האורג שהציל חיים

"אני לא רופא, אלא כימאי, אבל פעם-פעמיים בשנה ניגשים אלי אנשים ומספרים לי בהתרגשות שהם או קרוב משפחה שלהם מטופלים בקופקסון. זה מרגש מאוד", סיפר לי מיכאל סלע בראיון ב-2015. סלע, שהוביל את פיתוח הקופקסון לטיפול בטרשת נפוצה ותרופות אחרות, והיה נשיא מכון ויצמן למדע, הלך לעולמו הלילה, בגיל 98. 

סיפורי בדים

מיכאל סלע נולד ב-28 בפברואר 1928 בשם מְיֵיצֶ'סְלָב סלומונוביץ בעיירה טומשוב שבפולין, שם ניהל אביו את מפעל הטקסטיל המצליח של המשפחה המורחבת. המשבר הכלכלי העולמי שהחל בסוף שנות העשרים הביא להתמוטטות המפעל ולסגירתו. האב, יעקב (קובה) החל לעבוד במכירות טקסטיל, עד שב-1935 מונה להקים ולנהל מפעל טקסטיל בבוקרשט, והמשפחה עברה לרומניה. לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, הצליחה המשפחה להשיג אשרות יציאה דרך הקונסוליה הבריטית בבוקרשט, ולברוח מרומניה ב-1941. "יכלנו לצאת לכל מקום: קנדה, אוסטרליה, אנגליה, אבל אבא שלי בחר בפלסטינה", סיפר סלע. 

המשפחה השתקעה בתל אביב, וסלע, שגדל במפעלי הטקסטיל המשפחתיים, עבד כמה חודשים כאורג במפעל. במהרה, בגיל 17, התקבל לאוניברסיטה העברית, ללימודי כימיה ופיזיקה, על סמך תעודת בגרות שקיבל ברומניה לאחר מבחן מיוחד. "ראיתי את עתידי בטקסטיל וחשבתי שאעסוק בכימיה של צבעים או של סיבים. בסוף הגעתי לסיבים של חומצות אמינו", הוא סיפר. בחופשות מהלימודים עבד כפועל בבית מלאכה לטקסטיל שאביו ניהל בתל אביב. ב-1946 סיים את לימודיו עם תואר שני בכימיה, והתלבט לגבי עתידו. הוא עבד כשנה במפעל של אביו, ואז יצא ללימודי דוקטורט בביוכמיה בז'נבה שבשוויץ. 

אחרי חצי שנה בלבד, בתחילת 1948, עזב סלע את הלימודים בשווייץ לטובת משימה לאומית, ונרתם לסייע להעלאת יהודים עקורים מאירופה לארץ ישראל. הוא התמקם במראנו שבצפון איטליה, ומשם פעל לארגן את צאתן של אניות המעפילים לארץ ישראל, שם היה היישוב בעיצומו של המאבק להקמת המדינה. בפעילותו במחתרת הוענק לו הכינוי "מיכאל", ובהמשך אימץ אותו לשמו הרשמי (שמו העברי המקורי היה מרדכי) וגם עברת את שם המשפחה ל"סלע". באותה תקופה גם נישא למרגלית ליבמן, צעירה ישראלית שגם היא נסעה ללמוד בז'נבה, וסייעה לו להסדיר את מסמכיו שם. לאחר קום המדינה נסגר מחנה המעבר במראנו, ופעילי "המוסד לעלייה ב'" הפכו לנציגים רשמיים של ישראל. ביולי 1948 נשלחו מיכאל ומרגלית לעבוד בשגרירות הישראלית בפראג, בירת צ'כוסלובקיה, שם עסק מיכאל ברכש נשק ואמצעי לחימה עבור המדינה הצעירה שנלחמה על חייה. 

"ראיתי את עתידי בתחום הטקסטיל". מיכאל סלע עם רעייתו, שרה, בחנוכת האודיטורים על שמו במכון ויצמן למדע, 2019 | צילום: מכון ויצמן למדע

