כאב של אחרים

בימים אלה, כשרבים ורבות בחברה הישראלית מעורבים בצורות שונות במלחמת "חרבות ברזל", אחרים, שהושפעו ממנה בצורה עקיפה יותר, ניצבים גם הם בפני דילמה: האם כדאי לצפות בחדשות ולהיחשף לעדכונים, לעדויות ולסרטוני מלחמה, או שמא מוטב לצרוך דווקא תוכן קליל וקומי, שיספק לנו הפוגה קלה מהמציאות? מצד אחד, צפייה בתכנים מהמלחמה ובעדויות עשויה לעורר תחושת סולידריות, שיש לה חשיבות חברתית רבה. מצד שני, מפגש עם תכנים קשים גורר לא פעם תחושות קשות שעלולות לפגוע בתפקוד התקין, וייתכן שדווקא טוב לפנות לתכנים מצחיקים לשם הסחת הדעת. דרך אפשרית להכריע בסוגיה היא לברר מה קורה במוח שלנו: איך הוא מושפע מחשיפה לתכנים טעונים? ומה לגבי תכנים משעשעים?

האם כדאי לצפות בחדשות, או שמא מוטב לצרוך דווקא תוכן קליל וקומי? אישה צופה בחדשות | Shutterstock, 0meer

לדעת שהכאב יחלוף

לאחר אירועי השבעה באוקטובר הופצו ברחבי הרשת סרטונים רבים שמתעדים סבל וכאב. כדי להבין איך צפייה באחרים סובלים משפיעה עלינו, חשוב קודם לעמוד על האופן שבו אנחנו תופסים כאב. שני מרכיבים משפיעים על תחושת הכאב ועל מידת אי הנעימות שלו. הראשון הוא הגירוי הפיזי והתחושה שלו; השני קשור להתמודדות המנטלית עם המצב: מהי מידת הסכנה שבגירוי המכאיב, כמה זמן הוא יימשך והאם הוא יחלוף. 

ההקשר והמידע שיש לנו על מצב נתון יכולים להשפיע עמוקות על החוויה הפיזית שלנו. ברכבת הרים, למשל, אנחנו חווים תנועות חדות, טלטלות ונפילה מגובה, ומגיבים אליהן בפחד - אך גם בהתרגשות ואפילו הנאה. האם היינו מגיבים באותה צורה אילו אותן תנועות מפתיעות ואינטנסיביות היו מתרחשות על הכביש, בעת נסיעה במכונית אמיתית, לאור הסיכונים הכרוכים בכך? כמובן שלא. הידיעה אם נשקפת לנו סכנה אמיתית וההשלכות לעתיד משפיעות על תגובתנו לחוויה ועל עוצמתה. 

האם היינו מגיבים באותה צורה אילו אותן תנועות מפתיעות ואינטנסיביות היו מתרחשות בעת נסיעה במכונית? נערות ברכבת הרים | 

במחקר שחשף את המשתתפים לגירוי מכאיב – מים חמים במיוחד – נמצא הבדל בין השיפוט שלהם לגבי עוצמת התחושה הפיזית (טמפרטורת המים) לבין השיפוט לגבי רמת אי הנעימות שבכאב. החוקרים הסיקו מכך שהפער בין עוצמת התחושה הפיזית לבין החוויה של המשתתפים נבע ממידע קודם שהיה להם: היותו של הניסוי בטוח, יכולת ההתמודדות של הגוף, והידיעה שהכאב זמני וסופו לחלוף – תחושת ודאות לגבי סיום הסבל. 

איך מבחינים בין שני המרכיבים הללו, הפיזי והפסיכולוגי, כשמודדים כאב במוח? כאמור, במחקר הנבדקים חוו כאב כשידיהם הוכנסו למים בטמפרטורה גבוהה. באותה העת הם נסרקו בסורק טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (סורק PET), שמשמש לבחינת תהליכי חילוף החומרים בגוף האדם. התברר שכאשר המשתתפים שמעו אמירות מרגיעות בזמן הגירוי המכאיב, הייתה פחות פעילות באזורים במוח שקשורים לתחושת כאב בהשוואה למשתתפים שלא דיברו אליהם בצורה מרגיעה, על אף שכולם נחשפו למים באותה טמפרטורה. כלומר, החוויה התחושתית של כאב במוח מושפעת מגורמים נוספים, ולא מהגירוי הכואב לבדו. 

