בדרום סין חיו בעבר קופי אדם ענקים במשקל של דובי גריזלי. מחקר חדש מראה שהם נכחדו כאשר האקלים השתנה והם לא הצליחו להתאים את עצמם לסביבה החדשה
ב-1930, האנתרופולוג ההולנדי-גרמני גוסטב פון קניגסוולד (von Koenigswald) עסק בחקר עצמות של מיני אדם מוקדמים במזרח אסיה, ובמיוחד באינדונזיה. מסעותיו הביאו אותו יום אחד להונג קונג, שם נכנס לבית מרקחת שמכר בין השאר מוצרים של רפואה מסורתית סינית. המוכר הציג בפניו שתי שיניים ענקיות, שלטענתו הגיעו מפיו של דרקון, ופון קניגסוולד מיהר לרכוש אותן. לא, לא בגלל שהוא חשב שאלו באמת שיני דרקונים. מעבר לעובדה שבעלי חיים אלו לא קיימים במציאות, החוקר ראה מייד שהשיניים דומות מאוד לשיניים הטוחנות שלנו, בני האדם – רק הרבה, הרבה יותר גדולות, ומצופות בשכבת אמייל עבה. הוא הבין שהן שייכות למין של קוף אדם, ושקוף האדם הזה היה גדול יותר מכל מה שהכרנו בעבר.
פון קניגסוולד נתן למין החדש את השם ההולם גיגנטופיתקוס (Gigantopithecus), כלומר "קוף אדם ענק". השיניים, למרבה הצער, היו עתיקות – המין נכחד כבר לפני כמה מאות אלפי שנים. מאז נמצאו עוד כ-2,000 שיניים כאלו, וכמה עצמות לסת. קשה לשחזר את המראה של אותם קופי אדם לפי ראיות דלות כל כך, אבל בעזרת השוואה לקופי אדם אחרים, חוקרים משערים שהם הגיעו לגובה של כשלושה מטרים כשעמדו זקופים, ולמשקל של 250 קילוגרם – כמו דוב גריזלי, וגדולים יותר מהגורילה, המחזיקה בשיא הגודל לקופי אדם חיים. הם היו קרובים של האורנגאוטן, וחיו במשך יותר ממיליון וחצי שנים באזור דרום סין.
ואז הם נכחדו. בעוד שקרוביהם האורנגאוטנים חיים עד היום, הגיגנטופיתקוס נעלמו מהנוף לפני מאות אלפי שנים. "הסיפור של גינטופיתקוס הוא חידה בתחום חקר המאובנים – איך יצור אדיר כל כך נכחד, בזמן שפרימטים אחרים עברו התאמות ושרדו?" אמר יינגי ז'אנג (Zhang), שחקר את היעלמותם של קופי האדם הענקיים, , בהודעה לעיתונות. "מציאת הסיבה להיעלמות הבלתי מוסברת שלו הפכה לגביע הקדוש בתחום הזה".
נמכרו כשיני דרקונים והובילו לגילוי קוף אדם ענק שנכחד לפני כמה מאות אלפי שנים. אחת השיניים שלפיה הגדיר פון קניגסוולד את קוף האדם גיגנטופיתקוס | מקור: Forschungsinstitut Senckenberg, Gerbil, CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons
תאריכים, אבקה ושיניים
כדי לפתור את החידה, ז'אנג ועמיתיו תיארכו חומרים מ-22 מערות בדרום סין, כאשר ב-11 מהן נמצאו מאובנים של גיגנטופיתקוס וב-11 לא. הם בדקו את אבקת הצמחים שהייתה בשכבות השונות, וכך יכלו לשחזר איזו צמחייה שלטה באזור בכל תקופה. ולבסוף, הם בדקו את מאובני הגיגנטופיתקוס עצמם – כלומר את השיניים הרבות שיש בידינו. "שיניים מספקות תובנות מדהימות לגבי ההתנהגות של המין, מצביעות על עקה (סטרס), על מקורות המזון השונים, ועל התנהגויות חוזרות ונשנות", אמר רנו ז'וא-בויו (Joannes-Boyau), החוקר הבכיר החתום על המאמר.