צבעים ופולימרים

ב-1950 חזרו בני הזוג לארץ עם בתם התינוקת, אירית, שנולדה בפראג. סלע הצטרף למכון ויצמן למדע, כתלמיד לדוקטורט אצל אפרים קציר (קצ'לסקי). מחקרו עסק תחילה - כמו שתכנן - בדרכים לצביעת סיבי כותנה, אך בהמשך הוא עבר לחקור תחום חדש שקציר נכנס אליו: יצירת סיבים מלאכותיים של חלבון. חלבונים בנויים כשרשראות ארוכות, המורכבות מצירופים שונים של עשרים חומצות  אמינו - אבני הבניין של החלבונים. פולימרים הם מולקולות המורכבות משרשראות ארוכות של יחידות זהות, כמו ניילון או טפלון. קציר היה הראשון שניסה והצליח לייצר פולימרים מתוכננים מראש של חומצות אמינו. הוא עשה את זה עם חומצה בשם ליזין, והצליח לייצר סיב שלה - פוליליזין, ובהמשך פולימרים נוספים. סלע, במסגרת עבודת הדוקטורט, ניסה לייצר פולימרים של חומצה אחרת, טירוזין, ובסופו של דבר הצליח לעשות זאת. הוא גם הצליח לייצר  קו-פולימרים, כלומר פולימרים המורכבים מרצף מתוכנן של כמה חומצות אמינו. מחקרו עדיין עסק בתחום הצבעים, ועבודת הדוקטורט שהגיש לאוניברסיטה העברית בירושלים - מכון ויצמן עדיין לא קיבל אישור להעניק תואר דוקטור - עסקה ביכולת הקשירה של פולימרים אלה לצבעים. 

במהלך הדוקטורט קיבלה גם מרגלית סלע עבודות מזכירות במכון ויצמן, ובהמשך מונתה לראש לשכתו של המנהל האדמיניסטרטיבי הכל-יכול של המכון, מאיר וייסגל. ב-1953 נולדה בתם השנייה, אורלי. בסיום הדוקטורט יצא סלע לסדרת הרצאות ומפגשים באירופה, שם התגבשה בלבו ההחלטה לחבר את תחום מחקרו לחקר מערכת החיסון, תחום שהיה אז בחיתוליו מבחינת ההבנה המולקולרית של מרכיבי מערכת החיסון ופעילותם. הוא רצה להשתמש ביכולת שלו לייצר חלבונים קצרים לפי תכנון כדי לבדוק מדוע חומרים מסוימים מייצרים תגובה חיסונית ואחרים לא, וכיצד אפשר להשפיע על תגובות כאלה. 

קיבל שלל פרסים ואותות הוקרה. מיכאל סלע במשרדו במכון ויצמן למדע בשנות ה-90 | צילום: מכון ויצמן למדע

חלבונים וחיסון

ב-1956 יצא סלע להשתלמות פוסט דוקטורט אצל כריס אנפינסן (Anfinsen) ממכוני הבריאות הלאומיים של ארצות הברית (NIH). אנפינסן עסק בין השאר בשאלה שהעסיקה חוקרים רבים בחזית המדע זמן קצר לאחר גילוי המבנה של ה-DNA והקשר בין הרצף שלו לרצף חומצות האמינו של החלבון: איך שרשרת חומצות אמינו מתקפלת סביב עצמה ומתארגנת למבנה התלת-ממדי של חלבון פעיל. "השאלה הייתה אם דרוש לכך מידע גנטי נוסף על הרצף עצמו, כדי להביא את החלבון למצב פעיל", הסביר סלע. "בניסוי שעשיתי על אנזים בשם ריבונוקלאז, פירקתי חלק מהקשרים הכימיים שמאפשרים לו להתקפל למצב הזה, ולמחרת ראיתי שהפעילות האנזימטית חזרה. כלומר הוא התקפל בעצמו למצב הפעיל בלי צורך למידע נוסף". הניסוי הזה עמד בסיס עבודתו של אנפינסן, שקיבל לימים פרס נובל בכימיה על מחקרי הריבונוקלאז. 

לאחר שובו למכון ויצמן למדע קיבל סלע משרת מחקר, והחל להתמסר לחקר השפעתם של פולימרים וקופולמרים של חומצות אמינו, על מערכת החיסון. "במחקר הזה הכנסתי מונח חשוב לתחום - אימונוגניות", הסביר סלע. "אנטיגן הוא חומר שהגוף מייצר נוגדנים נגדו, ומגיב עם נוגדנים ספציפיים, אבל אימונוגן הוא זה שגורם לתגובה החיסונית. למשל גילינו שפולימר של טירוזין בריכוז נמוך עם ג'לטין, מעורר תגובה חיסונית נגד הג'לטין, בעוד בריכוז גבוה יותר הוא מעורר תגובה חיסונית נגד הטירוזין עצמו". 

סלע עבד עם תלמידת המחקר הראשונה שלו, רות ארנון, על בחינת תכונות אימונוגניות של פולימרים כאלה. "בדקנו למשל מה הגודל המינימילי של פולימר שמעורר תגובה חיסונית, האם המטען החשמלי של הפולימר משפיע, ועוד". 

