החביתה הגדולה של הקדמונים

ביצת היען היא הביצה הגדולה ביותר שמטיל עוף שמתהלך (ורץ) על פני כדור הארץ בימינו. כל ביצה שוקלת עד קילוגרם, ואורכה כמעט 20 סנטימטר. בזכות קליפתה העבה והחזקה השתמשו בה בני האדם בתקופת האבן כחומר גלם ליצירת חפצים: באתרי חפירות פרה-היסטוריים התגלו בין השאר ביצים ריקות ששימשו לנשיאת מים, קעריות מחצאי ביצים, והשימוש הנפוץ ביותר – חרוזים מקליפות ביצי יען.

בני האדם בחרו בביצי יען לייצור חרוזים בזכות חוזק הקליפה ועובייה – 4-2 מילימטרים. תיעוד של ייצור חרוזים בשיטות מסורתיות באפריקה של ימינו מגלה שהתהליך מתחיל בשבירת הקליפה לחתיכות קטנות. לאחר מכן מרככים אותן במים, מנקבים בהן חורים במקדח אבן, משחילים על חוט קשיח ולבסוך מחככים אותן באבן כדי לעגל את השוליים ולהחליק אותם. התוצאה היא חרוזים שטוחים ועגולים. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו חרוזים, מקדחי צור ואבני שחיקה וליטוש, והם מעידים שגם בעולם העתיק ייצרו חרוזים בצורה דומה.

בחפירות התגלו מצבורים של קליפות ביצי יען שבורות לחתיכות, שהן חומר גלם שנאסף לקראת ייצור חרוזים. לעיתים אספו איתן גם אוכרה – מינרל טבעי בצבע צהוב, אדום או חום ששימש לצביעה – ואבנים צבעוניות שגם מהן ייצרו חרוזים. באתרים אחרים התגלו מקדחים רבים מאבן צור, שבעזרתם חוררו את החרוז.

שברים של קליפות ביצי יען שנאספו באתר באר מילכה בחפירה שמנהלת לורן דיוויס | צילום: אמיל אלג'ם, רשות העתיקות

התפוצה של הביצה

בעבר חיו יענים בנגב ובסיני, אך היען האחרון בארץ ניצוד בשנות ה-30 של המאה ה-20. באותה תקופה נכחדו היענים גם בירדן ובסוריה. אוכלוסיית יעני הבר מצטמצמת בהתמדה ונעלמה כבר לפני כמה מאות שנים מלוב, מצרים וממערב לסהרה. כיום יש יענים רק במדבריות ובסוואנות של אפריקה, באזורים שמתאפיינים ממחסור במים ובמזון ומטמפרטורות גבוהות. 

במהלך תקופת האבן, ביצי יענים היו זמינות לשימוש באזורי המחיה של העופות הגדולים הללו – בעיקר במדבריות – אך הן הגיעו גם למקומות הרבה יותר צפוניים במסגרת מסחר בחומרי גלם מהמדבר. כלים מביצי יענים התגלו באתרים ארכיאולוגיים באזורים צחיחים מתקופת האבן, והשימוש בהם התרחב בהדרגה גם לאזורים רחוקים יותר, שם הם שימשו גם כפריטי נוי – מכלים חרוטים וצבועים. 

במסופוטמיה, באזור עירק של היום, התגלו כלים מביצי יען בקברים מהאלף השלישי לפני הספירה, ובאלף השני לפני הספירה ציירו אמנים בציורי קבר במצרים העתיקה קערות מביצי יען. קליפות של ביצי יען מופיעות לפעמים בקברים במקום חלק מהגולגולת. מתקופת הברונזה ואילך, לפני כ-3,000 שנה, נפוצו ביצי היען בכל אגן הים התיכון ומשם הגיעו לאירופה. מחקר שנערך על ביצי יען במוזיאון הבריטי הראה שהן הגיעו לאנגליה ממקורות רבים ומגוונים.

מצבור של קליפות ביצי יען באתר באר מילכה בחפירה שמנהלת לורן דיוויס | צילום: אמיל אלג'ם, רשות העתיקות

הביצה הנחשקת 

הקליפה היא חומר גלם מעולה, אך מה בדבר תכולת הביצה? האם האדם הקדמון נהנה מחביתות ענקיות? הרבה יותר קשה ומסוכן להשיג ביצה על תכולתה, מאשר לאסוף קליפות לאחר שאפרוחי היענים בקעו והסתלקו מהקן עם הוריהם גבוהי הקומה.

