בשונה מהמסר האופטימי של אסימוב כלפי הטכנולוגיה בסיפורי "אני, רובוט", מאיירי הכריכות שלו בשנות ה-50 העדיפו לשקף דרכן דווקא את איומי המלחמה הקרה

https://davidson-firefly.weizmann.ac.il/

לפני שבעים שנה פרסם סופר המדע הבדיוני הנודע אייזק אסימוב אסופת סיפורים בשם "אני, רובוט" (I, Robot). לספר הייתה השפעה עצומה, לא רק על ז'אנר המדע הבדיוני אלא גם על מהנדסי אוטומציה, רובוטיקה וננו-רובוטיקה לדורותיהם. "אני, רובוט" תורגם מאז לעשרות שפות ויצא לאור במאות מהדורות בכל רחבי העולם. סודו הגדול מסתתר דווקא במקום הכי גלוי: על גבי תמונות הכריכה של הספר. במשך השנים תיעדו הכריכות את העולם הממשי לא פחות מאשר את העלילות הבדיוניות. מה הן מספרות לנו עלינו, על ההיסטוריה שלנו ועל יחסנו לטכנולוגיה?

"אני, רובוט" (1950) כולל תשעה סיפורים קצרים העוסקים כולם ברובוטים. כאן גם הובאו לראשונה שלושת חוקי הרובוטיקה הנודעים שטבע אסימוב (כאן בתרגום של עמנואל לוטם מהמהדורה העברית שראתה אור בשנת 2004 בהוצאת כתר:

  1. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע.

  2. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, ובלבד שפקודות אלה אינן עומדות בסתירה לחוק הראשון.

  3. רובוט חייב להגן על קיומו, ובלבד שהגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.

החוקים האלה מעמידים מִדְרג ערכים קבוע וחד-כיווני: האדם חשוב יותר מרובוט, הרובוט משרת את האדם, הרובוט מקדש את חיי האדם ומעדיף אותם על קיומו. בכל הסיפורים באסופה נתקל הקורא בעימות ערכי מנקודת המבט הרובוטית. למשל, הסיפור "רובי" מספר על רובוט חסר מגדר המטפל בילדה קטנה. כשהילדה נקשרת רגשית למכונה, הוריה נבהלים ומסלקים את רובי מהבית. ואז, לנוכח המצוקה שהצעד הזה גרם לה, הם לוקחים אותה למפעל המייצר רובוטים מאותו דגם, כדי להראות לה שמדובר רק במכונות ממתכת, שאינן שקולות לבני משפחה אמיתיים. במהלך הסיור הם נתקלים ברובי, ובתוך ההתרגשות פורצת מהומה וחפצים נופלים ומסכנים את חיי הילדה. רובי פועל ללא היסוס בהתאם לתכנותו: הוא מזנק ומציל את גלוריה. הוריה מפרשים זאת כמחווה של אצילות ונאמנות יוצאת דופן ומחזירים אותו הביתה.

תשעת הסיפורים בספר נכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה או ממש אחריה, בשנים 1947-1940. כשאסימוב אסף את הסיפורים לספר הוא הוסיף קטעי קישור שיצרו סיפור מסגרת, שבו עיתונאי צעיר מראיין את אחת הדמויות, הפסיכורובוטיקאית (פסיכולוגית של רובוטים) ד"ר סוזן קלווין.

קלווין מוצגת כאישה קרה כמתכת, או שמא קרה כרובוט, בשעה שרוב הרובוטים מפגינים יחס אנושי חם, אמפתיה ודאגה כנה. אולם קלווין, וכמוה גם הקוראים, מעורבת בעולמם הפנימי והמתפתח של הרובוטים. היא מעירה לעיתונאי שלמעשה הוא לא מכיר עולם ללא רובוטים. אבל העבר שלה הוא העתיד של הקוראים בשנת 1950, וכביכול ההווה שלנו, הקוראים של שנת 2020. קיים כמובן פער רב בין המסופר בסיפורים של אסימוב למציאות חיינו. טרם השגנו את תכונות הבינה המלאכותית שיש לרובוטים ה"פוזיטרוניים" של אסימוב, ולכן הדילמות המוסריות שלהם הן עניין תיאורטי בלבד עבורנו.

