ליצנים קטנים אנחנו – מפחידים מאוד מאוד

הוא מתקרב בהליכה מתנדנדת, על כפות רגליים גדולות-מדי. בידיו חפצים מנופחים, מעוותי צורה, על ראשו חוטים בצבעים בוהקים, פניו מוסתרות באיפור לבן וחיוך תמידי, אבסורדי בגודלו, מרוח עליהן. זה... ליצן!

בארצות הברית יש לא מעט אנשים מחופשים לליצנים הנוהגים להפחיד אנשים להנאתם בגנים ציבוריים ובמקומות אחרים בשעות לילה, תופעה שהתחזקה עוד בעקבות העיבוד הקולנועי לספרו של סטיבן קינג "זה", המציג ליצן רוצח. בחודשים האחרונים התפשטה התופעה למקומות נוספים, גם לישראל.

אם גם בכם מראה של ליצן מעורר חרדה או לפחות תחושת אי נוחות, אתם לא לבד. מחקרים הראו שכאחוז וחצי מהאוכלוסייה סובלים מקוּלְרוֹפוביה (coulrophobia) או פחד לא רציונלי מליצנים. הדבר נכון גם אצל ילדים: במחקר שנערך לפני כשנה במחלקות הילדים של  המרכז רפואי כרמל בחיפה נמצא שכ-1.2% מהילדים המאושפזים פחדו מהליצנים הרפואיים שבאו לשעשע אותם.

גם אלו מאתנו שלא נתקפים בפחד של ממש למראה אף אדום ופאות מגוחכות עשויים להתייחס בחשדנות-מה לעוסקים במקצוע הליצנות. משתתפים במחקר קנדי דירגו את הליצנות כמקצוע ה"קריפי" ביותר, כלומר זה שגורם לאנשים להצטמרר ולשמור מרחק, מתוך רשימה של 21 מקצועות, בהם מפחלץ ומנהל בית קברות. ליצנים בארה"ב התלוננו לאחרונה שהסרט "זה" פוגע בשמם הטוב. אך נראה שהחשש שלנו מליצנים עתיק ועמוק הרבה יותר.

גם קריימר מהסדרה "סיינפלד" פוחד מליצנים - צפו בקטע קצרצר (באנגלית)

מהו מקורו של הפחד הזה? יש לכך כמה תשובות אפשריות. חלק מהחוקרים מצביעים על הסתרת הפנים בעזרת איפור כבד כעל הגורם העיקרי. האיפור מסתיר את זהותו של הליצן, ובה בעת מקשה עלינו לקרוא את פניו ולהבין את כוונותיו: האם הוא רוצה להרע לנו או רק להציע לנו כלב מבלונים? עם החיוך המוגזם קשה לקבוע, וכשאנחנו לא יודעים אנחנו חוששים.

אין זה מקרי, מן הסתם, שדמויות מפחידות רבות בסרטי אימה מכסות את פניהן בצורה זו או אחרת. אנשים במסכה הם לעתים קרובות אנשים שיש להם משהו להסתיר, שמנסים לחמוק כך מעונש על מעשיהם הלא כשרים. משהו מהאנושיות שלהם, ומהיכולות שלנו להזדהות ולהבין אותם, אובד כאשר אנחנו לא יכולים "להסתכל להם בעיניים".

אמנם ליצנים אמורים להיות ידידותיים לכל אחד, לשעשע ולא להפחיד, אבל האיפור שלהם הוא בסופו של דבר גם סוג של מסכה. נראה שאצל אנשים מסוימים הוא מעורר תחושות דומות לאלו שמעוררים בהם אנשים מוסתרי-פנים אחרים.

לעומתם, יש חוקרים הסבורים שדווקא הדמיון של פני הליצן לפנים אנושיות, מבלי שייראו אנושיים עד הסוף, הוא זה שגורם לנו לחשוש מהם. כדי להבין למה, עלינו לחקור את "עמק המוזרות".

