האיש שהפגיש בין
המדע לפילוסופיה

בתום חיים ארוכים ועתירי הישגים הלך לעולמו לפני כחודש פילוסוף המדע יוסף אגסי שכיהן כפרופסור בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. הוא הותיר אחריו דורות של תלמידים, ובעיקר מורשת של חשיבה ביקורתית ונוקבת על המדע. תפיסתו ערערה על החשיבות היתרה שמקנים מדענים לחקירה האמפירית ולאישוש של ניבויים, ושמה את הדגש על הרעיונות עצמם. בן 95 היה במותו.

אגסי נולד בשנת 1927 למשפחה חרדית בירושלים ועזב את הדת בגיל 15. הוא למד פיזיקה, מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, והמשיך לדוקטורט בבית הספר לכלכלה של לונדון בהנחיית פילוסוף המדע הנודע קרל פופר.

בראשית דרכו בפילוסופיה דבק אגסי בתפיסה הפילוסופית של פופר, שהדגיש את חשיבותה של ההפרכה בחקירה המדעית, והצביע על כך שלא פעם מספיקה תצפית אחת שסותרת את הנחות היסוד של תיאוריה כדי לבטל את תוקפן של ראיות רבות שביססו אותה. אגסי אימץ את הקביעה הזאת, הרחיב אותה והגן עליה מפני בני פלוגתא ומקטרגים.

במשך השנים פיתח אגסי פילוסופיית מדעים ייחודית לו. אחת השאלות שהעסיקו אותו במיוחד הייתה איך נבחרות שאלות מדעיות. הוא הגיע למסקנה שיש שני מקורות שונים לשאלות שמדענים שואלים. האחד הוא תצפיות וניסויים אמפיריים שהעלו ממצאים מפתיעים ועל כן יש למצוא להם הסבר תיאורטי מדעי. השני הוא הניסיון להשתמש בספקולציות מדעיות כדי לענות על השאלות הגדולות באמת – כל אותן סוגיות קיומיות, מטפיזיות, שאינן מדעיות במהותן אך הגישה המדעית יכולה לסייע לנו בהבנתן. למשל, האם יש לנו רצון חופשי? מה מקומנו ביקום? מהי התודעה? מאין באנו ולאן אנו הולכים?

אין, כמובן, בדברים האלה כל הבעת זלזול בהליכי החקירה והתצפית שעומדים בבסיס השיטה המדעית. אגסי לא הכחיש לרגע שתיאוריות מדעיות צריכות בסופו של דבר לעמוד במבחנים אמפיריים. טענתו הייתה שעם כל חשיבותם של ניסויים ותצפיות, מה שבאמת נותן תוקף לתיאוריה זאת הוא החשיבות שלה עבורנו, הרלוונטיות שלה.

מכאן נבעה גם העמדה שלו לגבי מושג הניסוי המכריע (Crucial experiment) שטבע פרנסיס בייקון במאה ה-17 – והתייחס למחקר בודד שממצאיו מאמתים הסבר אחד למציאות ושוללים בסבירות גבוהה את כל ההסברים החלופיים. אגסי לא הכחיש את עצם קיומם של ניסויים או תצפיות כאלה, אבל להבדיל מפופר הוא טען שלא הם הכלי העיקרי שמקדם את המדע. לעיתים, אמר, תיאוריה מדעית מסוימת מתקבלת על דעת רוב הקהילה המדעית לא מפני שעמדה בניסוי מכריע, אלא כי היא מציעה פרשנות יותר טובה לסוגיות מטפיזיות.

אחת הדוגמאות שהביא לכך היא האופן שבו פיזיקאים מתייחסים כיום לכבידה: כשאייזק ניוטון פרסם את תורת הכבידה בסוף המאה ה-17, הוא תיאר את המשיכה בין גופים כפעולה ממרחק. 150 שנה אחריו הניח מייקל פאראדיי את היסודות לתורת השדות, בעבודתו על שדות אלקטרומגנטיים, והיחס לכבידה השתנה בהתאם. לא ניסוי הכריע בעד תפיסת הכבידה כשדה, אלא ההתאמה של רעיון השדה לתפיסות המטפיזיות של המאה ה-19 – כלומר לאופן שבו מדעני התקופה נטו להסביר את הקיום.

טבע את מושג הניסוי המכריע. פרנסיס בייקון בדיוקן מ-1617 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

היסטוריה, מדע ומטפיזיקה

הדוגמה הזאת משקפת גם את הקשר ההדוק שאגסי זיהה בין ההיסטוריה של המדע לפילוסופיה שלו. אחרי הכול אחד התפקידים של ההיסטוריון העוסק בתחום הוא הבנת ההתקדמות של המדע והכנסתו להקשר רחב. גם בנושא הזה תרומתו הייחודית של אגסי נגעה ליחסי הגומלין בין מדע למטפיזיקה.

אגסי שאל: איך ייתכן שבכל תקופה בהתפתחות המדע, חוקרים התמקדו במספר שאלות די מצומצם? הרי בכל תקופה ותקופה אפשר היה להעלות על הדעת הרבה יותר שאלות מדעיות מאלה שמדענים עסקו בהן בפועל. לכאורה היה יעיל יותר אילו כל חוקר היה מתמקד בשאלה אחרת.

אך לדברי אגסי, לא זו בלבד שזה לא מה שקורה, אלא שהמדע לא היה יכול כלל להתקדם אילו הייתה מתקיימת חלוקת עבודה יעילה לכאורה כזאת. כדי שהמדע יתקדם, חייבת להיות בו תחרות מתמדת בין חוקרים שעוסקים באותו תחום ובאותן שאלות, והפריה הדדית ביניהם. כך כל חוקר אמור להפנות מבט ביקורתי כלפי הרעיונות של זולתו, לנסות להפריך אותם, להציע חלופות ועוד. זאת הדרך שבה הידע המדעי מתקדם.