נוסף על העיסוק במוסר העולה מחוקי הרובוטיקה, חלק מהסיפורים מתייחסים גם להיבט הציות המוחלט לפקודות,המזכיר משמעת צבאית – נושא שהיה אקטואלי מאוד בתקופת מלחמת העולם השנייה. אולם נראה כי רוב הקוראים העדיפו להתייחס לדילמות של הדמויות במושגים של שייכות, קרבה ואינטימיות ולא כמְשלים על חיילים ממלאי פקודות העסוקים בשאלות אתיות.

אבל מה שמעניין אותנו כאן אינו הפרשנות והמשמעות שנותנים הקוראים לספר, אלא תמונת המציאות המשתקפת מכריכותיו והפער בינה לבין ערכיו של הספר. הפער הזה נוצר שוב ושוב כשהמאיירים בוחרים להציג קריאה חזותית שונה ודגשים אחרים מאותה אינטימיות אנושית חמימה שמצאנו בקריאה של "רובי" וסיפורים דומים.

הכריכה הראשונה מ-1950 שעיצב אד קרטייר, הוצאת Gnome
צבעים מאיימים ותעתועים חזותיים. הכריכה הראשונה מ-1950 שעיצב אד קרטייר, הוצאת Gnome

פרשנות באדום ושחור

"אני, רובוט" הודפס לראשונה בארצות הברית בשנת 1950 בהוצאת "נוֹם" (Gnome). הוא הופץ ב-5,000 עותקים בלבד ונמכר בשני דולרים וחצי – יותר מכפליים מהמחיר המקובל לספרים בסדר הגודל הזה בתחילת שנות ה-50. נום הייתה הוצאה קטנה שעסקה בסוגה החדשה יחסית של המדע הבדיוני והוקמה רק שנתיים קודם לכן. מעצב הבית של ההוצאה היה אד קרטייר (Cartier), שעיצב את כל הכריכות שלה. לפני כן הוא אייר בכתבי העת הזולים של המדע הבדיוני, שנהנו אז מפופולריות רבה.

כריכת הספר נעשתה מבד אדום מודבק לקרטון קשה, כפי שנהגו לכרוך ספרים פעם. אי-אפשר היה להדפיס תמונות על הבד, לכן עטפו אותו בנייר עם שני דשים, שהודפס בצבע. רוב בתי הדפוס עבדו אז עם לוחות, כך שכל צבע נמרח על לוח שונה, ודפי הכריכה עברו שוב ושוב במכבש הדפוס עד שקיבלו את כל שכבות הצבע הדרושות לתמונה השלמה. כל שכבת צבע עלתה למוציא לאור עוד כסף וכל מעבר נוסף במכבש סיכן את שלמות הדפים והיה עלול לחבל בתוצר הסופי. משום כך גם עטיפות הספרים הצבעוניות ביותר לא היו צבעוניות במיוחד לעומת המקובל בימינו, וקרטייר החליט שמספיקים שני לוחות כדי להעביר את המסר: אדום ושחור.

העיצוב של קרטייר, הממוקד בצבע דומיננטי אחד (מונוכרומטי), לא חשף הרבה מידע. רובוט גמלוני גדול, מעין אביר משוריין ענק, מושחר כמעט כמו צללית, ניצב בצד השמאלי כשברקע גוון של יין אדום ואולי של דם. לחידתיות של הגוון תרמו עוד החלטות עיצוביות. על הפס הדק של השדרה גזר קרטייר והדביק רק חלק מדמות הרובוט: הראש וקצות חיבור הצוואר. כך, מי שהביט רק בשדרה ראה מעין חייזר עם ראש ענק, עיניים מאירות וידיים קטנות, או שמא גולגולת כמו-אנושית עם חורי עיניים ענקיים – או שניהם גם יחדיו כבתעתוע חזותי.

