טכנולוגיה שנכנסה לשימוש לפני יותר ממאה שנה שינתה את פני האנימציה ועיצבה את עתידו של הקולנוע
מה משותף לסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט", לקליפ השיר Take On Me של ההרכב הנורווגי A-ha, ולסרטי אנימציה רבים נוספים? התשובה היא טכניקת ציור ייחודית בשם "רוטוסקופיה" (Rotoscoping), שפותחה לראשונה לפני כמאה שנים, וחוללה מהפכה של ממש בעולם האנימציה, מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת.
במשך שנים רבות ניסה האדם לשרטט אשליה של תנועה חלקה באמצעות ציורים. קערת חרס בת יותר מ-5,000 שנה שנמצאה בפרס קושטה ברצף של תמונות כדי ליצור אשליה פשוטה של תנועה. בסין פותח לפני כ-2000 שנה מכשיר ששילב פנס עם רצועה מסתובבת ועליה תמונות של ציפורים וחיות. ההמצאה הזו קדמה לזואיטרופ, מכשיר שהומצא במאה ה-19 והיה דומה למדי לקודמו הסיני.
סיבוב המכשיר יוצר אשליה של תנועה בזכות ההבדלים הקטנים בין התמונות. זואיטרופ המציג אנימציה של סוס דוהר | צילום: Javier Jaime, Shutterstock
לזואיטרופ הצטרפו שלל מכשירים נוספים עם שמות מצחיקים כמו פנקיסטוסקופ, זואופריסקופ ופרקסינוסקופ, שהיו כולם צעצועים אופטיים מעניינים בפני עצמם. הזואופריסקופ, למשל, הומצא על ידי חלוץ הצילום אדוארד מויברידג' (Muybridge) והקדים במספר שנים את מקרן הקולנוע. מויברידג' ניסה לענות באמצעותו על שאלה עתיקה – האם יש רגע שבו כל ארבע רגליו של סוס דוהר נמצאות באוויר? (כן!).
ככלל, אנימציה מבוססת על אשליה אופטית. הזמן במציאות שלנו הוא רציף, כי אפשר לחלק כל רגע לרגעים קטנים יותר, בצורה אינסופית. על מסך הקולנוע, לעומת זאת, הזמן הוא בדיד, כי כל סרט מורכב מסדרה של פריימים. מכיוון שמערכת הראייה והמוח האנושי מורגלים לרעיונות של זמן רציף ותנועה רציפה, אנו מסוגלים "להשלים" את ההתרחשות בין פריים אחד למשנהו - בדיוק כמו שנהגנו לדפדף את הפינה של המחברת כשהיינו ילדים.
הטכנולוגיה שהקדימה את הקולנוע. צילומי סוס קופץ של אחד מחלוצי הצילום, אדוארד מויברידג' | מקור: Everett Collection, Shutterstock
משעשוע לקולנוע
יום האנימציה הבינלאומי שצוין בחודש שעבר נבחר למועד הפצתם של שלושת סרטי האנימציה הראשונים, שיצר "אבי האנימציה" אמיל ריינו (Reynaud), ממציא הפרקסינוסקופ – שדרוג מכני של הזואיטרופ. טרילוגיית הסרטים של ריינו נקראת "פנטומימה קורנת", וכל אחד מהחלקים ארך כ-10-15 דקות, תוך שהמוזיקה המלווה אותם נוגנה באופן חי מול קהל – לראשונה ב-28 באוקטובר 1892.
סרטי האנימציה שבאו בעקבותיהם גם הם לא היו באורך מלא, וחלקם הגדול ללא ערוץ שמע סינכרוני, אך הם היו מרשימים למדי לתקופתם, בכך אין ספק. חסרונם ניכר כאשר הציגו תנועה אנושית –כפי שנעשה כמעט בכל סרטי האנימציה הראשונים – היא נראתה לרוב קטועה ובלתי רציפה.
הימים הם ימי תור הזהב של הוליווד - העשור השני של המאה העשרים. האחים דייב ומקס פליישר (Fleischer), אנימטורים יהודים-אמריקאים שמוצאם מהעיר קרקוב שבפולין (אז באימפריה האוסטרו-הונגרית), זיהו היטב את הבעיה הזו. הם גם מצאו לה מזור פשוט וגאוני למדי.
מקס העמיד את אחיו הצעיר דייב על גג, כשמאחוריו מסך בהיר כדי להגדיל את הניגודיות. כשהוא לבוש בבגדי ליצן, דייב רקד והתנועע, ומקס הסריט הכל. את רצף התמונות שבפילם הם הקרינו על כן ציור, ועברו על הקווים בתהליך שנקרא tracing לקבלת סדרת איורים. הטכניקה זכתה לשם "תהליך פליישר", ולימים כונתה "רוטוסקופיה".
