איך פועלים בדים
מנדפי זיעה?

מקצועות ספורט רבים מזוהים עם פריטי לבוש מסוימים: מתאגרפים אפשר להכיר לפי הכפפות, שחיינים לפי בגדי הים והכובעים ההדוקים, ומי שנועלים נעלי פקקים הם כנראה כדורגלנים. בשנים האחרונות, ריצה ספורטיבית מזוהה יותר ויותר עם חולצות ומכנסיים מבדים סינתטיים שנקראים בגדים מנדפי זיעה, או Dri-FIT (דרייפיט).

Dri-FIT הוא שם מסחרי שטבעה חברת נייקי בשנות ה-90 לבגדים מבד מנדף לחות שנועד להקל על ספורטאים ולאפשר לבגדיהם להישאר יבשים למדי גם במהלך פעילות גופנית מאומצת. הצורך הזה נובע מהאופן שבו אנו, בני האדם, מקררים את טמפרטורת גופנו: כשאנחנו מתאמנים, טמפרטורת הגוף שלנו עולה, ובתגובה בלוטות הזיעה שלנו מופעלות ומרטיבות את עורנו. כשהזיעה מתנדפת, תהליך האידוי פולט לאוויר חלק מהחום שצברנו – ומוריד את טמפרטורת עורנו. אך אם הזיעה לא יכולה להתנדף ביעילות – למשל כי נספגה בבד החולצה שלנו – אנחנו נשארים רטובים וממשיכים לנטוף זיעה. 

נידוף זיעה יעיל חיוני להורדת טמפרטורת הגוף. גבר ואישה בבגדי ספורט רצים במדבר |  Maridav, Shutterstock

הבד הנכון במקום הנכון

בבחירת בד לבגדי ספורט יש לקחת בחשבון שני מאפיינים מרכזיים: ההרכב הכימי של סיבי הבד ואופן האריגה שלהם. ההרכב הכימי משפיע על האופן שבו הבד ימשוך או ידחה מים. בדים שעשויים מחומרים טבעיים, כמו כותנה או פשתן, עשויים מסיבים של תאית. תאית היא חומר שנמשך למים (הידרופילי: "אוהב מים"), בהשפעת חלק מהקבוצות הכימיות שמהן הוא מורכב – למשל הידרוקסיל (OH). בשל כך הבדים האלה סופגים חלק ניכר מהזיעה ומקשים עליה להתנדף.

הפתרון המתבקש הוא לתפור בגדי ספורט מבדים דוחי מים (הידרופוביים). אבל האם זה באמת הצעד הנחוץ? אם נעלתם מגפי גומי בחורף או לבשתם מעיל ניילון בגשם, נוכחתם בוודאי שכשמשתמשים בחומרים דוחי מים הזיעה נלכדת בין הגוף לבגדים ולא מתנדפת כלל. לכן נרצה להשתמש בבדים הידרופוביים יותר מכותנה, אך לא יותר מדי הידרופוביים.

גם לאופן האריגה של הבד יש תפקיד חשוב בהכנת בגדים מנדפי זיעה. רוב הבדים עשויים סיבים, שיוצרים חוטים, שנארגים או נסרגים לבד רציף. ברוב הבדים האריגה צפופה מאוד ולא משאירה די מרווח לזיעה לעבור החוצה ולהתנדף באוויר. אך כשהבד נארג בצורה פחות צפופה, הזיעה יכולה לעבור מבעד לבד באמצעות תהליך הנימיות. בתהליך הזה המים נעים מן הסיבים החוצה, נגד כוחות הפועלים עליהם, כגון כוח המשיכה, בדומה לתנועת השעווה המומסת במעלה הפתיל של נר דולק. אילו היינו משתמשים בבד הידרופובי לחלוטין, אפקט הנימיות היה פחות יעיל.

הבדים מנדפי הזיעה, ביניהם הדרייפיט המקורי, משתמשים בשתי התכונות הללו: הם עשויים מסיבים סינתטיים, בעיקר פוליאסטר, ונארגים בצורה שמאפשרת למים לעבור דרכם החוצה. בנוסף, מכיוון שהבדים סינתטיים, קל יותר לטפל בתכונות הכימיות שלהם. בדים מנדפים רבים מצופים מבפנים בשכבה דקה של חומרים דוחי מים, ושכבה דומה של חומרים מושכי מים מבחוץ. באחרים משולבים סיבים מושכי מים. השילוב הזה עוזר להעביר את הלחות מהעור אל המשטח החיצוני של הבד, שם קל לה יותר להתאדות.

שיפור הנידוף משפר את חוויית הריצה, יכול למנוע שפשופים, להעצים את תחושת הקירור. אין פלא שיותר ויותר אנשים בוחרים ללבוש בגדים מנדפי הזיעה כשהם עושים ספורט. לעיתים קרובות הבדים האלה מציעים תכונות אחרות המועילות לספורטאים, כגון חסימת קרינה על-סגולה (UV) מזיקה, או בדים גמישים ועמידים יותר. הסיבים הסינתטיים גם שומרים בדרך כלל על צורתם ותכונותיהם האחרות טוב יותר מכותנה, גם אחרי כביסות חוזרות ונשנות.

הסיבים הסינתטיים אינם מתכלים בקלות ועלולים לזהם את הסביבה בחלקיקי מיקרו-פלסטיק. חולצות צבעוניות על מתלה | Trong Nguyen, Shutterstock

אליה וקוץ בה

טכנולוגיית נידוף הזיעה אינה חפה מחסרונות. התכונות דוחות המים של הסיבים גורמות להם לספוח חומרים הידרופוביים אחרים, כמו שמנים ומולקולות אורגניות שומניות שגופנו מפריש. לכן חלק ניכר מהבגדים העשויים מבד סינתטי מתכבסים פחות טוב מבדים מסיבים טבעיים. בנוסף, הולכים וגוברים החששות מההשפעה השלילית של החומרים הסינתטיים הללו על הסביבה, מכיוון שבשונה מסיבים טבעיים הם אינם מתכלים, ואף עלולים לפלוט לסביבה חלקיקי מיקרו-פלסטיק במהלך השימוש או אחרי שהבגד מגיע לאשפה ולא מטופל. כמו כן קשה למחזר את רוב הבדים הללו, ויש לפתח טכנולוגיות חדשות להפרדת הבדים ומחזורם.

מאז תחילת שנות ה-90 ועד היום, טכנולוגיית הבדים מנדפי הזיעה חוללה מהפכה בלבוש האתלטים, וסיפקה להם נוחות מוגברת שעזרה להם לשפר את ביצועיהם לרמה שנחשבה פעם בלתי נתפסת. תעשיית בגדי הספורט מגלגלת כיום עשרות עד מאות מיליארד דולרים בשנה, ונתח גדול מתוכם מוקדש לבגדים מנדפי הזיעה.