עשורים רבים אנו מנסים לפענח איך עצם קבלת טיפול מביאה להחלמה. מחקר ישראלי מציע הסבר לקשר הפיזי בין האמונה בטיפול לבין התגובה החיסונית
אפקט הפלצבו הוא תופעה מוכרת: בדרך לא לגמרי ברורה טיפולים רפואיים, ואפילו פרקטיקות שרק מתחזות לטיפולים אמיתיים, מועילים לחולה מעצם העובדה שהוא מאמין בהם. הרופאים מכירים בתופעה הזאת כבר שנים, ואפילו יודעים לנצל אותה כדי לשפר את סיכויי ההחלמה, אך לא יודעים עדיין איך היא פועלת. מחקר שנעשה לאחרונה על עכברים מציע את האפשרות שהמנגנון שמופעל כשאנחנו מרגישים טוב גם מפעיל מנגנונים הורמונליים שמגייסים את מערכת החיסון להילחם טוב יותר.
הרפואה המודרנית מרבה להשתמש בתרופות. הן מקלות על תסמינים של מחלות, קוטלות חיידקים, מחסלות גידולים והתועלת שלהן רבה. אך באופן מפתיע, התרומה שלהם אינה מוגבלת רק לחומרים הפעילים שלהן, אלא מתברר שכשנותנים למטופלים תרופת דמה שאינה מכילה חומרים פעילים, הם מצפים לחוש שיפור בעקבות התרופה – ובאופן מדהים הנבואה אכן מגשימה את עצמה. התחושה הטובה הזו מביאה לא פעם גם לשיפור בתסמיני המחלה, עד כדי כך שכוח הפלצבו מוערך בכ-30 אחוז מיעילות הטיפול. היות שהאפקט מושג מתרופה לכאורה חסרת כל תוכן אמיתי, הוא זכה לכינוי העברי "אינבו", כלומר כוחו במה שאין-בו.
לאפקט הפלצבו יש משמעות גדולה בפיתוח תרופות, שכן המפתחים צריכים לבדוק אם התרופה שהם מפתחים טובה יותר מפלצבו. התרומה שלו לריפוי היא כנראה גם מה שעומד בבסיס הצלחתן של רפואות אלטרנטיביות רבות.
אולם מהו המנגנון הביולוגי שעומד מאחורי אפקט הפלצבו? מעבר לזה שמעורבת בו הפרשה של חומרים משפרי מצב רוח ומשככי כאבים, כגון אנדורפינים ואופיאטים, ידוע כבר שנים שמתן פלצבו מעורר גם את מנגנון הגמול או החיזוק – רשת עצבית במח שגורמת לתחושה פסיכולוגית של עונג בתגובה לגירויים מסוימים. בכל פעם שאנחנו אוכלים שוקולד, נהנים מיחסי מין או מתנסים בחומרים נרקוטיים, המערכת הזו מופעלת.
מערכת הגמול מבוססת על תאי עצב שנמצאים בחלק העליון של גזע המוח שנקרא גם המוח האמצעי. באופן ספציפי מדובר באזור מצומצם בשם הטגמנטום הגחוני (ventral tegmental area). התאים האלה מפרישים מוליך עצבי הקרוי דופמין, שמתווך את תחושת העונג. המנגנון קשור ללמידה ורגשות, ומעורב גם בהתמכרויות ובהפרעות פסיכיאטריות מסוימות.
מעונג לתגובה חיסונית
פרופ' אסיה רולס מהטכניון ותלמידת המחקר תמר בן-שאנן שאלו את עצמן שאלה פשוטה במאמר שפרסמו בכתב העת Nature Medicine: האם הפעלת מנגנון הגמול עצמה משפיעה על מערכת החיסון? לשם כך הם השתמשו בטכניקות של הנדסה גנטית כדי להפעיל באופן מלאכותי את הטגמנטום הגחוני במוחם של עכברים. 24 שעות לאחר ההפעלה הן הזריקו לעכברים חיידקי אי קולי (E. coli), במטרה לעקוב אחר פעילות מערכת החיסון שלהם. נמצא שתאי מערכת החיסון סילקו זיהום חיידקי באופן יעיל יותר כשמנגנון הגמול היה פעיל, הן בתרביות תאים שבודדו מגופי העכברים והן בעכברים חיים.
הפעלת הטגמנטום הגחוני לא רק שיפרה את התמודדות עם החשיפה הראשונית לחיידקים, אלה גם שדרגה את היכולת של מערכת החיסון של העכברים להגיב להם בהצלחה בחשיפה שנייה – הבסיס של כל חיסון. לאחר חשיפה ראשונה, העכברים שהופעל אצלם הטגמנטום הגחוני הפרישו כמויות גדולות יותר של נוגדנים וחומרים דלקתיים אחרים. חודש לאחר החשיפה הראשונה, הוזרקו להם החיידקים שוב, ומערכת החיסון של העכברים הגיבה חזק יותר.
איך הפעלה של אזור במוח יכולה להשפיע באופן כל כך נרחב? המחקר מצא שהמנגנון שמבצע את זה הוא קישור עצבי בין הטגמנטום הגחוני למערכת העצבים ההיקפית – המערכת הסימפטתית, שמגרה איברים פנימיים רבים לפעול, ביניהם הטחול ובלוטות הלימפה המעורבים שניהם בתגובה החיסונית. כאשר אותם עכברים טופלו בחומר כימי שמחסל תאי עצב של המערכת הסימפטתית, הטגמנטום הגחוני חדל לסייע לתגובת מערכת החיסון אחרי החשיפה לחיידקים.
הממצאים נותנים הסבר מדוע מתרחש אפקט הפלצבו: המטופלים שמקבלים טיפול מצפים לשיפור במצבם, ועל כן מנגנון הגמול במוחם מופעל. הפעילות הזאת משפיעה בדרכים כימיות על פעילותה הטבעית של מערכת החיסון ולכן עוזרת לריפוי. עם זאת יש לציין שבמחקר היה מדובר בהפעלה מלאכותית, ללא גירוי חיצוני. אצל במציאות התמונה אצל בני אדם עשויה להיות מורכבת יותר.