רישום ביד של תוואי הדמות המצולמת המוקרנת על הנייר. כך עבד הפנטנט של האחים פליישר. איור מתוך בקשת הפנטנט של מקס פליישר | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
כדי להדגים את עוצמת ההמצאה החדשה שלהם, יצרו האחים פליישר את סדרת הסרטים הקצרים "מחוץ לקסת הדיו" (Out of the Inkwell) בכיכובו של דייב בתור הליצן קוקו. על אף שהשיטה נועדה לחסוך זמן עבודה, בפועל היא הייתה כרוכה בבעיות – העיקרית שבהן היא הקושי במעקב מדויק באמצעות המסרטה, אחר תנועות הגוף של השחקן האנושי.
ב-1924 הפסיקו הפליישרים לשחק ברוטוסקופיה, אך בשנות ה-30 חזרו אליה במלוא המרץ. הם חברו לזמר והרקדן האמריקאי קאב קאלוויי (Calloway) שניחן ביכולות תנועה ושירה יוצאות מגדר הרגיל, בוודאי לזמנם וגם בראייה היסטורית – מה שהביא לו את עדנתו בסרט "האחים בלוז" עשורים רבים לאחר מכן.
קאלוויי עמד בלב הסרט הקצר "שלגייה ושבעת הגמדים" שביימו האחים פליישר ב-1933. זהו לא הסרט שראינו בילדותנו, שביים וולט דיסני ויצא ארבע שנים מאוחר יותר. מדובר בסרט כבן 7 דקות, שהוא פסיכדלי לחלוטין. אתם מוזמנים בחום לצפות בו, אם כי לא מומלץ לעשות זאת לפני השינה. בסרט מככבת בטי בופ האהובה בתפקיד שלגייה, וכן קוקו הליצן – אותו משחק קאלוויי ששר את השיר עתיק היומין "St. James Infirmary Blues". התנועה החלקה של הליצן ושל יתר הדמויות מדגימה היטב את כוחו של הרוטוסקופ.
מאז הפכה הטכניקה לנפוצה מאוד. שנה לאחר הפצת "שלגייה", פגו הזכויות על הפטנט, מה שאיפשר לוולט דיסני לעשות בו שימוש נפלא במהלך הפקת "שלגייה" שלו, סרט האנימציה הראשון באורך מלא, שהיה פחות הזוי מקודמו. ההמצאה לא נשארה מוגבלת לגבולות אמריקה: אנימטורים סינים ורוסים שניסו לשפר את האסתטיקה של סרטיהם, עשו אף הם שימוש ברוטוסקופינג.
תנועות הריקוד המורכבות של הליצן הושגו בזכות רוטוסקופיה שאיפשרה לחקות במדויק את תנועותיו של הבדרן קאב קאלוווי. צילום מתוך הסרט "שלגייה" מ-1933 | מקור: Kozak's Classic Cinema, שימוש הוגן
בקולנוע המודרני
למרות השנים הרבות שחלפו מאז, ועלייתן של טכניקות אנימציה מתקדמות בהרבה, נותר ברוטוסקופיה קסם מיוחד, אשר הביא יוצרים רבים להיעזר בו. סרטים רבים שבוודאי ראיתם מבוססים בחלק זו או אחר שלהם על הטכניקה – למשל סצנה ב"צוללת צהובה" (הביטלס, 1968), "על קסמים ועכברים" (1982) ו"טיטאן" (2000); הקליפים ל-"Money for Nothing" של להקת דייר סטרייטס ו-"Heartless" של קניה ווסט; וכן משחקי מחשב כמו "הנסיך הפרסי".
כיום, הרוטוסקופיה נעשית בצורה ממוחשבת לגמרי – כמו למשל בסרט "לאהוב את וינסנט" (2018) – אך עדיין יש לו קסם חינני ואותנטיות שקשה לפספס. במילים אחרות, הרעיון ההיסטורי של הרוטוסקופיה כבר איננו במוקד העשייה האנימטורית, והוא נותר בגדר נוסטלגיה, אנימציה בטעם של פעם.
אחד היוצרים הללו גם שדרג את השיטה בפן הטכנולוגי. ב-1997 היה מדען המחשב והאנימטור בוב סביסטון (Sabiston), עובד בחטיבת המדיה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) לראשון שיישם טכניקת אינטרפולציה בתוך טכניקת האנימציה. אינטרפולציה היא מושג במתמטיקה, ובפרט באנליזה נומרית, אשר מתאר את תהליך חישוב הערך של פונקציה בנקודה מסוימת, על בסיס נקודות שנמצאות מימינה ומשמאלה.
סביסטון יישם שיטות אינטרפולציה ממוחשבות על רצף של תמונות שהתקבלו באמצעות רוטוסקופיה. כך אפשר לשפר עוד ועוד את חלקות התנועה, שכן המחשב משלים פריימים נוספים בין אלה שמצולמים בפועל. על בסיס הרוטוסקופיה הממוחשבת, כתב סביסטון תוכנת מחשב בשם "רוטושופ" (משחק מילים על "פוטושופ") אשר למרבה הצער לא הופצה מעולם לקהל הרחב. היא שימשה להפקת סרטים רבים, בראשם "חיים בהקיץ" (2001).
איזה כיף שיש אנימציה, ואיזה כיף להציץ אל מאחורי הקלעים וללמוד קצת על מה שעומד מאחוריה. לצפייה נוספת:
