פנים לכאן ולכאן:
אשליות פרצופים

שימו לב לשני הפרצופים ההפוכים הבאים. האם הם זהים או שונים?

מצליחים למצוא את ההבדלים? פניה של מרגרט תאצ'ר, הפוכים | ויקיפדיה, נלקח מתמונה של Rob BogaertsImage

במבט ראשון רובנו לא נבחין בהבדל משמעותי, אולם אם ניישר אותם הכול ישתנה. כהרף עין נגלה שהתמונה השמאלית רגילה לגמרי, ואילו בימנית העיניים והפה התהפכו ב-180 מעלות ונוצר מראה מוזר ולא אנושי.

אהההההה! כשהפרצופים ישרים, רואים מיד שאחד מהם מעוות | ויקיפדיה, נלקח מתמונה של Rob BogaertsImage

התמונות הללו הן חלק מניסוי שעשה בשנות ה-80 הפסיכולוג פיטר תומפסון (Thompson) מאוניברסיטת יורק באנגליה. במחקרו הוא ביקש להבין אם הקושי שלנו לזהות פרצופים הפוכים נובע מכך ששינוי כיוון התמונה מסבך את פענוח הבעת הפנים, או שמא הוא קשור לכך שרוב המידע לגבי הפנים מצוי בחלקים המביעים רגשות, כמו העיניים והפה.

תומפסון השתמש לצורך זה בתמונה של ראשת ממשלת בריטניה דאז מרגרט תאצ'ר, שהייתה בין הדמויות המפורסמות ביותר בממלכה, ובחן איך היפוך הפנים משפיע על התפיסה שלנו. הוא גילה שכשאנו רואים פנים שמוצגים הפוכים מלמטה למעלה, קשה לנו לזהות שחלקים בתוכם התהפכו. לעומת זאת, כשנחזה בתמונה במצבה הרגיל, השינויים באיברים ספציפיים יזדקרו לעינינו מיד.

גם בעלי חיים נוספים, כמו צבים או כבשים, מזהים פנים. ובמפתיע, מתברר שאפקט תאצ'ר אינו מוגבל רק לבני אדם. כשהראו לקופים תמונות הפוכות של קופים אחרים, הם נותרו אדישים. גם תמונות מעובדות והפוכות של קופים, בדומה לתמונת תאצ'ר, לא משכו את תשומת ליבם. אולם כשיישרו את התמונות המעובדות, הקופים התבוננו בהן זמן רב והתנהגותם העידה שהם נרגשים יותר מהרגיל.

זיהוי הפרצופים במוח שלנו הוא תהליך הוליסטי. אדם עם קווים לבנים שמדגישים את פניו | Shutterstock, Prostock-studio

הסיבה לאפקט תאצ'ר היא שזיהוי הפרצופים במוח שלנו הוא תהליך הוליסטי, כלומר המוח מחפש את התבנית המוכרת של פרצוף ולא מעבד בנפרד כל חלק בפנים. יש במוח כמה אזורים שמעורבים בזיהוי פרצופים: קליפת המוח הראייתית הראשונית היא זאת שבה מתרחש הזיהוי של קצוות ושל הזוויות של קווים ושל צורות. בשלב הבא אזור באונה הצידית המתמחה בזיהוי פנים מאתר את המאפיינים שאנו מחפשים בפרצוף, כמו עיניים, אף ופה, ואזורים אחרים במוח מצטרפים ומשלימים את עיבוד המידע.

מהתהליך כולו מתקבל ייצוג מנטלי והוליסטי של הפרצוף השלם. לכן איפור או החלפת תספורת לא ישפיעו בדרך כלל על יכולתנו לזהות את האדם שמולנו, מאחר שאנו מזהים את מכלול המאפיינים של פניו. הייצוג הכולל מאפשר לנו לזהות פרצופים ולהבחין בין פרצופים מוכרים ללא מוכרים במהירות ובקלות. למעשה, בני האדם כל כך מיומנים בזיהוי פרצופים, עד שהם ממשיכים לזהות אותם אפילו כשאין באמת שום פרצוף מולם.