גובהו של יען בוגר עומד על כשני מטר וחצי. הוא אינו עף, אך כשהוא רץ מהירותו עשויה להגיע לשישים קילומטר בשעה. רגליו החזקות מסוכנות מאוד למי שמתקרב ונחשב איום. ליענים יש טריטוריה שהם שומרים עליה בתוקפנות – יען זכר מחזיק בממוצע בשטח של 16 קילומטרים רבועים, שהקן נמצא בדרך כלל במרכזו.

קן של יענים הוא בור רדוד שרוחבו כשלושה מטרים, ובתוכו נמצאות ביציהן של כמה נקבות. הנקבה הדומיננטית דוגרת על כולן בשעות היום, והזכר הדומיננטי תופס את מקומה בלילה. במהלך תקופת הדגירה הופכת הדוגרת את הביצים מדי פעם, ובתוך כך היא מרחיקה את ביציהן של נקבות אחרות לשולי הקן ומעבירה את שלה למרכז. כך היא מגדילה את הסיכוי של צאצאיה לבקוע. בסוף תקופת הדגירה בוקעות כמעט כל הביצים שהיו במרכז הקן, ואלו שבשוליים לא בוקעות. הנקבה והזכר הדומיננטיים בלהקה מגדלים את האפרוחים בקבוצה ושומרים עליהם במשך חודשים ארוכים עד שיוכלו לצאת לעצמאות.

בכל סבב רבייה נותרות בקן ביצים שלא בקעו, לצד שברי הקליפות של אלה שבקעו. אחרי שהקן ננטש, קל לאסוף את מה שנותר. לעומת זאת, קשה ומסוכן להשיג ביצה חיה כיוון שהציפורים החזקות והמהירות האלו שומרות עליהן ללא הפסקה.  הקשיים האלה הביאו כנראה לידי כך שבני האדם השיגו בעיקר קליפות ביצים ולא מזון – בשר או ביצים.

מימין לשמאל: יען, ביצת יען, ביצת תרנגולת ותרנגולת. מקורה של ביצת היען באפריקה במאה ה-20 | צילום ואיור: יעל עבאדי-רייס, רשות העתיקות

ביצת יען על האש

בישראל התגלו אתרים מהתקופה הפרהיסטורית ובהם חרוזים מביצי יען ושרידים שמעידים על ייצורם שם. החרוזים התגלו גם באזורי המדבר בארץ, שבהם חיו היענים, וגם צפונה משם, באזורים הפוריים יותר, שכן אנשי המדבר סחרו בחרוזים והפיצו אותם.

בחפירות שהתקיימו ממש לאחרונה בחולות ניצנה שבמערב הנגב, גילתה הארכיאולוגית לורן דייויס מרשות העתיקות מצבור של קליפות ביצי יענים. האתר המדברי הקטן היה אתר חנייה זמנית של נוודי מדבר מתקופת האבן. התגלו בו שרידים מחייהם, שכוללים כלי צור וחרס, שרידי מדורות, וגם קליפותיהן של שתים עשרה ביצי יען.

שמונה הביצים אינן רק הריכוז הגדול ביותר של ביצי יען שהתגלה באזורנו, אלא גם עדות לפעילות שלא הייתה ידועה עד כה: אחת מהביצים התגלתה בתוך מוקד אש קדום, כך שסביר מאוד להניח שהיא נאכלה. כאמור, קל ללקט קליפות אחרי שהאפרוחים בקעו, ולאסוף ביצים שלא בקעו לאחר שהקן נעזב, אך כדי להשיג ביצה טובה למאכל צריך להסתכן ולגנוב אותה מהיענים התוקפניים הדוגרים על הקן ומשגיחים על ביציהם.

עד כה ההנחה הרווחת הייתה שבני האדם לא הסתכנו בהשגת ביצים למאכל. בערמות האשפה שנמצאו באתרי החפירות הפרהיסטוריים לא נמצאו עצמות יען, ועל כן שיערו עד כה שהאנשים שחיו בימים ההם העדיפו לא להסתכן בציד העופות הגדולים והחזקים האלו. הממצא מחולות ניצנה הוא הראיה הראשונה שעשויה להעיד על בישול ביצה של יען בתקופת האבן. הממצא הזה מעשיר את הבנתנו על מקורות המזון של האדם בשלהי תקופת האבן, ועשוי לשנות את הבנת היחסים בין האדם והיען בתקופה זו.

חרוזים, מקדחי צור ואבני שחיקה וליטוש שנמצאו בחפירות מעידים שבעולם העתיק ייצרו חרוזים בשיטות דומות לשיטות בנות ימינו. מחרוזת בת ימינו מחרוזים העשויים מקליפות ביצי יען | Bryony van der Merwe, Shutterstock