילת הדרך היו קצרים יותר מהמקובל כיום, ובדרך כלל פנו גם אל מחוץ לקהילה המדעית, לקהל הרחב, לפחות בקבוצות המשכילות. הסיבה העיקרית לכך היא שבאותה תקופה, המדע המודרני עצמו, שהיה עדיין בחיתוליו, היה הרבה יותר כללי והרבה פחות ממוקד מכפי שהוא כיום. רוב המדענים היו רב-תחומיים, כלומר היו בקיאים לעומק בכמה תחומי מחקר במקביל, ובמקרים רבים גם בלי ההבחנה הנהוגה כיום בין מדעים מדויקים למדעי הרוח והפילוסופיה. באותה תקופה גם לא היה עומס רב של מונחים ומושגים מדעיים, לעומת המצב כיום שבו לכל תחום מחקר יש טרמינולוגיה ספציפית מאוד שאינה מוכרת למי שלא למדו את התחום לעומקו.

הנורמות האלה שרדו שנים רבות, ואפשר למצוא אותן אפילו במאמר פורץ הדרך של ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק משנת 1953, שהציג לעולם את מבנה ה-DNA. אורכו של המאמר הוא עמוד אחד בלבד. הוא כתוב בשפה פשוטה ואפשר להבין אותו די בקלות גם אם אינכם מומחים בביולוגיה מולקולרית. יש במאמר איור אחד בלבד של מבנה הסליל הכפול של ה-DNA, ובסך הכול מופיעים בו חמישה מראי מקום.

ווטסון וקריק | איור: Harald Ritsch / Science Photo Library
פריצת דרך של עמוד אחד. ווטסון וקריק | איור: Harald Ritsch / Science Photo Library

המאמר הזה עיצב את ההבנה שלנו על האופן בו המידע הגנטי של כל היצורים החיים נשמר ומועתק, ופרץ את הדרך לתגליות מדעיות רבות בתחומי הגנטיקה והתורשה. אומנם הוא הציג מודל מדעי, ולא תיאר מחקר אמפירי, אך עדיין מדהים לראות את ההבדלים באורך ובפשטות שלו לעומת כמעט כל מאמר מדעי אחר המפורסם כיום, בחלוף כמעט שבעים שנה.

הבדל נוסף שבולט לעין הוא מבנה המאמר. מאמרם של ווטסון וקריק נכתב כטקסט רציף אחד, בלי החלוקה המקובלת כיום לפרקים: תקציר, הקדמה, רקע תיאורטי, שיטת מחקר, ממצאים, דיון ומסקנות. מכאן אפשר לעמוד על בעיה נוספת הקיימת בכתיבה המדעית כיום: המאמרים מציגים את השיטה המדעית בצורה דוגמטית ואחידה, שבה מחקר מתחיל תמיד בשאלת מחקר שממנה נגזרת השערה, וממשיך לתכנון של ניסוי או של כלי מחקרי אחר, איסוף התוצאות, ניתוחן והסקת מסקנות שמאששות את ההשערה או מפריכות אותה.

אך מדע אמיתי לא מתנהל תמיד בצורה כה אלגנטית, ולרוב מדובר בתהליך מורכב, מסובך ומבולבל. לא תמיד המחקר מתחיל עם שאלה ממוקדת והשערה מנוסחת היטב. לפעמים המדענים נתקלים במקרה בתופעה מעניינת ומתייצבים לחקור אותה. פעמים רבות הם נדרשים לעשות ניסויים רבים ולהשתמש במגוון רב של שיטות וכלים, שלא תמיד מוכיחים את עצמם, עד שנמצאים הכלים המתאימים ביותר.

המאמר המדעי, על פרקיו הסדורים, מציג תמונה נקייה אך לרוב שגויה של תהליך המחקר המדעי. מדענים מודעים לכך היטב, אך קוראים אחרים עלולים לקבל ממנו רושם מוטעה על השיטה המדעית ועל טבעו של המדע.

