אמא'לה, דם!

יש אנשים שמסוגלים לראות דם ולא להניד עפעף, אך אחרים מתעלפים אפילו למראה טיפות דם אחדות. למעשה, כ-3-4 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מ"פוביית דם" המתבטאת בתחושת חולשה, סחרחורת ואף עילפון למראה דם. למעשה, מדובר בפוביה לכל דבר, ממש כמו אנשים הסובלים מפוביה מעכבישים או מגובה.

מהי פוביה?

אנשים רבים סובלים מפוביה כלשהי (בַּעַת, בעברית), ולמעשה זו ההפרעה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר. תגובת הפוביה מתחילה במוח, אבל משפיעה מיד על מגוון מערכות בגוף: החשיפה לגורם הפוביה מכניסה את הגוף למצב "סכנה" המלווה בתחושת חרדה, ומובילה להפעלה של מערכת העצבים הסימפתטית. מערכת זו פועלת במצבי עקה (stress), ואחראית לתגובת "הילחם או ברח". הפעלת המערכת הסימפתטית מובילה לעלייה בקצב הלב, בקצב הנשימה ובהפרשת הזיעה, ואף גורמת לרעד בשרירים. תחושת החרדה מחזקת את הפוביה, ויוצרת מעגל הימנעות – האדם זוכר את תחושת החרדה, ולכן הפחד מגורם הפוביה רק גובר.

מהי פוביה מדם?

בַּעַת מדם מקוטלג בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) עם פוביה ממחטים, תחת ההגדרה "פוביה ממחטים, מזריקות ומדם". אנשים הסובלים מפוביה זו עשויים לחוש חרדה בגלל פצע מדמם (שלהם או של אחרים), זרימת דם למזרק במהלך בדיקת דם או אפילו נתזי דם על הקרקע.

מה מיוחד מפוביה מדם?

בַּעַת מדם יוצא דופן ושונה מפוביות אחרות בכך שהתגובה היא דו-שלבית. בשלב הראשון התגובה דומה לפוביה רגילה: תחושת חרדה המלווה בהזעה ובעלייה בקצב הלב. אך לאחר מכן, האדם הפובי חווה ירידה פתאומית בקצב הלב ובלחץ הדם, הגורמת לתחושת סחרחורת ועילפון כתוצאה מגירוי של עצב הוואגוס (גירוי ואזו-ואגלי). עצב הוואגוס הוא חלק ממערכת העצבים הפאראסימפתטית, שהיא בעלת השפעה הפוכה מזו של המערכת הסימפתטית ופועלת בדרך כלל במצבי רגיעה ומנוחה. אף על פי כן, פוביות גורמות לעתים לגירוי ואף לגירוי-יתר של עצב הוואגוס, וכתוצאה מכך – לתחושת סחרחורת ואף לעילפון.

חוקרים עדיין אינם יודעים בוודאות מדוע מראה של דם מוביל לגירוי ואזו-ואגלי אצל אנשים מסוימים, אבל יש תיאוריות אחדות המנסות להסביר זאת. הפוביה מדם מאופיינת גם בתחושת גועל חזקה, וחוקרים שיערו שייתכן שתחושה זו אחראית לגירוי הוואזו-ואגלי ומכאן לעילפון. ואולם, מחקר רחב שהתייחס לתיאוריה זו שלל אותה, וקבע כי אף שתחושת הגועל אכן ייחודית ואופיינית לפוביה מדם, היא אינה הגורם הישיר לעילפון. חוקרים אחרים טוענים כי הבַּעַת הוא בעצם שריד אבולוציוני, ומספקים שני הסברים. הסבר אחד גורס כי העילפון הוא בעצם "העמדת פני מת" – תגובה המתרחשת אצל בעלי חיים רבים בתגובה לסכנה. על פי התיאוריה הזאת, בתקופות קדומות ההיתקלות ב"אדם זר האוחז חפץ חד" התרחשה בדרך כלל בעת סכנה, והעילפון היה דרך להתמודד עם הסכנה. הסבר אבולוציוני אחר גורס שמדובר במנגנון המונע איבוד דם רב: אם אדם נפצע במהלך ציד, מראה הדם יוביל להורדת לחץ הדם ומכאן להקטנת אובדן הדם כתוצאה מהדימום, וכך יגדיל את סיכויי ההישרדות.

הגורם לעילפון עדיין אינו ברור, אפוא, אך מחקרים הראו כי בַּעַת מדם וממחטים מושפע גם מהסביבה וגם מהתורשה. כ-60 אחוזים מהסובלים מפוביה זו מדווחים כי גם קרובי משפחתם מדרגה ראשונה סובלים ממנה, וכאשר נבדקו זוגות תאומים נמצא כי אצל רבים מהם שני התאומים סבלו ממנה.

לבַּעַת ממחטים ומדם עשויות להיות השלכות רפואיות מסוכנות, שכן אנשים הסובלים ממנה נמנעים לעתים מקבלת טיפול רפואי המערב מחטים (לדוגמה, חיסונים) או מביצוע בדיקות דם חיוניות. כיום קיימות כמה גישות טיפוליות המאפשרות לאנשים להתמודד עם המצבים הללו במקום להימנע מהם.