אם כן, מה קובע מה תהיינה השאלות שיעסיקו את המדענים בכל תקופה? תשובתו של אגסי מחזירה אותנו לטענתו הקודמת: חוקרים נמשכים לשאלות מדעיות שעשויות להיות רלוונטיות לסוגיות מטפיזיות מרכזיות. הוא כמובן הכיר בכך שיש גורמים נוספים להחלטה של מדען אילו נושאים לחקור, אך ייחס לשיקול הזה חשיבות רבה ביותר.

פיתח פילוסופיית מדעים הייחודית לו והתעניין באיך נבחרות שאלות מדעיות. יוסף אגסי ב-2007 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

מחוץ למסגרת הפוליטית

אף שאגסי מוכר בראש ובראשונה כפילוסוף של המדע, הוא עסק במגוון מרשים של נושאים נוספים. בין השאר הוא פיתח תיאוריה סוציולוגית המכונה אינדיבידואליזם מוסדי, שמתארת את הדינמיקה של מוסדות חברתיים. במוקד שלה עומדת מחלוקת עתיקת יומין: האם החברה האנושית היא רק אוסף של פרטים אוטונומיים, או שמא יש לה קיום משלה, מעין שלם שעולה על סך החלקים המרכיבים אותו? תשובתו ניסתה לפשר בין שתי הגישות. הפרטים, אמר, פועלים במסגרת מוסדות חברתיים או מסורות, כגון קהילות, צורות ממשל או מקצועות, שמגבילים ומכוונים אותם. בה בעת, פעולתם האוטונומית של פרטים מחוללת שינויים במוסדות עצמם.

אגסי היה רציונליסט ספקן. מתוך העמדה הזאת הוא ניגש לדון בסוגיות רבות, הנוגעות לטכנולוגיה, דת, רפואה, פסיכיאטריה, אנתרופולוגיה, אתיקה, חינוך ועוד. ספרו האחרון, "מבוא לפילוסופיה של עניינים מעשיים", ראה אור לפני שנה.

כמעט בלתי נמנע היה שהוגה בעל ראייה כה רחבה יעסוק גם בפוליטיקה. כתיבתו הפוליטית הייתה בחלקה אקדמית ובחלקה ציבורית. במהלך חייו הוא עסק בפוליטיקה מעשית במסגרות מפלגתיות ובלתי מפלגתיות, ואף היה מועמד לכנסת ה-18 במקום החמישי ברשימת "הישראלים", שלא עברה את אחוז החסימה. קצת לפני כן, ב-2008, היה שותף לעתירה של אזרחים שפנו לבית המשפט בבקשה לחייב את המדינה לשנות את הגדרתם בסעיף הלאום בתעודת הזהות מ"יהודי" ל"ישראלי". בית המשפט דחה את הבקשה.

כשם שקשה לשייך את הפילוסופיה שלו לזרם מסוים, גם הפוליטיקה שלו חמקה מהחלוקה המסורתית לימין ושמאל. הוא התעניין בעיקר בשאלות של חילוניות וזהות לאומית ישראלית. בסוגיות אלה שיתף פעולה גם עם חוגי שמאל וגם עם הלל קוק, שראה עצמו כממשיך דרכו האמיתי של זאב ז'בוטינסקי.

אגסי דן בסוגיות מתחומי הטכנולוגיה, דת, רפואה, אנתרופולוגיה, אתיקה ועוד | כריכת הספר "מבוא לפילוסופיה מודרנית" בהוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1996

הרמה להנחתה

ניכר באגסי שהוא אהב להתדיין עם מדענים. פעם אחת הזמנתי אותו לאירוע במכון ויצמן למדע, שהתקיים במסגרת סדרת מפגשים בין מדענים לאנשי רוח. עשיתי זאת על סמך המלצה של פרופ' שניאור ליפסון ז"ל. ליפסון סיפר לי, "חשבתי שאני יכול לסובב את הפילוסופים על האצבע הקטנה שלי עד שפגשתי את אגסי. נפגשנו בוויכוח פומבי והוא הִכָּה אותי שוק על ירך. זה לא היה נעים באותו רגע, אך בדיעבד למדתי ממנו הרבה".

בפתיחת אותו האירוע הזכרתי את ההערה השנונה של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שאמר כי "המדען זקוק לפילוסוף כשם שהציפור זקוקה לאורניתולוג". בהמשך התברר שזו הייתה הרמה להנחתה עבור אגסי. הוא פתח בהרצאה מרתקת שבה הראה בצורה משכנעת שמדענים העוסקים בשאלות גדולות יכולים להפיק תועלת רבה מדיאלוג עם פילוסופים.

הרצאה אחרת שלו שנכחתי בה הוא פתח בהערה ספק אירונית, ספק הומוריסטית: "אמרו לי שבמכון ויצמן חייבים להרצות עם שקפים, אז הבאתי שקף". הוא הניח את השקף על המטול ופתח בהרצאה שתוך משפטים ספורים איבדה כל קשר לכתוב בשקף.

אגסי בעל הידע העצום במגוון תחומים כה רב, נטה להיסחף באסוציאציות מרתקות. אצל חלק ממאזיניו התגבשה התובנה שבהרצאה של אגסי לא בטוח שתשמע את מה שאתה מצפה לשמוע, אבל למי שראשו פתוח מובטחת הרפתקה אינטלקטואלית מהנה ומעשירה.

בלכתו הותיר אגסי חלל עמוק בנוף התרבות וההגות הישראלית. לא נותרו רבים שניחנו בשילוב נדיר כזה של רוחב יריעה ועומק מחשבה, כמו גם מחויבות לענייני הציבור.