השלד העתיק ביותר של עטלף, חלבונים מגנים בני עשרות אלפי שנים יוצרו במעבדה, משב רוח לא רענן, בגדים שמתקנים את עצמם וקפיצות הגדילה של "דוב הכיס"
מה חדש?
- השלד העתיק ביותר של עטלף
- חלבונים מגנים בני עשרות אלפי שנים יוצרו במעבדה
- משב רוח לא רענן
- בגדים שמתקנים את עצמם
- קפיצות הגדילה של "דוב הכיס"
השלד העתיק ביותר של עטלף
שני השלדים המאובנים העתיקים ביותר של עטלפים התגלו במדינת וויומינג שבארצות הברית. חוקרים מארצות הברית ומהולנד שבחנו את המאובנים מעריכים שגילם כ-52 מיליון שנה. העטלפים הקדומים שקלו כ-25 גרם, קצת יותר מסוללת AA (אלקליין). על פי החוקרים הם שייכים למין חדש למדע של עטלפים, Icaronycteris gunnelli, הקרוי על שם גרג גאנל (Gunnell), חוקר שנפטר ב-2017 ועבודתו תרמה רבות לחקר האבולוציה של עטלפים.
העטלפים הם היונקים היחידים בעלי יכולת תעופה ויש להם תפקיד חשוב במערכת האקולוגית בכלל ובעבור בני האדם בפרט כמדבירים אקולוגים, מאביקים של פרחים ומפיצי זרעים. כיום קבוצת העטלפים מונה יותר מ-1400 מינים, הנפוצים כמעט בכל העולם מלבד האזורים הארקטיים ובכמה איים מבודדים. למרות זאת, מעט מאוד ידוע על האבולוציה שלהם ועל מקורם. מאובני עטלפים משומרים היטב, כמו שני השלדים שהתגלו, הם נדירים ביותר ומאפשרים ללמוד עוד קצת על עץ המשפחה של היונקים המיוחדים האלה. למאמר המקורי (באנגלית). לקריאה בהרחבה (באנגלית).
העטלפים הקדומים שקלו כ-25 גרם, על פי החוקרים הם שייכים למין חדש למדע. המאובן של אחד העטלפים | Mick Ellison/©AMNH
אורי ברמןחלבונים שמקודדים בגנים בני עשרות אלפי שנים יוצרו במעבדה
חוקרים מגרמניה מצאו על שיני אנשים שמתו לפני עשרות אלפי שנים גנים חיידקיים שלא היו מוכרים למדע, ואף ייצרו את החלבונים שלהם.
החוקרים הפיקו מקטעי DNA מרובד החיידקים על השיניים של 34 בני אדם מודרניים, העתיק מהם מת לפני כ-30 אלף שנה, ושל עוד 12 ניאנדרטלים, שמתו לפני 100-40 אלף שנה. הם הרכיבו את המקטעים הקצרים לרצפים ארוכים בהרבה, וגילו שהם הגיעו מחיידקים שונים מאוד מאלו שנמצאים בפה שלנו כיום.
בין השאר הם מצאו גנים שהיו נפוצים מאוד בחיידקי הפה של ניאנדרטלים ובני אדם קדומים, אך נעלמו לפני כ-10,000 שנה. הם הכניסו שניים מהגנים האלו לחיידקים, וכך הפיקו מהם חלבונים. החלבונים יצרו מולקולות בשם פוּרָאן, שבחיידקים מודרניים משמשות לתקשורת בין חיידקים. המחקר תורם להבנתנו את החיידקים שחיו איתנו במשך אלפי שנים, ומראה שמחקרים ארכיאולוגיים יכולים להוביל לגילוי חלבונים, ומולקולות אחרות, שלא היו מוכרים לנו. למאמר המקורי (באנגלית). לקריאה בהרחבה (באנגלית).
החוקרים הפיקו מקטעי DNA מרובד החיידקים על השיניים של 34 בני אדם מודרניים ועוד 12 ניאנדרטלים. אחת החוקרות בוחנת עצם עתיקה | Werner Siemens Foundation, Felix Wey
משב רוח לא רענן
אוהבים לצאת אחרי הגשם ולשאוף אוויר צח? מחקר חדש מצא כי חיידקים ממי ביוב מופצים ברסס הים, כך שמחוללי מחלה יכולים להינשא באוויר למרחק של קילומטרים.