אחת התרופות הנמכרות בעולם. רות ארנון (מימין) ודבורה טייטלבוים | צילומים: מכון ויצמן למדע, משפחת טייטלבוים

כדאי להיות לארג'

בשלב מסוים נתקל סלע במאמר מדעי שבו החוקרים השתמשו בחלבון הקשור למיאלין (Mielin), החומר המרכיב את מעטפת הבידוד החשמלי של סיבי העצב, ומאפשר את הולכת האות העצבי. הם הזריקו את החלבון הזה לחיות ניסוי עם כמה חומרים נוספים, בהם שמן, מים וחיידקי שחפת מומתים, ויצרו מחלה דמוית טרשת נפוצה, שכונתה EAE. כמו בטרשת נפוצה, גם ב-EAE מערכת החיסון של חיות הניסוי תוקפת את המיאלין ומפרקת אותו. "חשבתי שאפשר לעשות את זה עם הפולימרים הקצרים שלנו, ולפתח מודל טוב יותר לחקר המחלה", סיפר סלע. "ניסינו וניסינו שוב ושוב לעשות זאת, בלי הצלחה. אז עלה הרעיון שאם החומר הזה לא גורם למחלה, אולי הוא עשוי למנוע אותה". 

סלע וארנון ייצרו קופולימרים שונים מארבע חומצות אמינו, גלוטמין, ליזין, אלנין וטירוזין. הם השתמשו במתכון המקורי לגרימת המחלה דמוית הטרשת הנפוצה בארנבות ובחזירי ים, ואז הזריקו להם את הקופולימרים שייצרו. עד מהרה התברר שאחד מהם - שהם כינו אותו במעבדה קופולימר 1, או בקיצור COP1 - אכן מראה הצלחה מרשימה בבלימת המחלה אצל חיות הניסוי. כשהניסויים התקדמו בחן הצוות את התרופה על קופי רזוס, וראה שאצל שבעה מתוך תשעה קופים נעלמו סימני המחלה. הניסויים האלה, שאחת המובילות שלהם הייתה תלמידת מחקר נוספת, דבורה טייטלבוים, נמשכו שנים רבות. רק בשנות ה-80 בשלה הטכנולוגיה לניסויים קליניים בבני אדם, שנעשו בארצות הברית בהובלת מארי בורנסטיין (Bornstein). ב-1987 פרסם הצוות בכתב העת הרפואי החשוב, New England Journal of Medicine, את הצלחת הניסוי הקליני. 

סלע הציע לחברת התרופות "טבע" לקדם את הפיכת הפיתוח לתרופה מסחרית לטיפול בטרשת נפוצה. הפיתוח וניסויי ההמשך נמשכו עוד כעשור, וב-1996 אישר מינהל המזון והתרופות האמריקאי, FDA, את התרופה החדשה, שקיבלה את השם המסחרי קופקסון, על שם אותו קופולימר 1. התרופה אינה מרפאת את החולים בטרשת נפוצה, אך משפרת את מצבם, מפחיתה את ההתקפים וכנראה גם מעכבת את ההידרדרות במצב החולה. היא ניתנת כל יום למאות אלפי חולים ברחבי העולם, והפכה לאחת הנמכרות ביותר. בשנת 2012 לבדה, למשל, הכניסה 3.75 מיליארד דולר. בעלי הפטנט סלע, ארנון וטייטלבוים זכו לתגמולים נאים. "התעקשתי לתת זכויות גם לבורנסטיין ולשותפים נוספים שהלכו איתנו שנים רבות בפרויקט הזה, וכולם הפכו לאנשים עשירים", מספר סלע. "זה הוכיח לי שכדאי להיות לארג'". 

התרופה שיפרה את חייהם של מיליוני חולים בטרשת נפוצה. קופרסון | צילום: Mariusz Ch, ויקיפדיה

הקרב על הארביטוקס

תרופה נוספת שסלע מילא תפקיד מרכזי בפיתוחה היא "ארביטוקס" (Erbitux) המשמשת לטיפול בכמה סוגים של סרטן. "יש שתי גישות לפיתוח תרופות", הסביר סלע בראיון עמי. "אחת היא לסרוק עשרות אלפי מולקולות ולראות אם הן יעילות נגד מחלה מסוימת. הגישה שלי היא שטובים השניים מהאחד - לבדוק שילובים של מולקולות ולחפש סינרגיה. במשך שנים עשיתי ניסויים בקשירת תרופות כימותרפויטיות לנוגדנים". 

במקרה של ארביטוקס, את הנוגדן פיתחו חוקרים אחרים, בהובלת יוסף שלזינגר מאוניברסיטת ייל, שואף רשמו פטנט על התרופה. אבל סלע הוא שהגה את השילוב בין הנוגדן לתרופה השנייה, על בסיס עבודותיהן של תלמידתו, אסתר הורוביץ, ופוסט-דוקטורנטית במעבדתו, אסתר פירק. ולאחר מאבק משפטי, קבע ב-2007 בית משפט בניו יורק כי הפטנט על הטיפול המשולב אכן שייך להם. "לא עניין הבעלות על הפטנט היה חשוב לי אלא שמי הטוב", אמר סלע לביוגרף שלו, יוסי גולדשטיין,  שפרסם את סיפורו בספר מיכאל סלע - פרקי חיים. 