אם כן, כבר בכריכה המקורית של "אני, רובוט", המסר החזותי שהספר שידר לקוראים היה מנוגד לחזון של אסימוב. במקום קרבה וחום הם קיבלו מסר מאיים בצבעי סכנה. זאת הייתה רק ההתחלה.

אחרי עשרים שנה, המהדורה העברית הראשונה: הוצאת מסדה, 1970
אחרי עשרים שנה, המהדורה העברית הראשונה: הוצאת מסדה, 1970

רוחות מלחמה

קרטייר לא פעל אחרת ממעצבי כריכות הספרים של ימינו. הכריכות אמורות למכור את הספר לא רק למי שמעוניין לקנות אותו אלא בעיקר למתלבטים, במטרה להזרים הכנסות לקופת ההוצאה לאור. בנוסף, הכריכות אמורות לרמוז על משהו מהעולם המסופר, מעין טיזר חזותי לסיפור מילולי. ממאייר ומעצב כמו אד קרטייר, בעל ניסיון של שלושה עשורים באיור סיפורי מדע בדיוני, אפשר היה לצפות שלא ייכשל במסר שבחר להעביר. ואכן הוא לא נכשל – הוא התכוון להעביר בדיוק את המסר המאיים הזה, השונה תכלית השינוי מהמסר של אסימוב.

בשנת 1950 נמצאה ארצות הברית במלחמה חדשה, "המלחמה הקרה" מול הגוש הסובייטי. קרטייר שאב מסיפוריו של אסימוב את הערכים האנטי-מלחמתיים שהיו נכונים למלחמות העולם הקודמות, וגייס אותם למאבק העולמי החדש. לבחירה באדום הייתה משמעות חזותית בעולם הממשי – היה זה צבעו של הקומוניזם, השולט בברית המועצות, ולכן צבעו של האויב. אם כך קרטייר בחר במודע בצבע שמסמל מלחמה (דם ומוות) ואויב (קומוניזם), וקשר אותו לרובוטים.

אבל לא הכול היה שלילי באדום של קרטייר. קונוטציה נוספת של הצבע נעה בין חלום לתקווה, רמז לכוכב הלכת מאדים, שהחיפוש אחרי חיים בו קיבל תמריץ מחודש בימי המלחמה הקרה. אלה היו ימים של מאבקי כוח ויוקרה בין המעצמות, שבאו לידי ביטוי לא רק באיומים במלחמה גרעינית בין הגושים, אלא גם בתחרות גלויה על כיבוש החלל.

בהדפסות החוזרות של הספר החליף קרטייר עצמו את הצבע האדום בירוק, כדי להבדיל בינן לבין המהדורה הראשונה. אך מבחינת המסר החזותי לא השתנה הרבה. כמו האדום, גם הירוק נקשר במאדים, בזיהום ובאיום הגרעיני, והרובוט על הכריכה הירוקה נראה מאיים אפילו יותר.

השפעה עמוקה של מלחמת העולם השנייה. המהדורה הגרמנית מ-1952 בהוצאת קרל ראוך
השפעה עמוקה של מלחמת העולם השנייה. המהדורה הגרמנית מ-1952 בהוצאת קרל ראוך

הלם קרב

למרות המהדורה המצומצמת והכריכה המעוררת אי-נוחות, "אני, רובוט" הפך לרב-מכר עולמי. הוא מודפס מחדש באנגלית מדי שנה בארצות הברית ובאנגליה, ותורגם לצרפתית, גרמנית ושפות רבות אחרות. בעברית הוא ראה אור פעמיים: בשנת 1970 בהוצאת מסדה (תרגום: יורם שמעוני) תחת השם "אנוכי הרובוט" ובשנת 2004 בהוצאת כתר (תרגום: אורי בלסם).

