גל הינו התקדמות של הפרעה. גלים מתוארים בדרך כלל ע"י שינוי בפרמטר מסוים במרחב ובזמן. לדוגמא, גובה בגלי ים, לחץ בגלי קול או השדה האלקטרומגנטי בגלים אלקטרומגנטיים (אור לדוגמא).
הערך של פרמטר זה נקרא אמפליטודה (משרעת) והגל עצמו הינו פונקציה המתארת את האמפליטודה בכל נקודה.
במערכת המורכבת מגלים, צורת הגל בכל רגע נתון הינה פונקציה של מקורות הגל ושל תנאי התחלה של המערכת. במקרים רבים, כמו במשוואת הגלים הקלאסית, המשוואה המתארת את הגל הינה לינארית. כאשר מקרה זה מתקיים, אנו יכולים ליישם את עקרון הסופרפוזיציה. כלומר, האמפליטודה המתקבלת הינה סכום של האמפליטודות של הגלים.
תופעת ההתאבכות מבוססת על עקרון זה. כאשר גלים עוברים דרך נקודה במרחב, האמפליטודה של הגל באותה נקודה תהיה סופרפוזיציה (סכום) של אמפליטודות כל הגלים באותה נקודה.
במקרה שבו נקודות המקסימום, או המינימום, של הגלים מתקבלות יחד אזי מתרחשת תופעה של התאבכות בונה.
האמפליטודה של הגל שנוצר כתוצאה מהתאבכות בונה, גדולה יותר משל כל אחד מהגלים שהיו לפני ההתאבכות, כלומר תיווצר הפרעה גדולה יותר.
התאבכות הורסת מתרחשת כאשר לשני הגלים תדירות שווה ( נזכיר כי תדירות היא מספר המחזורים ליחידת זמן) והפרש מופע של חצי מחזור. למרות שעוצמת שני הגלים היא מקסימלית ההתיחסות היא לגודל וכיוון האמפליטודה (המשרעת). עבור יותר משני גלים התאבכות הורסת מתרחשת כאשר סכום האמפליטודות הוא אפס.
