לשחות נגד הזרם

 "ואיִלו בא מישהו והתאמץ לשחררם ולהביאם אל האורה, האם לא היו מרחיקים לכת אפילו עד כדי לדון אותו דין-מות?" [אפלטון, משל המערה, מתוך "הרפובליקה", תרגם ועיבד: אברהם רגלסון]

הציטוט הזה, מתוך משל המערה של אפלטון, מתאר מה עלול להתרחש כשאדם מואר שב למערה חשוכה לאחר שגילה את העולם האמיתי שמחוץ לה. מכיוון שעיניו עדיין לא הסתגלו לחשכת המערה, דרי המערה לועגים למוגבלותו, מסרבים להאמין לדבריו על העולם המואר שבחוץ, ואף עלולים להוציא אותו להורג. הנמשל הוא בין השאר שאדם שגילה אמת כלשהי השונה מהתפיסה המקובלת, עלול לשים את נפשו בכפו אם ינסה לשכנע אחרים בתגליתו. אפלטון הביא את המשל כדי למחות על ההוצאה להורג של מורהו סוקרטס, שנמצא אשם בכפירה באלים ובהשחתת המידות המוסריות של הנוער באתונה.

גם בימינו, אלפי שנים אחרי ימיהם של סוקרטס ואפלטון, אדם שמגלה דבר שסותר את האמונות, הידע או המוסכמות החברתיות של הקהילה שאליה הוא משתייך, עלול להיקלע לסכנה אם יחשוף את ממצאיו ברבים. ההיסטוריה שופעת פילוסופים ומדענים שחשפו את האמת ושילמו על כך מחיר יקר של חרמות, נידוי, הוקעה פומבית ואף רדיפה, העמדה לדין, כליאה והוצאה להורג.

מה מניע אנשים להסתכן עד כדי כך? מתי היתרונות של חשיפת האמת עולים על המחיר שכרוך ביציאה נגד התפיסות המקובלות? ועד כמה הדילמה הזאת רלוונטית היום? בחרנו להתמקד כאן בסיפוריהם של מדענים שנלחמו למען האמת המדעית, כלומר אמת שיש לה הוכחות מתמטיות-לוגיות או ראיות תצפיתיות חזקות. מדובר באנשים שהעזו לצאת נגד מה שהציבור הרחב או הקהילה שלהם תפסו כאמת בלתי מעורערת. הם מצאו סתירות בהנחות יסוד, או העמידו את ההשקפה המקובלת במבחן המציאות.

אדם שגילה אמת כלשהי השונה מהתפיסה המקובלת, עלול לשים את נפשו בכפו אם ינסה לשכנע אחרים בתגליתו. ציור המראה את הוצאתו להורג של סוקרטס | Metropolitan Museum of Art, Science Photo Library

כליאה, הרעלה, שריפה

במאה הרביעית לפני הספירה עורר הפילוסוף סוקרטס זעם רב כשהעז לקרוא תיגר על הנחות היסוד של החברה היוונית. הוא נהג לבחון אקסיומות מקובלות אצל בני שיחו – הנחות יסוד שנחשבות מובנות מאליהן ואינן מצריכות הוכחה – ובדיון דיאלוגי הראה שיש סתירות פנימיות, לוגיות או עובדתיות, אשר מביאות את בני שיחו למצב של בלבול וחוסר ודאות. הגישה הביקורתית הזאת היא כיום אחת מאבני הפינה של המדע הביקורתי המודרני. אך השלטונות באתונה לא קיבלו אותה בעין יפה, וסוקרטס הוצא להורג.

במאה ה-17 הושם גלילאו גליליי במעצר בית לאחר שהתעקש לפרש את הסיפור התנ"כי מספר יהושע, על השמש שעמדה במקום בגבעון, על סמך ההנחה שכדור הארץ חג סביב השמש (המודל ההליוצנטרי). בתקופה ההיא עדיין שלט בכיפה המודל הגיאוצנטרי, שלפיו השמש וכל כוכבי הלכת חגים סביב כדור הארץ, והכנסייה הקתולית שילבה את תמונת היקום המוטעית הזאת כחלק מהדוקטרינה הדתית שלה. כל עוד גלילאו היה מוכן להצהיר שמדובר רק במודל היפותטי, ללא יומרות לתאר את המציאות, לא ננקטו נגדו צעדים משמעותיים. אך מרגע שהוא לא רק הצהיר שהמודל ההליוצנטרי הוא אמת עובדתית, אלא אף הגדיל לעשות ופירש את כתבי הקודש לאור המדע החדש, הכנסייה נזעקה לפעול.

כמה עשרות שנים לפני כן, המדען והמיסטיקן ג'ורדנו ברונו שילם בחייו על כפירה דומה. בשנת 1600 הוא הועלה על המוקד משום שהעז לומר שכל הכוכבים בשמים הם בעצם שמשות, שמספרן גדול מיכולת התפיסה האנושית, ושאין שום דבר מיוחד בשמש שלנו. כיום יש מי שרואים בו את דמות הקדוש המעונה הראשון של המדע המודרני.