דומים אבל שונים

את הביטוי עמק המוזרות (uncanny valley) טבע פרופסור יפני לרובוטיקה, מסאהירו מורי, בנסיון לתאר את יחסנו לרובוטים דמויי אדם. לטענתו, ככל שהרובוט ייראה אנושי יותר, כך בני האדם ייטו להתייחס אליו בחיוב ויחושו יותר אמפתיה כלפיו – עד גבול מסוים. רובוטים שייראו "דומים מדי" לאדם, מבלי להיות זהים ממש,  יחוו צניחה חדה ביחס החיובי שלנו כלפיהם. משהו בהם ייראה לנו "לא בסדר", לא ממש כמו שצריך להיות. רק כאשר הם יהיו דומים כל כך לאדם עד שלא ניתן יהיה להבחין שהם רובוטים, היחס החיובי כלפיהם ישוב.

"עמק המוזרות"  היא אותה ירידה חדה בהזדהות ואמפתיה עם הרובוטים כאשר הם דומים מאוד, אבל לא בדיוק, לאדם. התיאוריה הזו מסבירה מדוע הרובוט ריפלי המעוצב כאישה מעורר ברבים מאתנו אי נוחות, בעוד אסימו, שדומה לנו רק בצורת הגוף הכללית, נראה לנו כחמוד למדי.

הרובוט אסימו דמוי האדם (מימין) נראה לנו חמוד, אבל הרובוטית ריפלי מרתיעה רבים בגלל נסיון להיות דומה מדי | צילומים: ויקיפדיה

התופעה תוארה לראשונה בקשר לרובוטים, אבל היא תקפה גם בהקשרים אחרים, כמו דמויות מצוירות, בובות ואולי גם ליצנים: דמויות הנראות כמעט כמו בני אדם, עם כמה הבדלים בולטים. הפנים המאופרות עם החיוך הרחב מזכירות פנים אנושיות אבל שונות מהן, וזה מעורר בנו הרגשה לא נוחה, אולי בדומה לרובוטיים דמויי האדם.

מדוע "עמק המוזרות" בכלל קיים? למה רובוטים, ויצורים אחרים, מעוררים בנו הרגשת דחייה כשהם נראים דומים מדי לנו? אין לכך תשובה חד משמעית, אך יש כמה השערות.

ככל שהרובוט דומה יותר לאדם, ההזדהות עמו עולה, עד הצניחה כשזה דומה מדי | מקור: מסאהירו מורי, עיבוד: מריה גורוחובסקי

מורי עצמו חשב שהתושבים המקוריים של העמק, לפני שיצרנו רובוטים, דמויות מצוירות או ליצנים, היו גופות. גופה נראית בערך כמו אדם אבל משהו בה לא בסדר, ויש יתרון אבולוציוני לרתיעה מגופות. ייתכן שמנגנון שפותח על מנת לוודא התרחקות ממתים גורם לנו היום גם לתפוס רובוטים וליצנים כ"קריפיים".

יש גם השערות אחרות. ייתכן למשל שחוסר ההתאמה בין סוגים שונים של מידע, כמו רובוט בעל פני אדם שמזיז אותם בצורה שלא נראית אנושית, גורמים לנו להיסוס ולחשד. יש חוקרים שסבורים שהבעיה טמונה בחלוקה לקבוצות: בעוד שאסימו הוא בלי שום ספק רובוט, לא ברור לנו מיד כיצד לסווג את ריפלי – האם היא אדם אמתי או לא?

קשה לראות איך ההשערות האלו מסבירות את הרתיעה מליצנים דווקא, שהרי ברור לנו שהם אנושיים, והם זזים כמו אנשים (פחות או יותר). אבל ייתכן שיש חוסר התאמה באותות החברתיים שהם משדרים, כמו החיוך התמידי שעשוי לא להתאים לשפת הגוף שלהם.

ליצנים נועדו להצחיק ולשעשע, ואנחנו עוד לא יודעים בדיוק מדוע הם מעוררים באנשים רבים רגשות הפוכים לחלוטין. יכול להיות שהתשובות לכך יגיעו דווקא מתחום הרובוטיקה, ודרך בניית מוחות מלאכותיים נבין טוב יותר איך בנוי המוח האנושי.

סרטון נחמד על עמק המוזרות (באנגלית):