למה דווקא שתיים?

בשנת 2015 נפל דבר בתחום המאבק במשבר האקלים. בוועידת שינוי האקלים של האו"ם חתמו נציגים מרחבי העולם על הסכם חשוב, שנודע בשם "הסכם פריז" – על שם העיר שבה התכנסה הוועידה. לפי ההסכם, שעליו חתומות 195 מדינות, על מדינות העולם לפעול כדי להגביל את התחממות כדור הארץ; השאיפה היא שהעלייה הממוצעת בטמפרטורה, בהשוואה לטמפרטורה בתקופה הקדם-תעשייתית, תהיה של שתי מעלות צלזיוס או פחות. אבל למה דווקא שתי מעלות?

חוגגים את הסכם פריז. משמאל לימין: נציגת צרפת לוועידה, לורנס טוביאנה; יושבת ראש הוועידה, כריסטיאנה פיגרס; מזכ"ל האו"ם לשעבר, באן קי-מון; שר החוץ הצרפתי לשעבר, לורן פביוס; נשיא צרפת לשעבר, פרנסואה הולנד | מקור: flickr, Public domain

הדרך לשתיים רצופה כוונות טובות

שתי המעלות נכנסו לדיון בנושא האקלים בעקבות פרסומיו של הכלכלן ויליאם נורדהאוס (Nordhaus), שטען, בשני מאמרים שלו משנות השבעים, שדי בשינוי של שתי מעלות כדי לשנות את מערכת האקלים במידה רבה, באופן שעלול לגרום להשפעות חמורות. 

נורדהאוס לא לבד: חשיבותה של הגבלת ההתחממות לשתי מעלות ולא יותר מתוקפת מבחינה מדעית. למערכת האקלים יש נקודות מפנה – נקודות שבהן המערכת האקלימית יכולה להשתנות באופן בלתי הפיך, או שייקח לה זמן ארוך במיוחד לחזור לאקלים הקודם. נקודות מפנה מזוהות לעיתים קרובות עם משובים חיוביים, שהם תהליכים שגוררים תגובת משנה, וזו רק מחריפה את השינוי הראשוני. דוגמה פשוטה קשורה לקרח באוקיינוס הארקטי: ככל שהאוקיינוס מתחמם כך כיסוי הקרח שעליו מצטמצם, ומכיוון שמים קולטים חום טוב יותר מקרח, היעלמות הקרח גורמת להגברה של קצב החימום וחוזר חלילה. יש עוד דוגמאות רבות לנקודות מפנה במערכת האקלים – עצירת זרם הגולף, קריסת מדפי הקרח בגרינלנד ובאנטרקטיקה, ועוד. 

אף על פי שנושא נקודות המפנה נמצא במוקד המחקר במדעי האקלים, עדיין לא נמצאה הדרך לקבוע בוודאות באיזו טמפרטורה ייקלע כדור הארץ לנקודת מפנה מסוימת. לאחרונה קבוצת חוקרים הראתה שמערכת האקלים עלולה לחוות נקודות מפנה כבר לאחר התחממות של מעלה אחת, ולאחר התחממות של מעלה וחצי הסיכוי לכך יגבר משמעותית. לטענתם, התחממות גבוהה משתי מעלות תביא איתה בוודאות נקודות מפנה. מכאן, שאם האנושות תצליח לבלום את ההתחממות לאחר שתי מעלות או פחות, הסיכוי שמערכת האקלים תחווה נקודות מפנה יפחת.

אך בניגוד להערכה של נורדהאוס, נראה שגם עלייה מתונה יותר, של פחות משתי מעלות, מובילה לתוצאות בלתי רצויות. כבר כעת (2024), כשהטמפרטורה העולמית הממוצעת גבוהה בערך ב-1.2 מעלות (מעלה ושתי עשיריות) מהטמפרטורה לפני המהפכה התעשייתית, השפעתם של שינויי האקלים ניכרת באירועי מזג אוויר קיצוניים, לרבות גשם, בצורת ושריפות, בהיקפים שלא נמדדו בעבר.  

במילים אחרות, אילו נורדהאוס היה יודע את מה שאנחנו יודעים, ייתכן שהיום היינו נאבקים לא כדי למנוע התחממות של שתי מעלות, אלא כדי למנוע התחממות של מעלה אחת, או אפילו פחות מכך. היטיב לנסח זאת חוקר האקלים מייקל מאן (Mann), שלדבריו "התחממות של 1.2 מעלות, שבה אנחנו נמצאים, היא יותר מדי".

לא יותר משתי מעלות! יעד קליט לקהל הרחב או אמת מדעית? איור של כדור הארץ ומדחום | Ink Drop, Shutterstock

הרף העליון

בדרך כלל שתי המעלות אינן מוזכרות לבדן בדיונים בנושא. לרוב מקדימה אותן טמפרטורת יעד נמוכה יותר ועדיפה – התחממות של מעלה, או של מעלה וחצי – ושינוי של שתי מעלות מוגדר כרף העליון. הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, הגוף המדעי המרכזי שמנהל את הידע על שינויי אקלים, אפילו הקדיש דו"ח מיוחד להשלכות של התחממות כדור הארץ במעלה וחצי. הדו"ח מתאר בהרחבה את היתרונות של הגבלת ההתחממות למעלה וחצי, במקום שתיים. נכתב בו כי "הגבלת ההתחממות למעלה וחצי בהשוואה לשתיים תפחית השפעות שליליות על מערכות אקולוגיות, ועל איכות החיים של בני אדם". לפי הדו"ח, מצב של התחממות הטמפרטורות בשתי מעלות יגדיל במידה ניכרת את הסיכוי לאירועי מזג אוויר קיצוני, להיעלמות הקרח הארקטי ולהלבנת אלמוגים, בהשוואה להתחממות של מעלה וחצי.

אבל האם יש גם יתרונות לקביעת יעד התחממות של שתי מעלות? היתרון העיקרי הוא במעשיוּת – על אף שמדובר ביעד שאפתני, הוא יָשִׂים וגם נוח לשיווק (בניגוד ליעד כמו 1.9 או 2.1 מעלות). התחממות של כמעלה אחת כבר התרחשה, והיות שהאנושות עדיין פולטת גזי חממה באותו קצב כבעבר, נראה שיעד של מעלה וחצי הוא כמעט חסר סיכוי. נוסף על כך, ייתכן שעדיף לשווק את היעד במספרים שלמים וממוקדים. מוטב שיעד הטמפרטורה יהיה קליט, קצר ומדויק. כנראה "שתי מעלות" עדיפות על "מעלה וחצי" מהבחינה הזאת בלבד.