איור מהמאה ה-15 | איור: Sheila Terry / Science Photo Library
המחקר המדעי תמיד היה מבולגן. איור מהמאה ה-15 | איור: Sheila Terry / Science Photo Library

המשחרים לטרף

בעיה נוספת הקשורה לצורך של המדענים לפרסם כמה שיותר מאמרים היא צמיחתם של כתבי עת חמסניים (Predatory journals). כתבי עת כאלה מציגים כלפי חוץ חזות של כתבי עת רציניים בעלי סטנדרטים מדעיים, אך בפועל פועלים מתוך מטרות רווח כלכלי בלבד, ללא שום התחשבות באמינות המדעית או באיכות המאמרים המתפרסמים בהם. מדענים שמחפשים כתב עת שיסכים לפרסם מאמר שלהם מוכנים לא פעם לשלם סכומי כסף גבוהים, כך שלמוציאים לאור יש עניין כלכלי ברור לצוד כמה שיותר מאמרים ולפרסם אותם. מצד שני, אין להם שום עניין בתהליכים שדורשים מהם השקעת משאבים, כגון תהליך תקין של ביקורת עמיתים, שכתוב ועריכה. 

מדענים מוצפים כל הזמן בהצעות מכתבי עת חמסניים שכאלה, שמזמינים אותם לפרסם את מחקריהם אצלם. לפעמים המדענים אינם מודעים לכך שמדובר בכתב עת בעייתי שאינו נאמן לכללי האתיקה המדעית.

התופעה הזאת מעוררת גם תנועת נגד של מדענים שפועלים לחשוף את השיטה החמסנית ולהציג את כתבי העת האלה במערומיהם. יש בשנים האחרונות דוגמאות רבות למדענים שפרסמו מאמרים בדיוניים לחלוטין בכתבי עת חמסניים, רק כדי לחשוף עד כמה התחום פרוץ ומסוכן. יש ביניהם דוגמאות משעשעות ביותר, כמו מאמר מפוברק שטען כי פוליטיקאים מהימין נוהגים לנגב את ישבנם ביד שמאל ולהיפך, או המאמר המורכב רק מחזרות על המשפט "הוציאו אותי מרשימת התפוצה שלכם" לאורך כמה עמודים, כולל תרשימים מפורטים ומגוחכים, והתקבל לפרסום באחד מכתבי העת החמסניים.

כמובן לא כל כתבי העת למטרות רווח הם חמסנים. אחד מכתבי העת המדעיים המובילים בעולם, PLOS Biology, שנחשב אמין מאוד והמאמרים בו עוברים תהליך מדוקדק של ביקורת עמיתים, בנוי במודל כלכלי מסחרי מבוסס-רווח. בנוסף, חלק מכתבי העת הגובים תשלום ממחברי המאמרים מתפרסמים בגישה חופשית (Open Access), מתוך מטרה לאפשר לכל אדם גישה לתוכן שלהם, בלי להגביל את הגישה רק למנויים ולמוסדות מחקר. כך המדע יכול להיות נגיש וזמין לכולם.

מסלול המכשולים בדרך למאמר | איור: ניק קים
מסלול המכשולים בדרך למאמר | איור: ניק קים

למרות זאת חשוב להדגיש שרוב המאמרים המתפרסמים בכתבי העת המדעיים המקובלים עומדים בדרישות המחמירות ביותר של ביקורת עמיתים. חלק ניכר מהמאמרים שנשלחים אליהם נדחים או נדרשים לעבור שלל תיקונים ושינויים עד שהם יוצאים לאור. ומעל לכiל, למרות כל מגבלותיו של המאמר המדעי, לא קיימת שיטה יעילה ומקובלת יותר לפרסום ממצאי מחקרים.

 

9 תגובות

  • duehert

    clomid medication cost

    MS AFP Trisomy 21, Trisomy 18 <a href=http://clomid.mom/>where can i buy left over clomid</a> It is known that inflammatory cells such as polymorphonuclear leukocytes have opiate receptors

  • תום

    מאמרים ושקרנות

    1. המאמר הידוע לשמצה על ה-"יתרונות" ה-"בריאותיים" של השחתת הפין (male genital mutilation) גורם עד היום לקורבנות תמימים שמאבדים את עורלתם, לטיעון השקרי של "זה מגן מאיידס ומסרטן וממחלות מין".
    זה לא!
    קונדום, בבוא העת, זה הפתרון.
    2. מאמר ידוע לשמצה אחר היה על הקשר בין חיסונים בגיל הילדות ואוטיזם. אין צורך להכביר מילים על הנזק שהפרסום הזה גרם. אפילו שהוא נמשך מהפרסום, ונפסל עשרות פעמים בהמשך, אבן שטיפש אחד זרק לבאר, גם אלפי חכמים לא יוכלו להוציא.
    3. ממעבדה שעבדתי בה יצא פרסום על טיפול אפשרי נגד MRSA. בנסיון לוודא את הממצאים, חזרו על הניסוי עם זני S. aureus רגישים ו-MRSA, אבל לא התקבלו תוצאות דומות. לפי התבוננות במיקרוסקופ אור פשוט, נמצא שהחידק המקורי, שעליו נבדק החומר, כלל לא היה S. aureus!