כאשר המשתתפים שמעו אמירות מרגיעות בזמן הגירוי המכאיב, הייתה פחות פעילות באזורים במוח שקשורים לתחושת כאב. צילום של סריקת PET של מוח, בזמן גירוי מכאיב | Montreal Neurological Institute / Science Photo Library

רגשות של אחרים

כשאנחנו מקדישים תשומת לב לבני אדם אחרים, לעיתים אנחנו מצליחים לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם, להבין מה מניע אותם, ובהתאם לכך, לשער איך הם יפעלו בעתיד. היכולת הזו נקראת "תיאוריה של תודעה" (Theory of mind), והיא מאפשרת לנו להסיק מסקנות על רגשות ועל מחשבות של אחרים מתוך התנהגותם. 

המוח שלנו מצויד במערכת נוספת שקשורה למצבים רגשיים ולחוויות של אחרים: בעת צפייה באדם אחר מבצע פעולה מסוימת, מופעלים במוח תאי עצב מסוימים באותם אזורים שפועלים כשאנחנו מבצעים אותה בעצמנו. תאי העצב האלו נקראים נוירוני מראה. חוקרים רבים סבורים שזהו חלק מהמנגנון המוחי שמאפשר לנו ללמוד מתוך חיקוי, ואולי גם הבסיס הביולוגי לאמפתיה. עם זאת, לא נמצאו נוירוני מראה באזורים במוח הקשורים ברגשות, דבר שמעלה ספק בקשר שלהם לאמפתיה.

ראָיה לטענה שנוירוני המראה הם הבסיס לאמפתיה נמצאה במחקר שפורסם בכתב העת Science. לפי המחקר, צפייה באדם אהוב חווה כאב פיזי מפעילה אצלנו אזורים במוח המופעלים גם כשאנחנו חווים כאב פיזי בעצמנו. החוקרים השתמשו בהדמיה מוחית תפקודית (fMRI) כדי למדוד את פעילות המוח אצל נשים כאשר הן קיבלו שוק חשמלי מכאיב בפרק כף היד, וגם כאשר צפו בבני זוגן עוברים חוויה דומה. נמצא שהתגובה המוחית לכאב הייתה דומה בשני המקרים. 

שניים מאזורי המוח שאחראים לכאב הם פיתול החגורה הקדמי (Anterior Cingulate Cortex) והאינסולה (Anterior Insula), שקשורים שניהם בייצוגים רגשיים ובמודעות רגשית. פיתול החגורה הקדמי ממוקם במוח בין המערכת הלימבית, שאחראית לרגשות ולדחפים, לבין קליפת המוח. האינסולה נמצאת בעומק המוח ובה מעובדים תהליכים של מודעות לתחושות הגוף, ביניהם כאב. מידע מאזורים לימביים-רגשיים ומידע תחושתי מהאינסולה מגיעים אל פיתול החגורה הקדמי, בשילוב מידע מקליפת המוח, וכל אלה יחד מסייעים בקבלת החלטות. 

צפייה באדם אהוב חווה כאב פיזי מפעילה אצלנו אזורים במוח המופעלים גם כשאנחנו חווים כאב פיזי בעצמנו. תמונת MRI של מוח אדם החווה כאב (משמאל) או רואה אדם אחר חווה כאב | Wellcome Centre Human Neuroimaging / Science Photo Library

מהבעת פנים לרגש

אם כך, אחת הסיבות שקשה לנו לצפות בסרטונים מהשבעה באוקטובר היא שצפייה בסבל ובכאב של אחרים מפעילה במוחנו את חוויית הכאב, גם אם לא נפגענו ישירות. בשילוב המרכיב המנטלי, חלק מהקושי נובע מהבנתנו את ההשלכות הכאובות של האירועים, וגם מחוסר הוודאות לגבי העתיד. 

רגשות קשים עשויים להתעורר בנו גם בעת צפייה בריאיונות עם ניצולים או עם משפחות החטופים. זוהי תגובה טבעית, שכן צפייה בהבעות הפנים של אחרים משפיעה עלינו, גם אם באופן בלתי רצוני ובלתי נשלט. צפייה בפרצוף כועס, למשל, אפילו לשניות בודדות, תביא להפעלה של שרירי פנים דומים אצל הצופים. תגובת השרירים עשויה להדהד את הרגש פנימה: נמצא, למשל, ששרבוב השפתיים בצורת חיוך או כעס יגרום לתחושות שמחה או כעס בהתאם. ממחקר אחר עולה שצפייה באחרים מובילה לחיקוי, וזה בתורו מוביל לתחושה דומה בקרב הצופה. משערים שבכל הקשור לרגשות, המערכת פועלת באופן עקיף דרך אזורי מוח שקשורים בתנועה ובתחושות הגוף – אותם אזורים שבהם נמצאו נוירוני המראה.