החוקרים מפרטים את ממצאיהם במאמר שפורסם בכתב העת Nature. הם גילו שהגיגנטופיתקוסים נכחדו בין 295 אלף שנים ל-215 אלף שנים לפני זמננו, מאוחר יותר מכפי שחשבנו עד היום. שחזור הצמחייה העלה שעד לפני כ-700 אלף שנים אזור דרום סין היה מכוסה ביער ירוק-עד וצפוף. זה התאים מאוד לקופי האדם הענקיים, שאכלו פירות, פרחים וגם צמחים סיביים.
ואז האקלים החל להשתנות. בין 700 ל-600 אלף שנה לפני זמננו האזור הפך ליבש יותר, והמשקעים שכן ירדו התרכזו בעונה מסוימת. היער העבות הפך לפתוח יותר, וערבות עשב הופיעו בין העצים. המזון הזמין לגיגנטופיתקוס התמעט, והם נאלצו להסתפק בתחליפים מזינים פחות. "היו תקופות יבשות בהן היה קשה למצוא פירות", אמרה קירה ווסטאווי (Westaway), שהובילה את המחקר יחד עם ז'אנג, לניו-יורק טיימס.
בזכות הממצאים במערות הצליחו החוקרים לגלות מתי גיגנטופיתקוס נכחד, ומה גרם לכך. חפירות ארכיאולוגיות באחת המערות בדרום סין | צילום: Kira Westaway (Macquarie University), CC BY-NC-ND
המתמחים האולטימטיביים
לפני כ-300 אלף שנים קופי האדם הענקיים כבר היו במצב קשה. יש פחות שיניים מאובנות מהתקופה הזו, דבר שמצביע על הידלדלות האוכלוסייה. הסימנים על השיניים שכן נמצאו מעידים על עקה, שנגרמה כנראה מרעב או חוסר בחומרי מזון חיוניים. היער, שאליו הם היו מותאמים, הצטמצם יותר ויותר ופינה מקומו לערבות עשב ולשרכים. האורנגוטנים הקטנים יותר הצליחו להסתגל – הם נעו מהר יותר, בקבוצות קטנות, והיו מסוגלים לכסות שטח נרחב בחיפושיהם אחר מזון. הם גם גוונו את מזונם, ואכלו שורשים, זרעים ואפילו חרקים. הגיגנטופיתקוסים לא הגיבו באותה גמישות. גודלם המרשים, כך נראה, היה בעוכרם: הם היו מוגבלים לתנועה איטית יחסית על הקרקע, ולא הצליחו להתאים את עצמם לסביבה המשתנה.
"גיגנטיפיתקוס היו המתמחים האולטימטיביים, בהשוואה לאורנגוטנים הגמישים יותר, וזה מה שהוביל בסופו של דבר לנפילתם", אמר ז'אנג. הם לא הצליחו להסתגל לשינויי האקלים, ונכחדו. בתקופה זו כבר היו באסיה מינים הקרובים מאוד אלינו, כמו הומו ארקטוס וניאנדרטלים, אך החוקרים לא מצאו סימן לכך שהם היו מעורבים בהכחדה של הגינגטיפיתקוס. המין שלנו עצמנו, הומו ספיינס, עדיין לא הגיע לאזור.
האורנגאוטנים שחיו אז הצליחו לשרוד ואף לשגשג – נראה שהם היו פחות בררניים במזונם, וטובים יותר בשינוי אורחות חייהם כדי להתאים אותם לתנאים משתנים. עם זאת, צאצאיהם שחיים כיום מתמודדים עם שינויים מהירים והרסניים אף יותר לסביבה שלהם, שנובעים מפעילות האדם. כריתת עצים גורמת להרס שטחי המחיה שלהם, והפעם קיים חשש אמיתי שהם לא יהיו מסוגלים להסתגל ולשרוד. "היערות שלהם נהיים קטנים יותר ויותר", אמר האנתרופולוג סרג'יו אלמכיחה (Almécija), שלא היה מעורב במחקר. "וכל שנה יש פחות ופחות אורנגאוטנים".
סרטון שמסכם את המחקר (באנגלית):
