ילדים זה שמחה

ילדים מציקים.

זו לא הבעת דעה, אלא עובדה: ילדים, מגיל צעיר מאוד, מציקים – בעיקר להוריהם ולאחיהם. הם מקניטים, עושים דברים שמטרתם היא לעורר תגובה אצל מישהו אחר, ובוחנים את התגובה שהם מקבלים. ההתגרויות יכולות להיות פיזיות, כמו מכות קלות או מגע עם האצבע, או מילוליות, כמו חזרה על אותה מילה שוב ושוב. הן יכולות להיות גם פשוט חוסר מוכנות להקשיב. אולי יצא לכם לנהל את האינטראקציה הבאה עם ילד קטן: אתם מבקשים ממנו להביא לכם חפץ כלשהו, הוא מגיש לכם אותו, וברגע האחרון מזיז את ידו לאחור ומרחיק את החפץ מהישג ידכם. אתם מבקשים שוב, הוא מושיט את ידו בצייתנות – ומיד חוזר על הפעולה ומחביא את ידו מאחורי גבו.

ילדים משחקים במשחק הזה כבר בגיל שנה, עוד לפני שהם יודעים לדבר. וזה אכן משחק – הילדים מחייכים וצוחקים כשהם מרחיקים את החפץ, והם מסתכלים בפניו של המבוגר שמולם כדי לראות מה תהיה תגובתו. אם הם לא מקבלים תגובה הם חוזרים שוב ושוב על אותה פעולה, ולעתים מסלימים אותה. זהו חלק חשוב בחיברות של בני אדם קטנים: ככה הם לומדים היכן נמצאים הגבולות ואיפה אפשר למתוח אותם. 

דוגמה להצקה מכוונת, עם פעולה חוזרת ונשנית עד לקבלת תגובה, מתוך הסדרה "איש משפחה":

חוקרים מארצות הברית ומגרמניה תהו אם ילדים אנושיים הם היחידים שנוהגים להציק ולהקניט בצורה כזו. אחרי הכל, ההתנהגות אינה דורשת שפה, ומתחילה לפני שהילדים יודעים לדבר. בני אדם גם אינם היחידים שחיים בחברה וצריכים ללמוד את גבולות ההתנהגות המותרת. במאמר שהתפרסם לאחרונה הם מראים שאנחנו אכן לא לבד: גם קופי אדם מתגרים  זה בזה, ועושים זאת בצורה דומה מאוד לפעוטות אדם. 

ללמוד את הגבולות. אורנגאוטן צעיר מושך בשיער הראש של אמו במסגרת משחקי ההתגרות | צילום: BOS Foundation BPI

צוחקים ומקניטים

"קופי אדם הם מועמדים מצוינים למחקר על משחקי התגרות", הסבירה איזבלה לאומר (Laumer), שהובילה את המחקר, בהודעה לעיתונות. "הם קרובים אלינו מאוד אבולוציונית, נוהגים לשחק זה עם זה, צוחקים, ומראים הבנה מתוחכמת יחסית לציפיות של אחרים". 

קופי אדם אכן נוהגים לצחוק כשהם משחקים, וגם כשמדגדגים אותם – ממש כמו ילדים. נעשו לא מעט מחקרים על הצחוק והמשחק של קופי אדם, אך הם לרוב לא כוללים משחקי התגרות, כי התנהגויות כאלה קרובות מדי לתוקפנות. מצד שני, מחקרים על התנהגות תוקפנית נוהגים להתעלם מאותן התגרויות, כי לא ברור שהן אכן תוקפנות ולא חלק ממשחק. 

לאומר ועמיתיה החליטו להתמקד באותה התנהגות שלרוב נופלת בין הכסאות. הם צפו בעשרות שעות של סרטונים שצולמו בגני החיות בסן-דייגו, ארצות הברית ובלייפציג, גרמניה, ומצאו 142 מקרים של הצקות והתגרויות בקרב שימפנזים, בונובו, אורנגאוטנים וגורילות. 

"אנחנו לא באמת יודעים למה הם עושים את זה, אבל אנחנו יכולים לראות שהם אכן עושים את זה", אמרה לאומר בראיון לגרדיאן. "משחקי התגרות נועדו לעורר תגובה, ההתגרויות נעשות במכוון, והן לרוב חד-צדדיות". כמו אצלנו, המתגרים היו לרוב צעירים, וה"קורבנות" היו לעתים קרובות אמותיהם, או חברים אחרים בקבוצה המבוגרים מהם. 

ניקח לדוגמה את השימפנזה הצעיר אזיבו (Azibo) מגן החיות בלייפציג, שאפשר לראות בתחילת הסרטון שלמטה. הוא מכה בכף ידו על גבה של נקבת שימפנזה מקבוצתו וממהר לברוח – אבל מיד מתיישב ומסתכל אחורה, לראות איך היא מגיבה. היא לא שמה לב אליו, אז הוא חוזר ונותן לה מכה נוספת. הפעם היא שולחת את זרועה כדי לגרשו, אבל מיד חוזרת לעיסוקה, ניקוי פרוותה של נקבה אחרת. זה לא מספק את אזיבו, שחוזר ונותן עוד שתי מכות על גבה, מנסה שוב ושוב לעורר תגובה. 

קטעי וידאו מתוך המחקר:

מורשת אבולוציונית של התגרויות

ההתגרויות של קופי האדם הצעירים, אמרה לאומר, דומות מאוד לאלו של ילדים. "כשתינוקות אנושיים מציקים לאמהות שלהם, הם נוטים להתבונן בפניה של האם כדי לראות את תגובתה. אנחנו רואים את זה גם אצל קופי אדם".

החוקרים משערים שכמו אצלנו, ההתגרויות הקטנות  עוזרות לקופי האדם הצעירים להבין את הגבולות החברתיים בקבוצה, לחזק את הקשרים עם בני משפחתם ולבסס את יחסי ההיררכייה. העובדה שההתנהגות הזו נצפתה אצל כל קופי האדם, גם אם בגני חיות, וגם אצל בני האדם, מצביעה על כך שהיא הייתה קיימת כבר אצל האב הקדמון המשותף לנו, שחי לפני כ-13 מיליון שנים. כבר אז, ככל הנראה, קופי אדם קדומים וצעירים משכו בשיער של אמא שלהם, או נעצו אצבעות בפניה.

"אנחנו מקווים שהמחקר שלנו יעניק השראה לחוקרים נוספים, שיחקרו את ההתגרויות האלו במינים נוספים, כדי להבין טוב יותר את האבולוציה של ההתנהגות המורכבת הזו", אמרה לאומר. "אנחנו גם מקווים שהמחקר יעלה את המודעות לדמיון בינינו לבין קרובי המשפחה שלנו, ולחשיבות שבשמירה על בעלי החיים הללו, שנתונים בסכנת הכחדה".