עקב קיומם של חוקים במדינות מסוימות שמחייבים לעצב כריכות שונות וחדשות מפעם לפעם, הספר זכה לעיצובים מרובים. רבים מהם הושפעו מאוד מכריכת "המלחמה הקרה" האדומה של קרטייר. אחד מהם הוא המהדורה הגרמנית הראשונה של הספר, שראתה אור בשנת 1952 בהוצאת קרל ראוך.

ראוך היה מו"ל מדיסלדורף בגרמניה המערבית, כלומר חלק מהגוש המערבי, במדינה שעדיין נשאה את נטל האחריות למלחמת העולם השנייה ולשואה. הוא חלם להקים הוצאה לאור שתעסוק רק במדע בדיוני, אך פרסם בה ארבעה ספרים בלבד, כולם ב-1952. האחרון שבהם היה "אני, רובוט", שיצא לאור במהדורה מצומצמת של אלפיים עותקים ובמחיר זול במיוחד של 80 פפניג, רגע לפני שראוך סגר את הסדרה וחזר להתמקד בספרות מקור גרמנית.

ייתכן שהקוראים הגרמנים זיהו באסופה את הביקורת המערבית עליהם מהימים הלא-רחוקים שבהם הם היו האויב הנורא מכול. הפנים אחוזות האימה של הדמות על הכריכה היו כעין הודאה באשמה שהקוראים לא היו מוכנים לה. המאייר של ראוך דימה את הרובוט של אסימוב לחייל הלום קרב, מבטו המום, פיו פעור אולי בזעקה, אולי באימה. הרובוט החייל תפס יותר ממחצית הכריכה, כביכול מתכתב עם ההצדקה הגרמנית הנפוצה בעת ההיא: היינו חיילים רובוטים. לאדום והשחור של קרטייר חברו צהוב חיוור וירוק צבאי, שרק חיזקו את הסמליות והפרשנות הגרמנית המקומית והרחיקו אותו מתכני הסיפורים, שהכילו ביקורת סמויה על מלחמת העולם שהובילה גרמניה.

סדרת המדע הבדיוני של ראוך התקיימה כאמור שנה אחת בלבד, והזכויות על הספרים שהתפרסמו בה עברו לידי סדרת "אוטופיה", שהוציא לאור המו"ל אריך פאבל. וכך, מכריכה שקושרת בין "אני, רובוט" למלחמת העולם השנייה, נדד הספר לתחום האוטופיה, לפחות לפי שם הסדרה, וב-1958 הוא זכה לכריכה חדשה ופחות מלחמתית.

רמז עבה ל"מלחמת העולמות". המהדורה הבריטית של הוצאת גרייסון אנד גרייסון, 1952
רמז עבה ל"מלחמת העולמות". המהדורה הבריטית של הוצאת גרייסון אנד גרייסון, 1952

פלישה ממאדים

תמת המלחמה של המאיירים לא פסחה גם על רמיזה ל"מלחמת העולמות" של ה"ג ולס (1898), ולדמיון שנמצא בדיעבד בינו לבין מלחמת העולם השנייה. בכריכות רבות של "אני, רובוט" לאורך השנים רואים הקבלה בין דמות הרובוט למכונות המלחמה התלת-רגליות של החייזרים ממאדים של ולס, ובמיוחד בכריכות הבריטיות – מולדתו של ולס.

המהדורה הבריטית הראשונה של "אני, רובוט" ראתה אור בשנת 1952, בהוצאת גרייסון אנד גרייסון הלונדונית. הרובוט על הכריכה מזכיר במידה מסוימת אביר, כמו האביר האוטומטון של לאונרדו דה-וינצ'י או איש הפח של ל' פרנק באום באיורים המקוריים של ויליאם ואלאס דנסלו (Denslow) ב"הקוסם מארץ עוץ". הוא ניצב לפני גורדי שחקים מושחרים – מבנים שלא היו בנמצא באנגליה באותה עת, עם שמיים אדומים ברקע.

