השאלה המקורית: שמתי לב שצואת העופות היא בצבע לבן, בעוד שאצל שאר החיות הצבע שלה חום, מדוע? האם העקרב מטיל צרכים מאותו פתח שממנו הוא מפריש את העוקץ? מהיכן מטיל הדיונון את צרכיו והאם הדיו שהוא מפריש למים הוא סוג של שתן?
אלעד שלום, ותודה על שאלותיך.
אתה הולך לתומך ברחוב, יושב בבית קפה עם חברים או מטייל בפארק השכונתי. לפתע צונחת עליך לשלשת של ציפור אקראית שעברה בדיוק מעליך. יש הטוענים שזה סימן למזל טוב וברכה, יש שרואים בכך תקרית דוחה ואחרים סתם אדישים. גם אם לא נעים להודות בכך, הרי כולנו עושים את זה. מגדול ועד קטן, הוצאת פסולת היא צורך פיזיולוגי ביולוגי בסיסי של כל היצורים החיים עלי אדמות.
ובכל זאת יש הבדלים באיברי ההפרשה של חיות שונות, ובצורה, בצבע ובמרקם של הפליטות שלהן. בניגוד ליונקים, למשל, עופות אינם מפרישים שתן או צואה אלא לשלשת. פסולת החנקן שלהן מופרשת כחומצת שתן שאינה מסיסה במים וההפרשה זו מצטרפת לתוצרי פסולת כהים יותר מהמעיים. שני סוגי הפסולת מגיבים זה עם זה ויוצרים יחד משחה לבנה שיוצאת מגוף העופות דרך איבר ההפרשה היחיד שלהם, שמשמש אותם גם לרבייה ולהטלת ביצים.
אצל היונקים, מקור הצבע החום של הצואה הוא בילירובין – פיגמנט שנוצר משבירת תאי דם אדומים בכבד ובמח העצם. תאי הדם האדומים מכילים חלבון בשם המוגלובין שאחראי על נשיאת החמצן לתאים בכל רחבי הגוף. יוני הברזל שבהמוגלובין הם אלו שמקנים לתאי הדם האדומים את צבעם. כשהתאים האלו מתפרקים, גם ההמוגלובין מתפרק ונוצר ממנו הבילירובין שמעניק לצואה את צבעה החום.
הפרשת הלשלשת, שאינה מלווה בהפרשות מימיות, מאפשרת לציפורים לשמור על מאזן מים תקין בגופן – תכונה חשובה עבור יצורים שנודדים למרחקים ולא חיים באופן קבוע בקרבת מקור מים. בדומה לעופות, גם העקרבים צריכים להיזהר מהתייבשות, מאחר שהם חיים בתנאים יבשתיים ולעתים במדבריות צחיחים. כדי לשמור על מאזן מים תקין הם מפרישים פסולת מוצקה וחומצת שתן דרך פי הטבעת.
גופו של העקרב מחולק למקטעים, כך שאיבר העוקץ שלו אמנם נמצא באותו מקטע של פי הטבעת, בקצה הבטן, אך לא מדובר באותו איבר הפרשה. הרעל נאגר בשלפוחית העוקץ ויוצא דרך קוץ העוקץ, שהוא איבר חד וחלול. בעת הזרקת הרעל, השרירים באזור שלפוחית העוקץ מתכווצים ומניעים את הארס כלפי קצה האיבר החלול שדרכו הוא יוצא. העקרב יכול להשתמש בקוץ העוקץ כדי לנקב את עורו של היריב ולהחדיר את הארס ביעילות.
קוץ העוקץ של עקרב | צילום: JAdams1776, ויקיפדיה
התמנונים והדיונונים שייכים למחלקת רכיכות שנקראת סילוניות. לרוב הפרטים בה יש שק דיו שמכיל את הפיגמנט מלנין. כשיצורים כאלה נתקלים בטורף הם יכולים להפריש את הדיו דרך פי הטבעת, שממנו מופרשים גם הצרכים והביצים, וכך ליצור במים עננת דיו שתקשה על הטורף לאתר אותם.
לרכיכות סילוניות יש פה שמכיל מעין מגרדת משוננת שמאפשרת להן לרסק את המזון ולשחוק אותו. בנוסף יש להן מעין מקור (בדומה למקור של תוכי) שבאמצעותו הן יכולות לחתוך את הטרף לפני הבליעה או לפרק את שריון הטרף (סילוניות אוהבות לאכול סרטנים). הפה נמצא בתחתית גופן של הסילוניות, סמוך לזרועות שמובילות את המזון לתוכו. פי הטבעת אינו קרוב לפה אלא נמצא גבוה יותר, לא הרחק משק הפיגמנטים.
תמנון אוכל סרטן בעזרת בזרועותיו | צילום: Silke Baron, ויקיפדיה
בומרנג – בחזרה אליך
חפש באינטרנט פרטים על מערכת העיכול החיצונית של התמנון. מה מכיל נוזל העיכול שמופרש על הטרף ואיך הוא מסייע בתהליך?
בברכה,
ד"ר ענת לונדון
המחלקה לנוירוביולוגיה
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.