במילים אחרות, כאשר אנחנו צופים בריאיונות, עצם הצפייה בהבעות הפנים של המרואיינת – המזועזעות, הכואבות והעצובות – מפעילה באופן דומה את אזורי המוח שאחראים לתנועת שרירי הפנים, כנראה בסיוע נוירוני המראה. הבעות הפנים, בתורן, מפעילות במוח מעגלים מוחיים שקשורים לרגש המשתקף בהן, ובתוספת מידע מאזורים אחרים במוח מתעוררות אצלנו תחושות קשות. 

צפייה בהבעות הפנים של אחרים משפיעה עלינו, גם אם באופן בלתי רצוני ובלתי נשלט. אישה עם הבעות פנים שונות | Shutterstock, fizkes

כואב אבל פחות

זוועות המלחמה מתועדות היטב גם בידי האזרחים בצד השני. האם צפייה בהם תגרום לנו לחוש סולידריות ולהזדהות עם כאבם? מחקרים הראו שאנו נוטים לחוש יותר אמפתיה כלפי מי ששייכים לקבוצה החברתית שלנו – לדוגמה, אנשים שאוהדים את קבוצת הכדורגל החביבה עלינו, כאלה שמאמינים באותה דת או שייכים לאותה קבוצה אתנית – ופחות אמפתיה כלפי מי שמחוצה לה. 

כאשר הראו לאנשים תמונה של כף יד נחתכת או נדקרת, הם חשו רתיעה וכאב. אולם כאשר הם צפו באותן תמונות, הפעם עם "תוויות" של השתייכות דתית או אתנית, תגובתם הייתה שונה. בניתוח של מחקרי הדמיה רבים נמצא כי תצלומי פנים של אנשים מחוץ לקבוצת ההשתייכות של המשתתפים הפעילו יותר אזורי מוח כמו האינסולה והאמיגדלה – אזור המגיב לפחד ולסכנה, ואילו פני אנשים השייכים לקבוצת ההשתייכות שלהם הפעילו יותר אזורי מוח כמו פיתול החגורה הקדמי ואזורים הקשורים לראייה. מחקר נוסף הראה שאזורי המוח המגיבים באותו האופן לכאב שלנו ולכאב של אחרים, אינם פועלים כאשר אנחנו תופסים את אותם אחרים כיריבים. אין המשמעות היא שאיננו מסוגלים לחוש אמפתיה כלפי יריבים, אלא שרגש זה מצריך מאיתנו גיוס של אזורי מוח אחרים הקשורים בקבלת החלטות. סיבה לכך עשויה להיות טמונה במורכבות ההחלטה של להיות אמפתי כלפי חבר קבוצה יריבה, שכן עשוי להיות לזה מחיר הישרדותי.

מחקרי קישוריות מוחית בוחנים את מעבר המידע בין אזורים שונים במוח – אילו אזורים מתקשרים ביניהם ואילו לא – משום שהדבר משפיע על ההתנהגות שלנו. נמצא כי בזמן עיבוד מידע על אנשים ששייכים לקבוצה שלנו, דפוסי התקשורת בין אזורי המוח שונים מאוד בהשוואה לדפוסי התקשורת בזמן עיבוד מידע על אנשים מקבוצה אחרת. 

אם כן, מוחנו, הרגשות שלנו והאמפתיה לאחרים אינם מופעלים באופן שווה כלפי כל האחרים באשר הם, אלא באופן בררני – בצורה אחת מול אנשים שאנחנו חשים סולידריות עימם, ובצורה אחרת כלפי אנשים שאנחנו רואים בהם יריבים. הבסיס המוחי לתחושות כמו סולידריות ואחדות חשוב למבנה החברתי, משום שהן מניעות אותנו להתנהגות פרו-חברתית ואף אלטרואיסטית.

