הניסויים שחשפו איך באמת באים יצורים לעולם הם דוגמה לדרך שבה השיטה המדעית מפריכה הנחות קודמות ומשנה תפיסות שגויות. זה נושא לוח השנה החדש של מכון דוידסון לחינוך מדעי
פעם חשבו שיצורים חיים יכולים להיווצר, באופן ספונטני, מחומרים דוממים. לנו זה אולי נשמע מוזר, ואפילו טיפשי. אבל חישבו על אנשים שחיו לפני אלף או אלפיים שנה ולא למדו ביולוגיה מעולם. יום אחד, אחרי לילה גשום במיוחד, הם הולכים מהבית לשדה ורואים שבבוץ לצד הדרך יש צפרדעים. אתמול לא היו שם צפרדעים, וגם לא היה בוץ. עכשיו יש בוץ, ופתאום יש הרבה צפרדעים. מסקנה: הצפרדעים נוצרו מהבוץ.
בדרך דומה הגיעו אנשים למסקנה שכינים נוצרות משיער, רימות מבשר רקוב, עכברים מגרעיני תבואה, וכן הלאה. אחרי הכול, הם מעולם לא ראו את היצורים האלו בוקעים מביצה או נולדים – הם פשוט הופיעו יום אחד. התיאוריה הזאתו קיבלה חיזוק רציני מהפילוסוף היווני אריסטו, שטען שיצורים חיים עשויים להיווצר מ"חום חיוני" שקיים בחומר דומם, אם כי הוא הבהיר שבני אדם לא יכולים להיווצר כך.
עכשיו ידוע, כמובן, שיצורים חיים נוצרים מיצורים חיים אחרים, ולא מבוץ או מגרעינים. אבל הדרך אל התובנה הזו לא הייתה פשוטה. נדרשה עבודה של שלושה מדענים שונים כדי להפריך באופן חד-משמעי את תיאוריית הבריאה הספונטנית.
הראשון מביניהם היה פרנצ'סקו רדי (Redi), חוקר טבע איטלקי בן המאה ה-17. ב-1668 ביצע רדי את מה שמכונה לעיתים הניסוי המדעי הראשון, שכן הוא כלל קבוצת ביקורת. כדי לבדוק אם רימות נוצרות מבשר רקוב הוא הניח נתחי בשר בכמה צנצנות. חלק מהן הוא השאיר פתוחות, את חלקן סגר בפקק שעם, וקבוצה שלישית כיסה בבד דק, כך שאוויר היה יכול להיכנס, אבל לא חרקים. כמה ימים לאחר מכן, בצנצנות הפתוחות נראו רימות, אבל לא הייתה אף רימה בצנצנות הסגורות בשעם. רדי הבין שהרימות לא נוצרות מהבשר עצמו, שהרי אז הן היו מתפתחות גם בצנצנת סגורה. הוא שיער נכונה שהזבובים שנמשכו לבשר בצנצנות הפתוחות הם האחראים: הם הטילו ביצים בבשר, וממנו בקעו הרימות.
ומה לגבי הצנצנות שפיהן כוסו בבד דק? הן היו נקיות כמעט לחלוטין מרימות, אך רימה אחת או שתיים נראו בתוכן בכל זאת. רדי הסיק שהזבובים נמשכו לריח הבשר, ומכיוון שלא יכלו להיכנס לצנצנת הם הטילו ביצים על הבד, ואחדות מהן נפלו פנימה.
הייתם חושבים, אולי, שזה יהיה סופה של התיאוריה. אך כמה שנים לאחר הניסוי של רדי, ההולנדי אנטוני ון-לוונהוק (van Leeuwenhoek) בנה את המיקרוסקופ הראשון, ובכל מקום שבו הסתכל גילה "אנימולקולים" קטנים, כלשונו – יצורים חיים מיקרוסקופיים, שהיום אנחנו יודעים שהם חיידקים ויצורים חד-תאיים אחרים. האם אותם יצורים מיקרוסקופיים נוצרים גם הם זה מזה, או שהם כן נבראים באופן ספונטני מחומר דומם, למשל הנוזל בו הם נמצאים? על כך כבר היה קשה יותר לענות.