המחקר נערך דרומית לסן דייגו בקליפורניה, לא רחוק ממפעל לטיהור שפכים במקסיקו הפולט לעיתים קרובות ביוב לא מטופל לנהר טיחואנה. הנהר זורם צפונה ומגיע גם לעבר הצפוני של הגבול. במשך 26 ימים צוות החוקרים נטל דגימות של מי ים וחלקיקים המרחפים באוויר (ארוסולים) באזורי החוף שמצפון לגבול, וכן של מים מנהר טיחואנה. תוצאות המחקר הראו כי 76 אחוזים מהחיידקים שנמצאו באוויר מצפון לגבול הגיעו מהנהר המזוהם. אותם חיידקים מחוללי מחלה נמצאו במרחק של קילומטר אחד עד שניים מהים, אך יש ראיות לכך שאלה יכולים להגיע גם למרחק של מאות קילומטרים מהחוף.
המחקר הצליח לראשונה לכמת את שיעור החיידקים הנישאים באוויר כתוצאה מזיהום מקורות מים. מחקרי העתיד יצטרכו להעריך את הנזקים האפשריים ולבחון את היכולת של החיידקים הללו לגרום לאנשים לחלות. לכתבה המלאה באתר.
המחקר הצליח לראשונה לכמת את שיעור החיידקים הנישאים באוויר כתוצאה מזיהום מקורות מים. חוקר אוסף דגימת מים | Happy_Nati, Shutterstock
תמר לביאבגדים שמתקנים את עצמם
חוקרים מאנגליה פיתחו בד דמוי עור, שיכול להתאחות מעצמו. הוא עשוי מתפטיר פטריות – רשת של קורים דקיקים המזכירים שורשי צמחים.
בדים שעשויים מתפטיר פטריות כבר קיימים בשוק. הייחוד הפעם הוא שכדי שהעור יוכל לשקם את עצמו אחרי שנקרע, החוקרים השאירו בו גם נבגי פטריות: תאי רבייה שיכולים בתנאים הנכונים ליצור תפטיר חדש. בדיקות הראו שבתנאים הדומים לאלה הנחוצים לגדילת הפטרייה, העור אכן תיקן בעצמו חורים שנעשו בו. האיחוי נעשה בלי כל פגיעה בחוזק הבד, אך נמצא שהוא עלול ליצור פגם אסתטי, שכן היה קל לזהות היכן בדיוק היו החורים.
עוד בעיה שזקוקה לפתרון היא איך לשלוט בנבגים ולרסן אותם, שכן סביבה לחה מספקת להם תנאים מתאימים לגידול תפטיר. "אדם עלול לצאת החוצה בגשם ולגלות להפתעתו שהמקטורן צומח, או שבוקעות ממנו פטריות", אמר ראש צוות המחקר מרטין דייד-רוברטסון (Dade-Robertson). למחקר המלא (באנגלית). לקריאה בהרחבה (באנגלית).
בד דמוי עור עשוי מתפטיר פטריות, שיכול להתאחות מעצמו. תמונה של תפטיר פטריות באדמה | Kichigin, Shutterstock
קפיצות הגדילה של "דוב הכיס"
לפני 15 מיליון שנה חיו באוסטרליה חיות כיס גדולות דמויות דוב, ששקלו כ-70 ק"ג ובילו את זמנן בעצים. הן זכו לשם נימבדון (Nimbadon), וחלקו את היבשת עם חיות כיס גדולות ומוזרות אחרות, שנכחדו מאז.
איך הם גדלו עד כדי כך? כדי לענות על זה בחנו חוקרים את המבנה המיקרוסקופי של העצמות המאובנות. הם הסתכלו על עצמות הרגליים של פרטים בגילים שונים, ומצאו שהנימבדון גדלו בקפיצות: בין תקופות של גדילה מהירה היו תקופות שבהן העצמות התארכו מעט מאוד. גדילה בקפיצות נמצאה גם אצל מיני קנגורו מסוימים, אבל הגדילה של הנימבדון הייתה איטית יותר, והם הגיעו לבגרות רק אחרי שבע או שמונה "קפיצות גדילה".
החוקרים סבורים שקצב הגדילה של הנימבדון הושפע מגורמים סביבתיים, כמו מזג האוויר או זמינות המזון, וזה מה שיצר את תבנית הקפיצות. ייתכן, לפיכך, שהן מציינות מחזורים שנתיים, והנימבדון גדלו בעיקר בקיץ או בחורף – אך החוקרים עדיין אינם יכולים לקבוע את זה בביטחון. למאמר המקורי (באנגלית). לקריאה בהרחבה (באנגלית).
ד"ר יונת אשחר