בני האדם כל כך מיומנים בזיהוי פרצופים, עד שהם ממשיכים לזהות אותם אפילו כשאין באמת שום פרצוף מולם. דוגמאות של פראידוליה, תופעה של זיהוי פרצופים בחפצים דוממים | Shutterstock, Agnieszka Pas, Alex Farias, Hernan E. Schmidt, ויקיפדיה, Alexander Gee

העיוות שלא באמת קיים

בשנת 2011 גילו חוקרים מאוסטרליה במקרה אפקט נוסף הנוגע לתפיסת פנים אצל בני אדם. לפני שנדבר על האשליה, מומלץ מאוד שתחוו אותה בעצמכם:

הדגמת אפקט עיוות הפנים המוצגים להרף עין:

האם חשתם אי-נוחות? אולי תהיתם איזו מניפולציה או עיבוד פוטושופ עשו לפרצופים? למעשה, הם אינם מעובדים כלל. אפקט עיוות הפנים המוצגים להרף עין (flashed face distortion effect) התגלה כשחוקרים רצו להציג פרצופים על מסך מחשב בניסוי של זיהוי פנים. כדי לארגן את התמונות בצורה מסודרת הציבו את העיניים של כל דמות מצולמת באותו גובה על המסך, אך פרט לכך התמונות לא עובדו או שונו בשום צורה.

בניסוי עצמו, כל תמונה הייתה אמורה להופיע על המסך לכמה שניות, אך לפני כן החוקרים הקרינו את התמונות המתחלפות על מסך בקצב מהיר, רק כדי לוודא שהניסוי עובד כראוי. להפתעתם הם חשו שהפרצופים מעוותים, או שחלקי פנים מסוימים נראים כמו קריקטורה – כלומר גדולים בצורה מוגזמת ומנופחים. כששבו והתבוננו בכל תצלום בנפרד, הפרצופים נראו רגילים למדי.

מה שעומד בבסיס התופעה הוא קידוד יחסי. מאחר שכל הפרצופים במאגר יושרו על פי קו העיניים, מוחם של הצופים נדחף להשוות באופן אוטומטי ובלתי רצוני את הגודל והמיקום של חלקי הפנים שבתמונות השונות. לכן, כשהפרצופים מתחלפים במהירות, וקיימים הבדלים במבנה או בגודל של חלקים בתוכם – למשל העין או המצח, אותו איבר בתמונה הבאה ייראה מעוות, כלומר גדול מדי או קטן מדי. אם נשנה את המהירות שבה הפרצופים מתחלפים או את מקומם במרחב כך שלא יופיעו באותה נקודה בדיוק, האפקט יתבטל.

אשליית הפרצוף השמן

במחקר אחר הציג פיטר תומפסון, המוכר לנו מאפקט תאצ'ר, לנבדקים שתי תמונות של אותו פרצוף, האחת ישרה והשנייה הפוכה ב-180 מעלות. הפעם לא נעשה כל שינוי בתמונות עצמן. הוא גילה שהדמות בתמונה ההפוכה נראתה לאנשים רזה יותר, או בעלת פנים צרים יותר לעומת אותו אדם בתמונה הישרה.

איזה פרצוף נראה רזה יותר? תמונות של אותו אדם, ישרה והפוכה | Shutterstock, Ranta Images

בהמשך, חוקרים מקנדה, סין וצרפת גילו כי כשמציגים בו-זמנית שתי תמונות של אותו פרצוף בדיוק, זו מעל זו, הצופים נוטים לחשוב שהפרצוף התחתון שמן יותר מהעליון. כשסובבו אחד מהם ב-180 מעלות, האשליה נעלמה. כדי לבדוק אם ייתכן שזה נכון לכל גוף, ותמיד העצם התחתון ייראה לנו רחב יותר מהעליון, חזרו על הניסוי, הפעם גם עם שעונים. אולם המשתתפים דירגו רק את הפרצופים כ"שמנים יותר" או "רזים יותר", ולא מצאו כל הבדל בין השעונים. כך שנראה שמדובר בהטיה שקשורה למנגנון זיהוי הפנים שלנו.

מדוע? במצב הטבעי, אנו רואים כל פרצוף בנפרד. אולם כשמציגים לנו שני פרצופים בו-זמנית, מנגנון הייצוג היחסי וההשוואה בין חלקי הפנים יוצר את ההטיה. כשהעיניים, האף והפה הפוכים, אנו מעבדים קצת אחרת את היחסים ביניהם ונוצרת האשליה שהפנים צרים יותר.

אם כן, בני האדם ניחנים ביכולת לזהות פרצופים במהירות ובצורה מדויקת להפליא. היכולת הזאת מתפתחת בשנים הראשונות של חיינו, ובדרך כלל משרתת אותנו היטב. האשליות שסקרנו כאן מבוססות על מצבים שאינם קיימים במציאות היומיומית שבה התפתחה היכולת הזאת במהלך האבולוציה, כמו היפוך איברים והצגת תמונות על מסך, ולכן מצליחות לבלבל אותנו. בחיים האמיתיים זה פועל אחרת, וטוב שכך, כי אלמלא הכישרון המובנה שלנו לזהות פרצופים, לא היינו מצליחים לתקשר עם אחרים, ולחיות בחברה, באותה קלות.