ב-1765 פרסם לצרו ספאלנצני (Spallanzani), גם הוא מאיטליה, מאמר מדעי שנועד להפריך את הרעיון שחיידקים נוצרים מחומר דומם. במאמרו הוא תיאר ניסוי שבו הוא מילא כמה בקבוקים בתמיסה עם חומרי מזון, שחיידקים יכולים לגדול בה. את הבקבוקים האלה הוא אטם, ואז טבל אותם בקדרה מלאה מים רותחים, כדי שהחום יקטול את כל החיידקים שנמצאים בהם. כשבדק את התמיסה לאחר החימום, אכן לא היו בהם "אנימולקולים" חיים. לעומת זאת, כשפתח את הבקבוקים והניח לאוויר, וליצורים הזעירים שבו, להיכנס פנימה, החיידקים שבו וגדלו בתמיסה.
המסמר האחרון בארון הקבורה של הבריאה הספונטנית? עדיין לא. מדענים לא מעטים דבקו בכל זאת בעקשנות בתיאוריה, וטענו שהחימום הורס" בדרך כלשהי את האוויר, וגוזל ממנו את כוח החיים הפנימי, שהוא המוביל ליצירת חיים. על כן, אמרו, פתיחת הבקבוקים והכנסה של אוויר טרי מאפשרת לחיידקים להיווצר באופן ספונטני מהאוויר ומהתמיסה.
כמאה שנה לאחר הניסוי של ספלאנצני נכנס לתמונה המדען השלישי והאחרון – לואי פסטר (Pasteur) הצרפתי. כדי לענות על הטענות בקשר להשפעת האוויר, הוא יצר בקבוקים מיוחדים עם צוואר דק ומפותל בצורת האות S השכובה על צידה. את הבקבוקים האלה הוא מילא בתמיסה מזינה וחימם אותם כדי להרוג את החיידקים שבתוכם, ממש כמו שעשה קודמו. האדים שעלו מהתמיסה יצאו מבעד לצוואר הארוך וחיטאו גם אותו. הקיטור התעבה והמים הצטברו בנקודה הנמוכה של הצוואר, שם שימשו כמעין מסנן. וכך, בעוד שהאוויר חדר לבקבוק דרך הצוואר הארוך, חלקיקי האבק והאורגניזמים שבאוויר התקשו לעבור אותו ולהגיע לתמיסה, שנשארה נקייה מחיידקים. כדי להוכיח את זה, פסטר היטה את אחד הבקבוקים כך שהתמיסה שטפה את החלק הפנימי של הצוואר הארוך – ובתור זמן קצר החלו חיידקים לגדול בה.
רוב הקהילה המדעית קיבלה את הניסוי של פסטר כהפרכה הסופית של תיאוריית הבריאה הספונטנית. וכך, אחרי תלאות מתמשכות היה סוף כל סוף ברור לכול: יצורים חיים נוצרים מיצורים חיים.
פעם חשבו שיצורים חיים יכולים להיווצר, באופן ספונטני, מחומרים דוממים. זבוב יוצא מתוך בוץ | יוסי לגזיאל
השיטה המדעית היא מנגנון יעיל להפליא של בחינה ותיקון. מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים היום עשוי להשתנות מחר, כשראיות חדשות והסברים טובים יותר ישנו את מה שאנחנו יודעים על המציאות.
לוח השנה של מכון דוידסון עומד הפעם בסימן בחינה מחדש של מוסכמות. אנו מזמינים אתכם להתקדם איתנו, חודש אחרי חודש, מההשערות שנחשבו פעם אמת, לתיאוריות המוצקות יותר שבאמצעותן אנו מסבירים את המציאות כיום. אך מי יודע? אולי גם בהן נגלה בעתיד חורים ושגיאות, ומלאכת התיקון תעזור לנו להבין טוב יותר את המציאות שאנו חיים בה.
