כסות הגוף, המוכרת בשם עור, מורכבת למעשה מ 3 שכבות:
(1) תת-עור: השכבה העמוקה ביותר המכילה כלי דם, עצבים, שומן וכמובן רקמת חיבור.
(2) דרמיס: בה מצויים כלי דם, עצבים, שורשי השיער ובלוטות הזיעה
(3) אפידרמיס: שכבת תאים חיצונית המגנה על הגוף מפני סכנות וכן מונעת איבוד מים לא מבוקר מפני השטח. השכבה החיצונית ביותר של האפידרמיס, שכבת הקרטין, מכילה תאים מתים (תאי קרטין) הנושרים כל הזמן ומתחלפים.
[במאמר מוסגר - אותו חומר, קרטין, מרכיב גם את הציפורניים והשיער].
מבנה העור (באדיבות אתר ה NIH של ממשלת ארה"ב).
אחת הדרכים לבידוד העור מהסביבה החיצונית בכלל וממים בפרט היא על ידי הפרשה שומנית מבלוטות חלב (sebum) המצויות בשקיקי השיער שבעור. אותה הפרשה שומנית אחראית לתופעה של "טביעת אצבעות" על משטחים שונים.
כאשר אנו שוהים זמן רב בסביבה מימית, רוב החלב נשטף מהעור. תאי הקרטין שכבר אינם מבודדים מהמים סופחים אותם והשכבה החיצונית מתנפחת וגדלה בעוד השכבה מתחת (המכילה תאים חיים המחוברים לרקמת החיבור) נשארת כמות שהיא.
התוצאה הבלתי נמנעת - כדי שהרקמה שתפחה תהיה "מסוגלת" לתפוס את אותם פני שטח היא חייבת להתקמט.
יש המכנים את האפקט "אצבעות סבתא".
התקמטות העור (ויקיפדיה).
מדוע האפקט מופיע רק בכפות הידיים והרגליים?
כפות הידיים והרגלים נוטות להיפצע, להיחתך ולהשתפשף ולכן באזורים אלו שכבת תאי הקרטין המתה היא העבה ביותר.
לשם השוואה שכבת האפידרמיס בעפעף עוביה כעשירית המילימטר לעומת כמעט מילימטר בכפות הרגליים.
יתרה מזאת, אזור כפות הידיים והרגליים לא מכיל שערות וכפועל יוצא גם אין לו בלוטות חלב ולכן כמות החלב המגינה על אזור כפות הידיים והרגליים אפסית מלכתחילה.
לכן האפקט שם הוא המשמעותי והנראה ביותר.
לאחר היציאה מהמים מתרחש תהליך אידוי איטי ובסופו העור חוזר לקדמותו.
עד כאן התיאוריה המקובלת.
בשנים האחרונות הועלתה תיאוריה נוספת שהולכת וצוברת תאוצה.
התיאוריה החדשה לא סותרת את היתכנות ההסבר הקודם אך מוסיפה מנגנון אפשרי נוסף לתופעה.
על פי ההסבר החדש כאשר כפות הידיים או הרגליים נחשפות למים לזמן ארוך מתחיל תהליך ספיחת המים כפי שתואר למעלה. ספיחת המים משנה את מאזן המלחים בשכבת האפידרמיס וכתוצאה מכך את יציבות ממברנות תאי העצב. הדבר מוביל לקצב ירי מהיר יותר של אותות עצביים ולכיווץ של סיבי העצב וכלי הדם באזור (vasoconstriction). במקביל, גופיפים על שם glomus המצויים בעור ואחראים לניטור וויסות הטמפרטורה מאבדים מנפחם. ההשפעה המשולבת היא שהעור מתקמט.
מאמרים שונים מראים שכאשר העצבוב ביד נפגע תופעת התקמטות העור נחלשת ואפילו נעלמת. לדוגמה: אחד הניסויים שבוצעו הראה שבחולי סוכרת שבהם יש פגיעה בעצבים הפריפריאליים בעור תבנית התקמטות העור משתנה.
עדכון פברואר 2016
עדויות חדשות שהצטרפו חיזקו עוד יותר את ההסבר החדש, ולמעשה ביטלו את ההסבר הישן:
מדידות שנערכו לנפח האצבע גילו כי נפח האצבע קטן, ולא גדל, מה שלא מסתדר כלל עם התנפחות שכבת התאים המתה, בנוסף לכך שכיווץ העור לא מופיע בשאר חלקי כף היד שבהם יש עור עבה. בנוסף - עוד משנות ה-30 של המאה העשרים יש עדויות של נירולוגים ומנתחים שהתופעה לא מתרחשת כלל בחולים שבהם העצב התחושתי בכף היד פגום או חתוך. כל העדויות הללו מובילות למסקנה כי מדובר, אם כן, בסוג של רפלקס עצבי, ולא בתופעה עורית. קצות העצבים מרגישים במים, מכווצים את כלי הדם באצבע, מה שגורם לכיווץ העור המחובר אליהם.
ומדוע שיהיה רפלקס המקמט את האצבעות כאשר הן נרטבות? מחקר משנת 2011 ניסה להציע תיאוריה, לפיה העור המקומט משפר את האחיזה של חפצים במים - וכך אכן מצא בניסוי שערך.
אם כן - ניתן לומר כי התכווצות העור היא סוג של רפלקס עצבי - המעביר את הידיים והרגלים ל'מצב מים' - מונע החלקה, ולא תוצאה של התנפחות שכבת העור המתה עקב ספיגת מים.
ובשולי הדברים: זוהי הדגמה יפה לאיך עובד המדע - ישנה תיאוריה המנסה להסביר תופעה מסוימת, ואז מתקבלות ראיות חדשות. אם הראיות החדשות לא עומדות בקנה אחד עם התיאוריה, ישנה הבנה כי התיאוריה שגויה, ויש למצוא את הסיבה האמיתית או לחשוב על תיאוריה אחרת.
מאת: ד"ר מאיר ברק
המחלקה לביולוגיה מבנית
מכון ויצמן למדע
וד"ר אבי סאייג
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים:
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.