רובוט בריטי משודרג עם נגיעות אקטואליות והשפעות קולנועיות. הוצאת דיג'יט, 1958
רובוט בריטי משודרג עם נגיעות אקטואליות והשפעות קולנועיות. הוצאת דיג'יט, 1958

בשנת 1958 יצאה באנגליה מהדורה חדשה, הפעם בהוצאת ספרי כיס פופולריים בשם דיג'יט מבית בראון-ווטסון, במחיר זול במיוחד של שני פני לספר. המאייר של דיג'יט לקח את האיור של גרייסון אנד גרייסון והכניס בו שינויים קלים ברוח ההוצאה הפופוליסטית. גפיו של הרובוט מסתיימות הפעם בשלוש צלחות, בדומה לתלת-רגל של ולס, והרובוט אדיר הממדים, בדומה למפלצות הענק הקולנועיות גודזילה וקינג-קונג, חולש על עיר דוממת מול שמיים אדומים. הצבע שטבע קרטייר היה ונותר סימן ההיכר החזותי של הספר.

פתח לאהבה

אז האם הכול קודר באיורי הכריכות של "אני, רובוט"? מובן שלא. אפילו לא הכול אדום תמיד. כאן התמקדנו בשנות ה-50, בעיצומה של המלחמה הקרה, אבל הספר הרי מודפס מחדש שוב ושוב מזה שבעים שנה, והעולם השתנה מאז בדרכים רבות.

במשך השנים הציגו כריכות "אני, רובוט" רעיונות רבים נוספים. אחד מהם קשור אף הוא לצבע האדום – אהבה. פתחנו בתקציר הסיפור הראשון, "רובי", שכולו שיר הלל לאהבה ולחום אנושיים ורובוטיים, ואכן היו מאיירים שדווקא הסיפור הזה עורר בהם השראה וסיפק מבט אוהב וחומל, עם קריצות רבות לאיש הפח ודורותי.

כריכת הרומן הגרפי שאייר אלכס ולס, הוצאת פוליו סוסייטי, 2020
הזמן עבר, האיום נשאר. כריכת הרומן הגרפי שאייר אלכס ולס, הוצאת פוליו סוסייטי, 2020

לקראת מלאות מאה שנה להולדתו של אסימוב ושבעים שנה לפרסום "אני, רובוט" הפיקה הוצאת הספרים פוליו (Folio) רומן גרפי בהשראת "אני, רובוט", עם איוריו של אלכס ולס (Wells). ולס לקח את לוח הצבעים המזוהה עם הספר, הרבה מאוד אדום וירוק, והנגיש אותם לקוראים בני זמננו ביצירה ססגונית ויפה. אך גם הכריכה האדומה של ולס – שמציגה ראש רובוט מחווט ומנותק, שכוב על אין-רצפה – אינה יכולה לספק את התהייה לאן נגוזה האופטימיות הטכנולוגית של אסימוב בדימויים החזותיים של הספר.

האם אסימוב היה אוהב את מאות הכריכות שנעשו לספרו מאז פורסם לראשונה? אינני יודעת, אולי כי אינני זוכרת עולם ללא "אני, רובוט".

 

ד"ר ערגה הלר היא חוקרת תרבות ומרצה בכירה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע, ומומחית באיור ובתרבות חזותית. הכתבה מבוססת על הרצאתה בפסטיבל אייקון 2020

 

https://davidson-firefly.weizmann.ac.il/

תגובה אחת

  • משה

    גם כאן עלי לסמן ש"אינני רובוט"?!

    אנקדוטה נחמדה.
    חייב לציין שקשה לקרוא דברים כאלה ולא לתהות עד כמה כתיבה פרשנית שכזו יכולה להיות בלתי מסויגת.
    נסיון לפרש את האמנות של מעצבי הכריכות, המודעת והבלתי מודעת, ממרחק של שנות דור (או שנים, או אפילו שלושה), נראה תמיד יומרני מאוד, ועלול לשקף את עמדת הכותבת יותר מאת זו של האמנים.