כשבוחנים את האנטומיה של מערכת העצבים אפשר לזהות בה מבנים רבים, שלכל אחד מהם כמה תפקודים. עם זאת, בין החלקים השונים יש חפיפה תפקודית מסוימת וקיימת תקשורת מתמדת בין אזורי המוח השונים.
לעתים קרובות מדמים את מערכת העצבים ל"מחשב" של גוף האדם, אך גם נוטים לחשוב שהמאפיינים של כל תאי העצב שמרכיבים אותו זהים ואחידים זה לזה. למעשה, בדומה למחשב, שמשתמש באמצעי קלט, עיבוד, ופלט, גם במערכת העצבים יש תאי עצב מתמחים שאחראים לטפל בהבטים השונים של המידע העובר במוח. תאים מסוימים אחראים לקלוט מידע ואחרים מעבירים אותו, מעבדים אותו או מוציאים לפועל תגובות למידע שהתקבל.
הסרטון מציג את התפקידים השונים של תאי העצב ואת האות החשמלי המועבר בהם:
בסרטון צוין שאף על פי שלתאי עצב שונים יש תפקודים שונים, ה"חומרה" בתוך התאים דומה מאוד – כלומר, האופן שבו האות החשמלי מועבר אינו קשור לתפקידו של העצב הספציפי. בפועל יש הבדלים דקים בין סוגי התאים השונים, שגורמים לכך שלכל סוג של תא יהיו תכונות חשמליות ייחודיות.
לא המה, אלא האיך
הבדל מרכזי אחד בין התאים הוא המהירות שבה הם מעבירים את האות החשמלי. שני גורמים משפיעים על מהירות ההעברה: קוטר האקסון (השלוחה הארוכה של התא), ועטיפת המיאלין. מיאלין הוא חומר מבודד שעוטף חלק מהאקסונים, בדומה לציפוי הפלסטיק שמגן על כבלי החשמל בבית. הבידוד שהוא מספק מאפשר לאות החשמלי לנוע מהר יותר בתא עד ליעדו.
הגורם השני שמשפיע על מהירות ההעברה הוא גודל האקסון – ככל שהוא גדול יותר כך האות נע מהר יותר. למעשה, כדי שהמידע יעבור כמה שיותר מהר היינו רוצים תיאורטית שהנוירונים יהיו כמה שיותר גדולים. אבל נוירונים גדולים תופסים הרבה מקום, כך שאם נכפיל את גודל הנוירונים נוכל להכניס רק מחצית מאותה כמות שלהם בנפח הגולגולת שלנו. עטיפת המיאלין מאפשרת העברה מהירה של האות העצבי גם בתאים קטנים יחסית, כך שאפשר לדחוס רבים מהם בנפח קטן יחסית.
כאמור, הנוירונים לא רק מעבירים מידע מהאחד לשני אלא גם פועלים כמוציאים לפועל של מידע המגיע מהמוח. האות המועבר בתאים עשוי להניע את איברי הגוף כשהוא מגיע לצומת עצב-שריר, להוריד או להגביר את קצב הלב או את פעילות מערכת העיכול או לגרום לגלגל העין לנוע כדי שנוכל להתבונן לכיוון מסוים.
אותות שעוברים מפה לאוזן
תאי העצב הם גם יחידות העיבוד של המוח. יש במוח אזורים צפופים שנקראים "גרעינים", שבהם נמצאים תאי עצב רבים שתפקידם לקבל מידע חושי, לעבד אותו ולהעביר הלאה את ההחלטות הדרושות בתגובה להם.
בסרטון הוצג הצומת שבין שני תאי עצב, שנקרא סינפסה. לפני כ-120 שנה, כשהתחילו לבחון את מבנה מערכת העצבים ברמת התאים המרכיבים אותה, התעורר ויכוח בין שניים מהמומחים הראשונים בתחום – קמילו גולג'י (Golgi) וסנטיאגו ראמון קחאל (Cajal). גולג'י טען שמערכת העצבים רציפה, בדומה למערכת הדם, ואילו קחאל טען שהיא מורכבת מיחידות בודדות שאינן באות במגע ישיר זו עם זו. במחזור הדם, לדוגמה, אם נכניס כדור קטנטן לאחד הוורידים הוא ינוע במערכת כולה ויוכל להגיע לכל מקום שהדם זורם בו. לעומת זאת, במערכת בדידה אין רציפות בין החלקים, על כן הכדור "ייתקע" באזור שאליו הוכנס בתחילה ולא יוכל להמשיך הלאה.
אחרי ויכוח שנמשך שנים התברר שקחאל צדק ושמערכת העצבים אכן בדידה. המרווח בין שני תאי עצב, שמאפשר את התקשורת בין התאים הבדידים, זכה לשם היווני סינפסה, שפירושו "לחבר יחדיו".
