הזמן מרפא הכול?

זמן הוא מושג חמקמק במיוחד. לכאורה אין קושי להבחין בו: שעונים מוחשיים זמינים במקומות רבים סביבנו, ומאפשרים לנו לדעת את השעה הנוכחית ולמדוד את הזמן "בדיוק". אלא שתפיסת הזמן שלנו אינה מושפעת רק ממדדים אובייקטיביים: אנחנו יכולים להרגיש ששנה שלמה חלפה כהרף עין, וגם ששלוש דקות המתנה לסיום פעולת המיקרוגל אורכות נצח. מאז פרסום תורת היחסות של איינשטיין נשזר מושג הזמן במושג המרחב, כך שהשניים נעים יחדיו ומושפעים זה מזה, אך החיבור ביניהם לא מוגבל לתחום הפיזיקה. גם המוח שלנו מקשר בין הזמן למרחב: ישנם, למשל, תאי מוח שמתמחים בתיעוד הזמן החולף, והם ממוקמים בהיפוקמפוס – אזור במוח שאחראי בין השאר על תפיסה מרחבית.

הגוף שלנו פועל במחזורים שאורכם, בקירוב, כאורך היממה: מדי יום מופרשים בו הורמונים כמו מלטונין וקורטיזול, והם מאותתים לגוף שעליו להירדם או להקיץ, בהתאמה. אבל איך הגוף יודע מתי לעשות זאת? לכך אחראי מנגנון מורכב בשם שעון צירקדי (Circadian), שהתפתח אצל היצורים החיים עוד לפני שהומצאו שעונים מעשה ידי אדם, והוא מסונכרן עם אורך היממה. כאשר קולטנים בעיניים שלנו נחשפים לאור, הם מעבירים את המידע להיפותלמוס – אזור במוח שמתפקד כמעין "מרכז בקרה", ואחראי לוויסות תהליכים גופניים רבים – והוא, בתורו, "מתניע" את הפרשת ההורמונים המתאימים. עם זאת, השעון הצירקדי אינו מדויק מספיק לצורך העיסוק היומיומי שלנו בזמן, שמצריך הבחנה עדינה ומדוקדקת יותר. היכולת לתפוס שינויים זעירים בזמן – למשל, להרגיש מתי עברה דקה וחצי מבלי להסתכל בשעון – מבוססת דווקא על תאים שמתמחים בהערכת הזמן שחלף, ונמצאים כאמור בהיפוקמפוס. 

העניין הוא שתאי הערכת הזמן מושפעים בקלות ממניפולציות, וגם מהחוויות הסובייקטיביות והרגשיות שלנו. רבים מכירים, למשל, את התחושה שהזמן עובר מהר יותר כאשר מתמקדים בפעילות מסוימת, בפרט אם זוהי פעילות מהנה. אבל מתברר שקיימים גורמים נוספים לשיבושים בתחושת הזמן: גם לגיל יש תפקיד בחווית הזמן הסובייקטיבית. מחקר מבוסס שאלונים, למשל, שבו נשאלו משתתפים מכמה קבוצות גיל איך הם חווים או חוו את מעבר הזמן, העלה שבגיל מבוגר יותר מרגישים שהזמן חולף מהר יותר. עם זאת, מחקר אחר הראה שהערכת הזמן הסובייקטיבית בטווחי זמן קצרים של שניות דווקא משתפרת בקרב מבוגרים. לכן ייתכן שתחושת הזמן שחלף נתפסת בזכרונם של מבוגרים כמהירה יותר רק במבט לאחור. כך או כך, ניכר שתפיסת הזמן שלנו מושפעת מגורמים חיצוניים. במפתיע, מחקרים הראו שתחושת הזמן לא משפיעה רק על החוויה המנטלית שלנו. שינויים בתפיסת הזמן מסוגלים להשפיע על מדדים פיזיולוגיים, החלמה של העור ואפילו על רמת הסוכר בגוף. 

ישנם תאי מוח הממוקמים בהיפוקמפוס שמתמחים בתיעוד הזמן החולף, אזור שאחראי בין השאר על תפיסה מרחבית. אזור ההיפוקמפוס במוח האדם | Gray's Anatomy, Wikipedia

פלצבו של זמן 

בעולם המחקר מצטברות ראיות רבות לקשר בין הגוף והנפש. אחת הדוגמאות הבולטות היא פלצבו - תרופת דמה. עדויות ממחקרים רבים חושפות כי עצם נטילת התרופה והציפייה שתיטיב איתנו משפרות את המצב הגופני, גם אם לחומר שקיבלנו אין השפעה טיפולית אובייקטיבית. לעיתים תופעה דומה מתרחשת בעקבות מניפולציות מחקריות שמשבשות את תפיסת הזמן. 

מחקר שפורסם בכתב העת PNAS, למשל, מצא ששיבושים מכוונים בתפיסת הזמן השפיעו על רמות הסוכר בדם של חולי סוכרת מסוג 2. החוקרים חילקו את המשתתפים לקבוצות, מדדו את רמות הסוכר בדם ואת לחץ הדם שלהם, וביקשו מהם להמתין כשעה וחצי. בזמן ההמתנה שיחקו הנבדקים במשחקי מחשב, ועל הלוח מולם ניצב שעון קיר, שקצב פעילותו השתנה בין הקבוצות: קבוצת נבדקים אחת צפתה בשעון שהתקדם בקצב מהיר כפליים מהזמן האמיתי, מול קבוצה אחרת הוצב שעון שהתקדם בקצב איטי כפליים, ולקבוצת הביקורת השעון הראה קצב התקדמות רגיל. לאחר מכן נמדדו רמות הסוכר בדמם של המשתתפים פעם נוספת. נמצא שאצל המשתתפים שהאמינו שחלף יותר זמן רמות הסוכר היו נמוכות יותר, כאילו הואץ קצב הפינוי של הסוכר מן הדם.