המדען והמיסטיקן ג'ורדנו ברונו הועלה על המוקד משום שהעז לומר שכל הכוכבים בשמים הם בעצם שמשות. תבליט המראה את הוצאתו להורג של ברונו | Sheila Terry, Science Photo Library

המחיר של היציאה לאור

עם השנים פחת כוחם של הכנסייה ומוסדות דומים, ובעקבות זאת פחת גם החשש מפני פרסום תפיסות שקוראות תיגר על ההשקפה הדתית על המציאות. במקביל עלתה קרנה של הגישה המדעית הביקורתית, המבוססת על תצפיות ומדידות. במהלך המאה ה-19 פעלו במקביל באנגליה שני חוקרי טבע, צ'רלס דרווין ואלפרד ראסל ואלאס (Wallace), שחקרו את התפתחות החיים והגיעו שניהם למסקנה שלמינים שונים יש מוצא משותף, שההתפתחות ממין אחד לשני היא הדרגתית, ובעיקר שהיא מונעת על ידי הברירה הטבעית. דרווין התעכב במשך זמן רב בפרסום ממצאיו, מחשש מפני תגובת הציבור והממסד הדתי, אך ברגע שהבין שוואלאס ניסח תיאוריה דומה לשלו הוא דאג ששניהם יפרסמו את מאמריהם במקביל ואף יתנו זה לזה קרדיט.

בסופו של דבר, ההיסטוריה זוכרת את דרווין כאבי תורת האבולוציה. ההכרה הזאת ניתנה לו בזכות עבודתו ארוכת השנים על הנושא, שסוכמה בספרו פורץ הדרך "מוצא המינים". בנוסף, דרווין הבין שהאדם עצמו הוא חלק מהאבולוציה, בעוד שוואלאס טען שיש באדם גורם נשגב שנעדר אצל מינים אחרים.

דרווין התעכב במשך זמן רב בפרסום ממצאיו, מחשש מפני תגובת הציבור והממסד הדתי. ההוצאה הראשונה של הספר "מוצא המינים", ב-1859 | Paul D Stewart, Science Photo Library

ליציאה נגד הקונצנזוס יש מחיר גם בעולם המדע. תיאוריות וממצאים מדעיים רבים נדחו בתחילה, מאחר שסתרו הנחיות יסוד שגויות שנחשבו אמת בקהילה המדעית דאז. דוגמה טובה לכך היא התגובה המזלזלת שבה נתקל הרופא ההונגרי בן המאה ה-19 איגנץ זמלווייס (Semmelweis), כשביקש לשכנע את עמיתיו שעליהם לרחוץ היטב את ידיהם ולהשתמש בחומרי חיטוי כדי לצמצם את שיעורי התמותה המחרידים של יולדות בתקופה ההיא, בעיקר ממחלות זיהומיות. דבריו של זמלווייס התקבלו בלעג והוא איבד את משרתו, ובהמשך גם את שפיותו ואת חייו.

יש עוד דוגמאות רבות למדענים שנתקלו ביחס מבטל כשיצאו נגד הקונצנזוס של זמנם. כך קרה למשל למדען הגרמני אלפרד וגנר (Wegener). בתחילת המאה ה-20 הוא פרסם לראשונה את תיאוריית נדידת היבשות, אך זו לא השאירה שום רושם בעת פרסומה, וזכתה להכרה רק אחרי מותו. כיום אנו יודעים כעובדה שפני כדור הארץ משתנים בהתמדה. וכשהביולוגית רייצ'ל קרסון (Carson) פרסמה ב-1962 את הספר "האביב הדומם", שתיאר את הנזק הסביבתי הרב של שימוש בחומרי הדברה, היא נרדפה בידי יצרניות החומרים הללו.

ידוע מאוד גם סיפורו של המדען הישראלי זוכה פרס נובל דן שכטמן, מגלה הקוואזי-גבישים. נדרשו לו שנים ארוכות ותעצומות נפש רבות לשכנע את עמיתיו הכימאים בקיומם של גבישים עם סימטריה לא סטנדרטית. בסופו של דבר הצטברו יותר ויותר ראיות שתמכו בעמדתו, ונשללו כל ההסברים החלופיים שהציעו מתנגדיו לפירוש ממצאיו. בסחף איטי אך עקבי התגבש קונצנזוס מדעי חדש התומך במסקנותיו. דברים דומים חוותה, לדבריה, כלת פרס ישראל למדע, מיכל שוורץ ממכון ויצמן למדע, כשפרסמה לראשונה את מחקריה פורצי הדרך שבהם הראתה כי בניגוד לתפיסה המקובלת, מערכת החיסון משחקת תפקיד משמעותי גם במחלות הקשורות למוח.

