נשימה היא אחד התהליכים הכי חשובים בגופנו. היא מאפשרת לנו לספק לרקמות חמצן שבלעדיו לא נוכל לייצר אנרגיה. כדי להגיע לרקמות מהאוויר, החמצן צריך להתמוסס בדם ולעבור בו לכל התאים בגוף. הסרטון שלפנינו מסביר את תהליך הובלת החמצן מהריאות לרקמות.
כל התאים צריכים חמצן – שמשמש כדלק חיוני לתאים על מנת שיישארו בחיים וימשיכו לפעול בצורה תקינה. לצורך הולכת החמצן לתאים עלינו לשאוף אוויר לריאות, להוליך אותו בדם ולספק אותו לתאים בגוף.
בשלב הראשון של התהליך האוויר נכנס לדם דרך הנימים הפזורים בכל רחבי נאדיות האוויר שבריאות. מולקולות החמצן, שנמצאות באוויר בצורת גז, נכנסות לנאדיות, עוברות בדיפוזיה את דופן כלי הדם ומתמוססות בנוזל הדם (הפלזמה). 98 אחוז מהחמצן המומס נקלט על ידי תאי הדם האדומים ורק שני אחוזים נשארים בתמיסה עצמה.
תאי דם אדומים מותאמים היטב לנשיאת חמצן בזכות ההמוגלובין המצוי בהם – מולקולות מותאמות לקשירת חמצן. כל מולקולת המוגלובין מכילה ארבע מולקולות של "הם" (heme) – פיגמנט המכיל ברזל שנקשר לחמצן בקשר חלש והפיך. המוגלובין רווי בחמצן מקבל צבע אדום בהיר ונקרא אוקסיהמולגלובין (Oxyhemoglobin). צבעו של המוגלובין עני בחמצן הוא כחול סגלגל והוא נקרא דאוקסיהמוגלובין (Deoxyhemoglobin).
ההם הוא מה שמאפשר לחמצן המומס בדם להיקשר לתאי הדם האדומים. החמצן המומס בדם נקשר להם באזורים עשירים בחמצן ומשתחרר ממנו כשתא הדם מגיע לאזורים עניים בחמצן, ומשם עובר לתאים הזקוקים לחמצן.
ההמוגלובין פולט את החמצן כשתאי הדם האדומים עוברים בנימי דם ברקמות שבהן רמות החמצן או לחץ החמצן נמוכים. הלחץ החלקי של החמצן מייצג את כמות החמצן המומס בפלסמה. כאשר החמצן משתחרר לתוך תמיסת הדם, לחץ החמצן היחסי בנימים עולה יחסית ללחץ היחסי של החמצן ברקמות השכנות, ולכן החמצן יוצא מהנימים וחודר אל הרקמות הסמוכות הזקוקות לו.
בסרטון רואים גרף של עקומת שחרור חמצן שמסביר מדוע ההמוגלובין מתאים במיוחד להובלת חמצן. עקומת שחרור החמצן מציגה את הקשר בין החמצן להמוגלובין – רמת רוויית החמצן ולחץ החמצן החלקי בכלי הדם. העלייה החדה וההתמתנות בסוף ממחישים איך החמצן משתחרר ברקמות במגוון תנאים. צורתו מדגימה שאף על פי שהלחץ החלקי בדם החוזר מהריאות ונמצא בעורקים יכול לרדת עד כדי 50 אחוז מהרמה הנורמלית, למשל אצל חולי לב, או לעלות לרמות גבוהות, ההמוגלובין עדיין יהיה רווי ב-85 אחוז חמצן.
