אין דרך קלה להסביר מדוע אנשים מסוימים מבצעים פשעים ואחרים לא. עם זאת, יש כמה תכונות שמשותפות לאנשים שמגיעים לכלא. כעת נראה שמדענים הצליחו לקשר בין תכונה "עבריינית" שמשותפת כמעט לכל הפושעים ובין גֵנים ספציפיים

הפרעת אישיות אנטי-חברתית (anti-social personality disorder או בקיצור ASPD) מאופיינת בדפוסי התנהגות של הפרת זכויות אחרים, בחוסר אמפתיה ומוסריות, באימפולסיביות ובהתנהגות תוקפנית. בבתי הכלא היא מיוצגת בשיעור גבוה פי כמה מאשר באוכלוסייה הכללית: 40 עד 70 אחוזים לעומת אחוז אחד עד שלושה, בהתאמה.

גם אם האבחנה של ASPD שנויה במחלוקת – רחבה, מוגדרת בצורה לקויה וחופפת במידה רבה עם הפרעות אחרות כגון פסיכופתיה – יש סיבה להתייחס אליה ברצינות משום שהוכח שיש לה בסיס תורשתי. מחקרי תאומים, כלומר מחקרים שנעשים על תאומים זהים שגדלו בסביבות שונות, מציעים שהתורשתיות (heritability) של ASPD היא 50%, כלומר שגורמים תורשתיים מסבירים בערך מחצית מהשונות באבחנה של הפרעת אישיות אנטי-חברתית, ואילו גורמים סביבתיים אחראים למחצית האחרת.

על סמך הידיעה שגורמים תורשתיים מסבירים את השונות ב-ASPD, ביקשו החוקרים ללכת צעד אחד נוסף ולגלות אילו גֵנים מעורבים בהפרעת אישיות אנטי-חברתית בסבירות הגבוהה ביותר. במחקר החדש חוקרים מפינלנד, מארצות הברית, מבריטניה ומשוודיה בדקו מסד נתונים של מבחנים פסיכולוגיים ושל חומר גנטי שנלקחו מ-794 אסירים בשנים 2010 ו-2011. מתוך 794 האסירים נמצאו 568 חיוביים ל-ASPD (כ-71 אחוזים).

השוואה בין המטען התורשתי של בני הקבוצה הזו לקבוצת ביקורת מהאוכלוסייה הכללית מצביעה על ארבע מוטציות בכרומוזום מספר 6, שמי שנושא אותן הוא בעל סיכוי גבוה פי 1.5 להיות בעל ASPD מאשר מי שאינו נושא אותן. בשלב זה עדיין לא ברור איך מוטציות אלו מעלות את הסיכוי ל-ASPD, בייחוד משום שאלו מוטציות באזורי DNA שאינם מקודדים לחלבון, אבל המוטציות יכולות לשמש מעין "חתימה גנטית" לאנשים הסובלים מ-APSD.

למחקר יש מגבלות רבות, בהן העובדה שהוא נעשה על אוכלוסייה מפינלנד בלבד, לכן לא בטוח שהוא מייצג גם את האוכלוסייה במקומות אחרים בעולם. כותבי המאמר מסייגים את ממצאיהם באומרם שלא יוכלו לשמש למטרת ניבוי או חיזוי, וכן לא יוכלו לשמש ראיה משפטית, ככל הנראה בשל החשש כי עבריינים ישתמשו בטיעון הגנטי כדי לדרוש זיכוי, בנימוק שלא הם אחראים לפשע, אלא הנטייה התורשתית שלהם לפשיעה.  

עם זאת, ממצאי המחקר מקדמים את ההבנה שלנו את APSD. כעת אנו לא יודעים רק באופן כללי שגנטיקה ממלאת תפקיד בהפרעה זו , אלא יודעים אילו גֵנים או אזורים ב-DNA מעורבים בכך. זו הפעם הראשונה שמוצאים קשר בין מטען גנטי להפרעת אישיות כלשהי (שאינה מוגדרת "מחלת נפש"). במובן הזה, המחקר הוא קפיצת דרך חשובה לא רק בחקר ה-ASPD אלא גם בחקר של הפרעות אישיות באופן כללי. אם כך, יש סיבות חשובות ותקפות למדענים להעמיק את הבנתם בהפרעות כגון ASPD. צעד נוסף קדימה, למשל, יכול להיות גילוי הקשר בין הממצאים הנוכחיים לסיבות ל-APSD, וזאת ברמה המולקולרית – כלומר מהם החלבונים שמשתנים עקב המוטציות שמעלות את הסיכוי ל-ASPD, ואיך הם משתנים. 

0 תגובות