מדוע בחרו אותם חוקרים לצאת נגד התפיסות המקובלות בתקופתם? חלק מהתשובה הוא שחשיפת האמת נמצאת בליבו של תהליך החקר המדעי. מטרתם של החוקרים היא לגלות את האמת, לשתף את הציבור וכך לקדם את הידע האנושי למען רווחת כלל בני האדם. מדען שבוחר להסתיר את ממצאיו או לא לשתף את הציבור בהם, חוטא למטרה הזו.

מעבר למניע האלטרואיסטי הזה יש שיקולים נוספים בהחלטה לפרסם ממצאים מהפכניים ומעוררי מחלוקת, ביניהם רדיפת יוקרה וכבוד, וכמובן שאפתנות. ולפעמים חוקרים פשוט אינם מעריכים נכון את עוצמת ההתנגדות שיעוררו ממצאיהם. אילו היו יודעים מראש, אולי היו נזהרים מפרסום הממצאים, אם לא נמנעים מכך לגמרי.

ליציאה נגד הקונצנזוס יש מחיר גם בעולם המדע. כריכת הספר "האביב הדומם" לצד המחברת שלו, רייצ'ל קרסון | ויקיפדיה, U.S. Fish and Wildlife Service

התקדמות לאחור

כמובן, בחלק הארי של המקרים, כשחוקרים יוצאים נגד הקונצנזוס המדעי רעיונותיהם נדחים, ובצדק. המצב הזה נוצר בגלל אופן פעולתה של השיטה המדעית, שבה מדענים רבים משלבים את מאמציהם בניסיון להפריך תיאוריות חדשות שיוצאות נגד התפיסות המקובלות. ככל שתיאוריה עמדה ביותר מבחנים, יידרשו ראיות חזקות יותר כדי להפריך אותה. רק אם הצטברו מספיק ראיות מהימנות שמעידות כי נפלה טעות בהסבר המקובל וכי התיאוריה החדשה מספקת הסבר טוב ושלם יותר למציאוּת, תתקבל התיאוריה כחלק מהקונצנזוס המדעי החדש. ברוב המקרים, מתברר שהטעות היא בהסבר החלופי, והקונצנזוס נשאר עומד על תילו.

גם מדענים גדולים עלולים לטעות בגדול. לינוס פאולינג (Pauling) היה אחד הכימאים המבריקים במאה ה-20, ואף זכה בשני פרסי נובל – הראשון לכימיה והשני לשלום, על פעילותו נגד הפצת נשק גרעיני. נוסף על תגליותיו המדעיות החשובות על מבנים מולקולריים, פאולינג קידם עד סוף ימיו את הרעיון שוויטמינים, ובעיקר ויטמין סי, יכולים לרפא כמעט כל מחלה, כולל סרטן. הוא יצא נגד רופאים ומוסדות מחקר שלא מצאו ראיות תומכות לטענותיו, והשקיע כסף רב מכיסו הפרטי במחקרים שיתמכו בהשערותיו, אך ללא הועיל. גם כעת מוסכם כי ויטמינים לא יכולים למנוע מחלות זיהומיות או סרטן, אם כי מחסור קיצוני בהם אכן עלול לגרום מחלות ספציפיות. למשל צפדינה נובעת ממחסור בוויטמין C.

ברוב המקרים, כשחוקרים יוצאים נגד הקונצנזוס המדעי רעיונותיהם נדחים, ובצדק - אפילו אם הם מדענים מבריקים ובעלי זכויות רבות. לינוס פאולינג | Thomas Hollyman, Science Photo Library

חשיפת האמת ויציאה נגד המוסכמות היו מאז ומעולם עניין מורכב ומסוכן. גם כיום, בחברה המודרנית המתיימרת להיות פלורליסטית, פתוחה וסובלנית כלפי דעות ורעיונות חריגים, חוקרים שחושפים אמת מדעית חדשה ומפתיעה עדיין מסכנים את מעמדם. בסיומו של משל המערה, אפלטון מזהיר אותנו לא ללעוג לאדם שמשמיע דעות שונות, שכן איננו יודעים אם הוא נמצא בחשכה ואנו באור, או שמא דווקא הוא זה שחזר מהעולם המואר ואנחנו עדיין שרויים בעלטה. הלקח הוא שכדאי להשתהות לפני שנוקטים עמדה, להיות פתוחים לדעות ולרעיונות חדשים, לחקור ולשאול שאלות, ובשעת הצורך לשנות את דעתנו לנוכח ממצאים חדשים בלי לראות בכך חולשת אופי.

מה שאנו מקבלים היום כאמת, עלול להתגלות מחר כטעות, וכך גם ידע ותיאוריות שנמצאים כעת בקונצנזוס המדעי. כל עוד ננהג בסבלנות ובפתיחות כלפי אנשים המביעים תפיסות שונות מהמקובל, יגדל הסיכוי שנמשיך להתקדם לעבר האמת, תהיה אשר תהיה.