האם נרגיש אמפתיה כלפי האדם בו אנחנו צופים? זה תלוי גם בזהות שלנו ושלו | Shutterstock, TSViPhoto

ההקלה שבצחוק

פעמים רבות, כשנחשפים באופן עקיף לחוויות קשות זה עשוי לעורר טראומה משנית. כלומר, התחושות הקשות שעולות בנו מצפייה בסבלם של אחרים יכולה לגרום לנו להיות במצוקה בעצמנו. כדי להקל על עוצמת החשיפה, אולי עדיף לראות לפעמים משהו מצחיק? צפייה בסרטונים משעשעים או בקומדיות יכולה לעורר הנאה וצחוק, שמשפיע לטובה על מערכת החיסון וגם על המוח. מחקרי הדמיה מראים כי אזורים רבים במוח מגיבים כאשר אנחנו צופים בסרט מצחיק. האזורים הבולטים שנמצאו היו האונה הרקתית, שם משתלבים פרטי מידע ממספר חושים, ואזורים שקשורים להבנה מילולית.

לא פשוט לחקור את פעילות המוח בתגובה להומור, בין השאר משום שהוא לא זהה אצל כל בני האדם – 'מצחיק' זה עניין יחסי, שקשור לעיתים להבדלי אישיות. במחקרי הדמיה נמצא הבדל בין אנשים מופנמים לאנשים מוחצנים בפעילות המוחית בתגובה לצחוק: אצל המופנמים פעלה האמיגדלה – כאמור, אזור רגשי שקשור לפחד, ואצל מוחצנים פעלו בין היתר קליפת המוח, וכן אזורים הקשורים בהבנה חברתית ובקבלת החלטות. 

במחקר אחר נמצאה אצל נשים פעילות רבה יותר באזורים שקשורים לתגמול בזמן חשיפה להומור, מה שעשוי להצביע על הנאה מרובה יותר, או על ציפייה נמוכה יותר להפקת הנאה מהחוויה המצחיקה. בנוסף, אצל אנשים שמחים נמצאה בזמן צחוק פעילות מוחית מוגברת באזור התחתון של האונה הקודקודית, שקשור לגישור על חוסר הלימה בין שני דברים.מה הקשר בין צחוק והומור לבין היכולת לגשר על חוסר הלימה? החוקרים הגיעו למסקנה שאותם אנשים נהנים יותר לפתור תעלומות, ולכן מגיבים טוב יותר למצבי חוסר ודאות, שלעתים קרובות נמצאים בליבן של בדיחות וחוויות מצחיקות. 

לא פשוט לחקור את פעילות המוח בתגובה להומור, בין השאר משום שהוא לא זהה אצל כל בני האדם. אישה צופה בסדרה מצחיקה במחשב | Shutterstock, Antonio Guillem

על מנת להבין מה קורה במוח במצבים מצחיקים, חוקרים נתנו לנבדקים לצפות בפרק מסדרת טלוויזיה מצחיקה – "סיינפלד" או "משפחת סימפסון" – ותוך כדי כך ערכו סריקת תהודה מגנטית תפקודית (fMRI), שמודדת את הפעילות המוחית שלהם. נמצא שאזורים במוח שקשורים לרגש, ביניהם האינסולה והאמיגדלה, הופעלו כאשר המשתתפים צחקו. משתתפים במחקר אחר נסרקו בזמן צפייה במופעי סטנד-אפ, ונמצאה אצלם מעורבות של מערכת התגמול, הקשורה לתחושות הנאה וסיפוק.

לא רק אזורים שקשורים לרגש מעורבים בעיבוד הומור ובתגובה לו. אנשים שנפגעו בקליפת המוח הקדם-מצחית (Prefrontal Cortex) התקשו להבין הומור ולהגיב רגשית להתבדחות. האזור הזה קשור גם לתפקוד חברתי, ובכלל זה, להבחנה בין מי ששייכים לקבוצה שלנו ומי שמחוצה לה. הממצא הזה מחזק את הטענה שהומור הוא תלוי הקשר, ולכן יכולות חברתיות, שמערבות את פעילות קליפת המוח הקדם-מצחית, חשובות להבנתו. 

נראה, אם כן, שהמוח, הרגשות והרווחה הנפשית שלנו מושפעים ישירות מכל תוכן שאנחנו נחשפים אליו – בין שהוא קליל ומשעשע ובין שקשה וטעון. תוכני המלחמה יכולים אולי לעורר סולידריות ואמפתיה, אך גם סבל וכאב, ואילו תוכן הומוריסטי ומבדר בריא לגוף ולנפש ועשוי לסייע לנו בגיוס חוסן נפשי בימים של היעדר ודאות. לכן מומלץ לשמור על איזון בתכנים שאנחנו בוחרים לצרוך, ולאפשר לעצמנו נתיב בריחה לערוצים אחרים (תרתי משמע).