  • משה

    סעיף 1

    השחתת העורלה , מי אתה בכלל עוכר ישראל שתבוא ותגיד על ברית המילה השתחתה , מנהג של אבות אבותינו שמסרו וחירפו נפשם על כך , מעלה גדולה יש במילה מעבר למימד החומרי היא משפיעה על המימד הרוחני שאתה ככל הניראה לא מכיר .

  • אנונימי

    משה יקר זה שאנשים עשו דברים

    משה יקר זה שאנשים עשו דברים פעם לא אומר שצריך להמשיך. באותה מידה גם פעם לא התקלחו. בושה וחרפה שמתעללים כך בחפים מפשע. תינוקות שפוגעים בהם ללא כל סיבה.

  • Reality

    אתה באמת צריך להתפתח, מפתיע

    אתה באמת צריך להתפתח, מפתיע שמי שקורה את הפרסומים של מכון דויסדון עדיין מאמין בשטויות האלו.

  • ע

    תודה על קריאת הכיוון, אני

    תודה על קריאת הכיוון, אני מניח שאתה אדם משכיל מאוד. רק חבל שאתה מתקשה בהבנת הנקרא, הן של משה והן של מקורותינו (אם בכלל נזקקת להם אי פעם...), מכיון שברית המילה אינה קשורה לשום אמונה שהיא, אלא אם כן אתה מבין יהדות ממש ברמת גנון. וכל זה בלי קשר לעיסוק בשאלה הכפייתית בדבר תועלתה או נזקה הבריאותי של ברית המילה, שהעוסקים בה נוטים שלא לעשות בשאלת היזקיה של שתייה לשוכרה, דרך משל.

  • א.עצבר

    אין כלל טעם לכתוב מאמרים, כי כל צירוף אותחות בשפה הוא רק שם

    מלים בנויות מצירופי אותיות.
    לכל אות יש צורה גיאומטרית ייחודית וצליל ייחודי.
    לכן - התפקיד היחידי שאות יכולה למלא, הוא תפקיד של שם. גם לכל צירוף אותיות יש צורה גיאומטרית ייחודית, וצליל ייחודי. לכן,
    התפקיד היחידי שצירוף של אותיות יכול למלא, הוא תפקיד של שם. צירוף האותיות א ב ג יכול למלא תפקיד של שם.
    השאלה היחידה שיכולה להישאל כלפי צירוף אותיות כזה ,היא פשוטה. צירוף האותיות א ב ג הוא שם של מה ? על שאלה זו אי אפשר לענות עם צירופי אותיות, כי כל צירוף הוא רק שם. התשובה היחידה האפשרית היא על ידי הנפת יד המצביעה על "משהו" , ועם הנפת היד יש להוסיף את האמירה הבאה
    צירוף האותיות א ב ג הוא שם של משהו זה, שהיד שלי מצביעה עליו. השפה האנושית היא שפת שמות, וכל צירוף אותיות שבה, הוא רק שם.
    צירוף האותיות כ ס א הוא שם של "משהו" שהיד שלי מצביעה עליו. יש להבדיל בין ידיעת "שם של משהו" שהוא רק צירוף אותיות,
    לבין "ידיעת המשהו" המושגת בדרך של התנסות ומעשה ממשי. כדי לדעת יותר על "משהו זה" שהצבעתי עליו, יש לנגוע בו, לשבת עליו, להרים אותו, להריח אותו, להקיש עליו ולשמוע צליל, וכן הלאה.
    ההתנסות המעשית הזו, מספקת לאדם ידיעה טבעית על משהו זה. השפה האנושית מחייבת להשתמש במעשה המביא לידיעה טבעית.
    האדם ניחן בידיעה טבעית, הבאה אליו בעקבות מעשה שהוא עושה. אין כל טעם לכתוב מאמרים, אלא אם אפשר לתרגם אותם, למעשים המביאים לידיעה טבעית.
    וזהו סוד השפה האנושית, וזוהי מלכודת המלים , כל מלה בשפה האנושית היא רק שם.
    אם נאמר שציור אחד = 1000 מלים אז מעשה אחד שהאדם עושה - המביא לידיעה טבעית = אינסוף מלים.

  • אנונימי

    😂😂😂😂

  • אנונימי

    כל ההתפלספות הריקה הזו לא

    כל ההתפלספות הריקה הזו לא עוסקת בדבר ואף חצי דבר מהנכתב בכתבה.