כשאנחנו משתמשים בטבע לצרכינו אנחנו משאירים חותם ברור. מהי טביעת הרגל הסביבתית שלנו?

טביעת רגל סביבתית הוא מדד שמתאר את כמות המשאבים הטבעיים הנדרשים כדי לספק את צרכי אוכלוסיית האדם בכדור הארץ. צריכת המשאבים הללו יוצרת לחץ על משאבי עולמנו, כפי שכף רגלנו יוצרת לחץ על החול כשאנו דורכים עליו. טביעת הרגל הסביבתית שלנו גדולה יותר ככל שאנו צורכים יותר, כפי שטביעת הרגל (הפיזית) שלנו על החול גדולה יותר ככל שכף רגלנו גדולה יותר. מכאן מקור השם.

את המונח טבע מדען הסביבה הקנדי ויליאם ריס (Rees) בשנת 1992, במאמר שבו טען כי יש לבחון את השימוש שלנו במשאבים מנקודת מבט עולמית ולא מקומית. כמו כל היצורים החיים, אנו צורכים אנרגיה וחומרים מהסביבה. בשונה משאר היצורים, האדם למד לנצל משאבים שלאו דווקא מצויים בסביבתו הקרובה. למשל בישראל אנחנו מייבאים ממדינות אחרות מזון, דלק ומוצרי צריכה בכמות שעולה על זו המצויה בארצנו. כתוצאה מכך אנחנו צורכים יותר. כלומר, טביעת הרגל הסביבתית שלנו גדלה.

האדם מנצל משאבים מסוגים רבים, ולא מעשי להעריך את הכמות של כולם. לכן חישוב מדד טביעת הרגל הסביבתית המקובל כיום כולל את הסכום של שישה מרכיבים בלבד: שטחי היבול, שדות המרעה, היערות, אזורי הדיג, אזורי הבנייה וטביעת הרגל הפחמנית - אומדן של שטח היערות הנדרש לספיגת הפחמן הדו-חמצני שהאדם פולט בתהליכי ייצור האנרגיה.

הסכום מתקבל ביחידות שטח הקרויות הֶקְטָר עולמי (Global Hectare, או GHA). את הסכום הזה אפשר להשוות לכמות המשאבים הקיימת, שנמדדת אף היא בהקטר עולמי) וכך לדעת אם אנחנו צורכים כמות סבירה של משאבים או שאנחנו ב"משיכת יתר" (אוברדרפט). את טביעת הרגל הסביבתית אפשר למדוד בקני מידה מגוונים: עבור אדם יחיד, מדינה או האנושות כולה. למרות הביקורת על כך שהמדד מסתפק רק בשישה מרכיבים, גופים רבים משתמשים בו.

אחד הגופים המרכזיים שחוקר את מצב טביעת הרגל הסביבתית שלנו נקרא "רשת טביעת הרגל העולמית" (Global Footprint Network). מדי שנה הוא מפרסם דו"ח שבו הוא מעריך את טביעת הרגל של יותר ממאתיים מדינות ברחבי העולם. הדוחות האחרונים ומחקרים נוספים מראים שכמעט כל המדינות שנחקרו צורכות משאבים בקצב שעולה על הקצב הדרוש למשאבים להתחדש. אם נמשיך כך, הם מזהירים, כדור הארץ לא יספיק כדי לקיים אותנו בעתיד.

צורכים יותר מדי

לא כולם צורכים משאבים בקצב דומה. טביעת הרגל הסביבתית של מדינות מפותחות גדולה יותר מזו שמשאירות מדינות מתפתחות: יותר פחמן-דו-חמצני נפלט בתחבורה, בתעשייה ובעקבות שימוש ביתי בחשמל, קיימים יותר אזורים בנויים, כל אדם צורך יותר מזון וזה משפיע על שטחי היבול, המרעה והדיג. נתוני רשת טביעת הרגל העולמית מראים למשל שטביעת הרגל הממוצעת לאדם בישראל עומדת על כ-4.8 GHA, כלומר זה השטח של שדות מרעה, יערות, שדות חקלאיים וכו' הדרוש כדי לספק את כל מה שאדם צורך בממוצע. כמות המשאבים שלנו מוערכת ב-0.3 GHA לאדם בלבד.

בארצות הברית הגירעון גדול אפילו יותר. אומנם יש בה יותר משאבים, שעומדים על כ-3.6 GHA לאדם, אבל טביעת הרגל הממוצעת לאדם במדינה זו היא כ-8.4 GHA. בארצות מתפתחות, כמו הודו ואריתריאה, טביעת הרגל הממוצעת לאדם היא פחות מ-1.5 GHA לאדם בלבד, ובכל זאת חלקן מנצלות יותר משאבים מאלו שיש שלהן. כלומר, חלק ניכר ממדינות העולם, ובכלל זה ישראל, נמצאות ב"אוברדרפט" של משאבים. לכן יש למצוא דרכים לצמצום טביעת הרגל הסביבתית.

מחקר שפורסם לאחרונה מראה כי אפשר לספק את הצרכים הפיזיים של אוכלוסיית העולם (תזונה, תברואה, גישה לאנרגיה ומלחמה בעוני) בלי לחרוג מכמות המשאבים. לעומת זאת, כדי לאפשר רמת חיים גבוהה ואריכות ימים בבריאות טובה, נצטרך למצוא דרכים יעילות יותר לנצל את המשאבים – למשל לעבור להשתמש באנרגיות מתחדשות, לייצר מוצרים שמחזיקים מעמד זמן רב יותר ולצמצם את הצריכה האישית.

 

 

תגובה אחת

  • רון

    :(