שנים רבות של ניסויים בסינרגיה של תרופות. סלע במכון בשנות ה-80 | צילום: מכון ויצמן למדע 

הוקרה והכרה

במקביל לעבודתו המדעית הענפה, שהקופקסון והארביטוקס היו רק חלק ממנה, לקח סלע חלק חשוב בקידומו של מכון ויצמן למדע. ב-1963 הוא הקים את המחלקה לכימיה אימונולוגית ועמד בראשה, וב-1968 ייסד את המחלקה לאימונולוגיה וניהל אותה במשך כמה שנים. ב-1970 מונה לדיקן הפקולטה לביולוגיה ולסגן נשיא המכון, וב-1975 נבחר פה אחד לנשיא השישי של מכון ויצמן למדע. הוא מילא את התפקיד במשך עשור, שתי תקופות נשיאות. מ-1966 התגורר סלע במכון ויצמן עצמו, וגם לאחר פרישתו לגמלאות המשיך כפרופסור אמריטוס לעסוק במחקר ובייעוץ, ולייצג את המכון. 

ב-1975 נפטרה מרגלית רעייתו ממחלה וכעבור זמן קצר הכיר את שרה ברוורמן, והשניים נישאו תוך חודשים אחדים בלבד. 

סלע פרסם יותר מ-800 מאמרים מדעיים, ספרים ופרקים בספרים, ומילא תפקידים רבים בארגונים מדעיים, בהם יו"ר הארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית, נשיא ארגון הגג הבינלאומי לאגודות לחקר האימונולוגיה ויועץ מקצועי לארגון הבריאות העולמי.

סלע זכה במשך השנים בפרסים רבים מאוד על עבודתו. כבר בגיל 35 הוענק לו פרס ישראל במדעי החיים על עבודתו פורצת הדרך בתחום הפולימרים והאימונולוגיה. בין השאר הוענקו לו גם פרס רוטשילד לכימיה (1968), במדליית אוטו ורבורג (גרמניה, 1968), מדליית אלברט איינשטיין מטעם אונסק"ו (1995), מדליית הארנק מטעם אגודת מקס פלאנק (1996) ופרס הבריאות של קרן בייה לאטור הבלגית (1997). סלע ורות ארנון גם קיבלו ב-1998 את פרס וולף לרפואה על פיתוח הקופקסון. ב-2019 נקרא על שמו אולם הכנסים הגדול במכון ויצמן למדע, והפך ל"אודיטוריום סלע". 

לקח חלק חשוב בקידומו של המכון בזירה הבינלאומית. מיכאל סלע כנשיא מכון ויצמן למדע, בסוף שנות ה-70 | צילום: מכון ויצמן למדע

אינטלקטואל ואיש תרבות

לצד פעילותו הענפה בתחומי המדע היה סלע איש תרבות נלהב. הוא היה בין תומכיה של להקת המחול בת-שבע ונשיא הכבוד של המועצה הציבורית שלה, ועל שמו נקראת הקרן של הלהקה לטיפוח כשרונות צעירים. הוא היה חבר מועצת המנהלים של בית הספר למוזיקה "רימון", סגן יו"ר של כבוד בתחרויות הפסנתר על שם ארתור רובינשטיין ועוד. 

הוא גם עסק בפעילות ציבורית, ובין השאר היה ממייסדי מרכז יצחק רבין וחבר במרכז פרס לשלום ולחדשנות. בבחירות לכנסת ה-17 שובץ במקום ה-120 הסמלי ברשימת "קדימה". 

"אנחנו נפרדים היום ממנהיג רב השראה, אינטלקטואל מבריק, ממציא מקורי, מדען פורץ דרך, איש רוח ומעל לכל, אדם אהוב", אמר נשיא מכון ויצמן, אלון חן, בהספד לסלע. "הוא ייזכר לעד בדברי ימי המדע, כאחד המדענים הרב-גוניים, אשר ייצרו ופתחו שדות מחקר – ולאחר מכן הובילו מאות ואלפי מדענים בדרכי מחקר ששינו את העולם. אישיותו הכובשת משכה אל המכון אישים רבי מעלה, אמנים ואנשי רוח ותרבות מהשורה הראשונה, שהעניקו למכון את אותה רוח מיוחדת שרומזת ולוחשת על אוזננו עד היום, שהכל אפשרי; שאם רק נרצה, לא תהיה זו אגדה. תחת שרביטו הפך המכון לארגון בעל נוכחות בין-לאומית נרחבת. בתוך כל אלה, מיכאל גם היה אחד מהאנשים האהובים ביותר במכון. כל מי שכיהן בתפקידים בכירים במכון, יודע להעריך עד כמה העובדה הזאת מעידה על אישיותו הייחודית".