נהוג לומר שלאנשים שונים יש נקודות מבט שונות על המציאות. אך האם יש הבדלים בינינו גם באופן שבו אנחנו חווים מראות אובייקטיביים כביכול, כמו צבעים?

העולם שלנו שוקק גירויים חזותיים – צבעים, צורות ועוד. היכולת שלנו לתפוס את העולם בצבעים מעשירה ללא ספק את הדרך שבה אנו חווים את המציאות, אבל הצבעים שאנו רואים תלויים בעיבוד שעושה מערכת הראייה שלנו לאורכי גל שונים. כפי שנראה מיד, לא כולנו רואים צבעים באותה צורה.

אור הוא סוג של קרינה אלקטרומגנטית ויש לו תכונות פיזיקליות מסוימות, למשל אורך גל. מה שאנו מכנים "צבע" הוא למעשה האופן שבו התפיסה החושית שלנו מפרשת את אורך הגל של האור, והוא אינו מושג אובייקטיבי שאפשר למדוד כמותית. העין האנושית מסוגלת להבחין באור באורך גל שנע בין 400 ננומטר (0.4 אלפיות המילימטר), שאותו אנחנו מחשיבים כצבע הסגול, ועד ל-700 ננומטר (אדום). לכן התחום של 700-400 ננומטר נקרא האור הנראה.

שלושה סוגים של תאים קולטי אור ברשתית העין, שנקראים מדוכים, רגישים לאור בשלושה תחומים שונים של אורכי גל – אדום, כחול וירוק. הצירוף של שלושתם מאפשר למוח שלנו לקבל לקבל צירופים רבים של דפוסי התגובות שלהם ולתרגם אותם למגוון רחב של גוונים שונים שאנו מסוגלים לתפוס – כעשרה מיליון. החלוקה שלהם היא כזאת שבה 64 אחוז מהמדוכים קולטים את הצבע האדום, 32 אחוז ירוק ורק שני אחוז מהמדוכים קולטים את אורכי הגל בטווח הכחול. שינויים במספר סוגי המדוכים – למשל חוסר של מדוכים מסוג אחד או יותר או קיומם של מדוכים מסוג רביעי, משנים את תפיסת הצבע, וכך קורה גם אם חלים הבדלים בתכונות שלהם.

כך אמורים לראות בני אדם בעלי ראייה תקינה, או עם מספר פחות של מדוכים תקינים | מקור: ויקיפדיה, Q-lieb-in
כך אמורים לראות בני אדם בעלי ראייה תקינה, או עם מספר קטן יותר של מדוכים תקינים | מקור: ויקיפדיה, Q-lieb-in

עיוורון צבעים

מחסור מוחלט במדוכים ברשתית גורם לעיוורון צבעים מלא (אכרומטופסיה) שבו אדם רואה את העולם בגוונים של אפור. מדובר בתופעה נדירה שמופיעה בערך בלידה אחת מכל 40 אלף תינוקות חיים.

עיוורון צבעים חלקי נפוץ הרבה יותר ומופיע בערך אצל 2-1 מכל עשרים גברים. השכיחות שלו אצל נשים נמוכה הרבה יותר משום שהגֶן הפגום שגורם לעיוורון צבעים נמצא על כרומוזום X, כך שגֶן תקין בכרומוזום ה-X השני שלהן יכול לפצות על הגֶן הפגום. לגברים אין עוד כרומוזום X, כך שאצלם די בעותק אחד של הגֶן הפגום כדי ללקות בעיוורון צבעים.

עיוורון הצבעים החלקי הנפוץ ביותר הוא אדום-ירוק, שבו אי אפשר להבחין בין שני הצבעים. הסיבה השכיחה ביותר לו (ששה אחוזים מהגברים) היא מוטציה במדוך הירוק, שמסיטה כלפי מעלה את אורך הגל שהוא רגיש אליו, והופכת אותו רגיש יותר לאדום. אנשים עם המוטציה הזאת גם יראו ירוק כהה כשחור ויתקשו להבחין בגוונים שונים של אדום, כתום, צהוב וירוק (אורכי הגל הגבוהים), אולם יזהו ללא קושי דרגות בהירות שונות. סיבות נדירות יותר לעיוורון צבעים אדום-ירוק הן מוטציה או חסר במדוך האדום, או חסר במדוך הירוק. קיים גם עיוורון צבעים כחול-צהוב, אך הוא הרבה יותר נדיר.

השיטה הנפוצה ביותר לאבחון עיוורון צבעים היא מבחן הצבעים של אישיהארה, שמציג לנבדק תמונות של ספרות בצבע מסוים על רקע בצבע אחר, והוא נדרש לומר אילו צבעים הוא רואה. המבחן כולל מגוון של תמונות בצבעים שונים שמאפשרות לגלות מאיזה עיוורון צבעים סובל הנבחן. לילדים צעירים, שטרם למדו קרוא וכתוב, מציגים עצמים במקום ספרות (למשל, מכונית).