אצל המשתתפים שהאמינו שחלף יותר זמן רמות הסוכר היו נמוכות יותר. אישה מודדת לעצמה רמות סוכר | Dulin, Shutterstock

כמה שישנת, או כמה חשבת שישנת?

מחקר אחר בחן איך משפיעה תפיסת זמן השינה – כלומר, אורך שנת הלילה שלנו, לתפיסתנו – על קשב ועל פעילות מוחית. משתתפי המחקר חולקו לקבוצות, וכולם ישנו במעבדת שינה במשך שני לילות רצופים, בחדר עם שעון שנע מהר יותר או לאט יותר מהזמן האמיתי. בלילה הראשון כל המשתתפים ישנו שמונה שעות בפועל, אך לחברי אחת הקבוצות אחת נאמר שהם אכן ישנו שמונה שעות, ואילו למשתתפים בקבוצה השנייה נאמר שהם ישנו רק חמש שעות. בלילה השני כל המשתתפים ישנו חמש שעות בפועל, וגם הפעם נמסר להם מידע שונה: לחברי קבוצה אחת נאמר שהם ישנו שמונה שעות, בעוד שלחברי הקבוצה השנייה נודע זמן השינה האמיתי שלהם. בכל יום, לאחר שבילו את הלילה הקודם במעבדת השינה, עברו המשתתפים מבחנים קוגניטיביים למדידת קשב, והפעילות המוחית שלהם נבדקה בבדיקת EEG, שמודדת את הפעילות החשמלית של המוח בעזרת אלקטרודות חיצוניות, ורושמת את מה שמכונה "גלי מוח". 

המבחנים העלו שזמן התגובה של המשתתפים היה מהיר יותר אם הם חשבו שישנו שמונה שעות, גם אם בפועל ישנו רק חמש. לעומת זאת, זמן התגובה היה איטי יותר כשהם חשבו שישנו רק חמש שעות, על אף שבפועל הם ישנו שמונה. גם מדד של פעילות מוחית שקשורה לתחושת ערנות היה גבוה יותר אצל מי שחשבו שהם ישנו שמונה שעות, בלי קשר למשך השינה האמיתי. מדד של פעילות מוחית שמעיד על עייפות נמצא גבוה יותר לאחר שינה של חמש שעות בהשוואה לשינה של שמונה שעות אצל כל המשתתפים, אך העלייה הייתה מתונה יותר כשהם חשבו שישנו שמונה שעות.

הנבדקים תיעדו את עורם לאחר טיפול עצמי בכוסות רוח שגרם לסימן דמוי שטף דם. אדם שעובר טיפול בכוסות רוח | Alex Vog, Shutterstock

לשפוך אור על העור

מחקר שפורסם בסוף 2023 מציג עדות להשפעת תפיסת הזמן על קצב ההחלמה של העור משטפי דם קלים. חוקרים מאוניברסיטת הרווארד ביקשו מקבוצת נבדקים לטפל בעצמם בבית בכוסות רוח – טיפול מתחום הרפואה המשלימה, שיוצר רִיק (ואקום) על העור וכך גורם להתרחבות מקומית של כלי הדם. במקום שבו הונחו הכוסות נשאר סימן דמוי שטף דם בימים שאחרי הטיפול. במשך שבוע הנבדקים טיפלו בעצמם מדי יום בהתאם להוראות. הם התבקשו לתעד את שטפי הדם מייד לאחר הטיפול ובחלוף כחצי שעה, ולהזין את התמונות ליישומון ייעודי. התיעוד אפשר לחוקרים למדוד את מידת ההחלמה של שטף הדם כעבור חצי שעה, וחשוב מזה – ביסס אצל הנבדקים ציפייה מסוימת לגבי זמן ההחלמה הצפוי. 

בין הטיפול לתצלום השני במספר התבקשו הנבדקים להמתין 28 דקות, בשלושה מצבים שונים: באחד מהם השעון זז בקצב רגיל; במצב אחר הוא נע מהר כפליים; ובמצב השלישי – לאט כפליים. לאחר זמן ההמתנה – 28 דקות שהוצגו בחלק מהמקרים כ-56 דקות או 14 דקות – צולמו שטפי הדם, והתצלומים נשלחו להערכת מידת ההחלמה בידי שופטים שלא היו מודעים לתנאי הניסוי. על מנת להבטיח שאכן מדובר בתופעה גורפת, כל המשתתפים נבדקו בכל שלושת התנאים, בסדר משתנה. במפגשים שבהם עברו, לפי השעון, 56 דקות, העריכו השופטים ששטף הדם החלים מעט מהר יותר בהשוואה למפגשים האחרים, אף שלמעשה עבר אותו זמן בדיוק בכל המפגשים – 28 דקות. כלומר, מידת ההחלמה של החבורות הושפעה מתפיסת המשתתפים לגבי הזמן שחלף. 

התוצאות האלה מעוררות שאלות רבות. הרי אם הגוף יכול לרפא את עצמו מהר יותר, למה שלא נעשה זאת בלי קשר לתפיסת הזמן שלנו? איזה יתרון הישרדותי יש להתאמת תהליכי ההחלמה, או חילוף החומרים, לתפיסת הזמן? האם השעון הצירקדי מגביל את המניפולציות האפשריות על הזמן, או שתיאורטית אפשר להאט את קצב השעון, וכך אולי להאריך את חיינו? כך או אחרת, תפיסת הזמן שלנו משפיעה במידה ניכרת על תהליכים גופניים, מה שממחיש את חשיבות התודעה, או הנפש, בתהליך הריפוי הגופני.