למרות חוסר יכולת להבחין בין אדום וירוק, עיוורי צבעים רשאים לנהוג, משום שהם מזהים את מקום האורות ברמזור – אדום למעלה וירוק למטה.

מי שאינו עיוור צבעים יראה בלוח הימני את מספר "42" ובשמאלי את הספרה "6". מבחן אישיהרה | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
מי שאינו עיוור צבעים יראה בלוח הימני את מספר "42" ובשמאלי את הספרה "6". מבחן אישיהרה | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

טטרכרומטיות (ארבע-צבעיות)

מצב הפוך, ונדיר הרבה יותר, הוא קיומו של מדוך מסוג נוסף, רביעי. מחקר מצא שקיומו של המדוך הנוסף נובע משינויים בגֵנים שאחראים ליצירת צבענים (פיגמנטים) שנמצאים במדוכים. כתוצאה מכך נוצרים צבענים חדשים עם שינוי ברגישות לאורכי הגל ה"רגילים" שלהם.

המצב הזה הוא למעשה תמונת הראי של עיוורון צבעים, לא רק באופן שבו הוא משפיע על הראייה, אלא גם בכך שהוא ייחודי לנשים – בניגוד לעיוורון צבעים שנדיר אצלן. הסיבה לכך היא שהגנים למדוך האדום והמדוך הירוק נמצאים על כרומוזום X (הגן למדוך הכחול נמצא על כרומוזום אחר), ולעיתים יש מוטציה בגן למדוך האדום שמסיטה את אורך הגל שהוא רגיש לו. מכיוון שלנשים יש שני כרומוזומי X, שאחד מהם מושתק באקראי בכל תא, יכולים להיות תאים ברשתית שיש להם מדוך אדום רגיל, מדוך אדום עם מוטציה או מדוך ירוק (רק אחד מהם יכול להופיע בכל תא). יחד עם המדוך הכחול יהיו ברשתית ארבעה סוגי מדוכים בסך הכול.

עם זאת, לא ברור איך תאי העצב ברשתית יגיבו לקיומו של ערוץ צבע נוסף – האם יתייחסו אליו בנפרד או שישלבו את האותות ממנו עם אחד משלושת ערוצי הצבע האחרים. מאמר מ-2010, הוכיח שאישה אחת בעלת מדוך נוסף רואה יותר צבעים מאנשים רגילים. היא הצליחה למשל להבחין בין שתי תערובות שונות במקצת של כחול וצהוב שנראו זהות לאנשים אחרים. עם זאת, היא היתה היחידה מתוך 24 נבדקים בעלי מדוך נוסף שהפגינה ראייה ארבע-צבעית. הממצא הזה אולי רומז שקיומו של המדוך הזה אינו תנאי מספיק לראיה של יותר גוונים, מפני שלא תמיד מערכת הראייה בצורה נפרדת מידע שמתקבל מהמדוך הנוסף.

אם כך, נראה שלא כולנו רואים צבעים אותו דבר. זה מלמד שתפיסת צבע היא בסופו של דבר עניין סובייקטיבי שנובע מעיבוד מידע שונה, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון הבדלים תלויי תרבות בהגדרות הצבע. כן, גם כשתכונותיו הפיזיקליות של האור שמגיע לעיניהם של האנשים – אורך גל, עוצמה וכו' – הן זהות.

2 תגובות

  • נועם

    השאלה המעניינת באמת

    השאלה המעניינת באמת בעיניי היא לא האם יש הבדל בין אנשים במידת ההבחנה בין צבעים, אלא האם יש הבדלים משמעותיים בחוויה הפנימית של ראיית הצבעים. באופן גס נשאל "אם הייתי נכנס לתוך הראש של מישהו אחר, האם הייתי רואה משהו דומה למה שאני רואה או שונה מאוד?" אולי שנינו קוראים לדשא "ירוק" כי ככה לימדו אותנו שזה נקרא אבל כל אחד חווה את זה באופן אחר לגמרי?
    חוויה פנימית היא כמובן דבר שאיננו יכולים למדוד אותו באופן ישיר וקשה אפילו להגדיר אותו באופן מדויק. האם זה לעולם יישאר בגדר שאלה פילוסופית או שישנה דרך מדעית לומר על כך משהו?

  • אנונימי

    אתה צודק, אכן מדובר במשהו

    אתה צודק, אכן מדובר במשהו פילוסופי. הדבר היחיד שאפשר למדוד הוא התגובות החשמליות באיזורי הראיה במוח.