מדוע אנחנו עשויים להמשיך לחוש כאילו אנחנו שטים בים גם זמן מה אחרי שכבר ירדנו מהסירה?
לפני יותר מאלפיים שנה כתב הרופא היווני הנודע היפוקרטס, "הפלגה בים מוכיחה כי תנועה מפריעה לגוף". ואכן, אנשים רבים סובלים מ"מחלת ים", למעשה מחלת נסיעה או תנועה - בחילות וסחרחורות במהלך הפלגה או אפילו נסיעה יומיומית במכונית. אולם לפי אומדנים שונים, בין 43 ל-73 אחוז מאיתנו סובלים גם מתופעה דומה אך הפוכה – מחלת יבשה.
מחלת יבשה היא מצב שבו אדם ממשיך להרגיש תנועת גלים או תזוזות מתחת לרגליו, אף על פי שהשַׁיִט כבר נגמר והוא חזר ליבשה. התופעה נפוצה אומנם בעיקר אחרי שהות בים, אך יכולה להופיע גם בתום נסיעות באמצעי תחבורה אחרים כגון רכבת או מכונית. היא תועדה אפילו אצל אסטרונאוטים בשובם מהחלל. למעשה, גם גלשן גלים או הליכון בחדר הכושר יכולים לעורר תחושות דומות.
מה שקורה באמת הוא שכאשר אנו נמצאים על ספינה שמתנודדת למעלה ולמטה על הגלים, המוח שלנו מזהה את דפוס התנועה ומסגל אליו את תנועות הגוף. כך אנו מסוגלים ללכת ישר על סיפון הספינה ולא להחליק. אולם כשאנו שבים לקרקע מוצקה, המוח צריך לפעמים זמן מה כדי להבין שדפוס התנועה הזה חדל. במהלך הזמן הזה אנו חשים כאילו אנחנו עדיין בים, כי המוח עדיין מחפש את דפוס התנועה הקודם. מחלת היבשה שכיחה באותה מידה אצל גברים ונשים. רוב מי שסובלים ממנה יסבלו גם ממחלת ים ויחושו רע בתחילת ההפלגה.
מחלת היבשה המתרחשת לאחר ירידה מכלי שיט אינה ידועה כמו אחותה מחלת הים, והן חולקות בתסמינים משותפים | קריקטורה מ-1841 מאת GS Tregear, מוויקפדיה, נחלת הכלל
סערה בלתי פוסקת
אצל רובנו תחושת התנועה הזאת תיעלם תוך כמה שעות לכל היותר, או ימים ספורים במקרים קיצוניים. אולם אנשים בודדים ימשיכו לחוש רע זמן רב אחרי סיום ההפלגה ולעיתים נדירות התסמינים יימשכו שנים.
כשהתסמינים נמשכים למעלה מחודש, כבר לא מדובר במחלת יבשה, אלא במחלה הנקראת תסמונת היורדים מהסיפון (Mal de débarquement syndrome או MdDS בקיצור). אף שאיננו מבינים עדיין במלואן את הסיבות למחלה, נבדקים כמה הסברים.
רוב החוקרים סבורים כיום שלא מדובר בבעיה אנטומית או בפגיעה פיזית באוזן הפנימית, האחראית על שיווי המשקל, אלא שהמחלה נובעת מהפרעה במוח עצמו. ההסבר המקובל הוא שהמוח של החולים בתסמונת "נתקע" בדפוס התנועה שזיהה על הספינה, ואינו מסוגל להסתגל מחדש לדפוס היציב יותר של היבשה. הסיבה לכך עדיין אינה ברורה, ולא ידוע מדוע אנשים מסוימים יסבלו מהמחלה ואחרים לא.
אחד התסמינים הבולטים של המחלה, המשמש לעיתים כדי להבדיל בינה ובין בעיות נוירולוגיות דומות אחרות, הוא שהתסמינים שלה שוככים כשחוזרים לתנועה. רוב החולים אכן מדווחים שהם חשים טוב יותר כשהם נמצאים בתנועה, למשל בנסיעה במכונית.
אנו יודעים שהתסמונת נפוצה יותר אצל נשים, בעיקר בגיל העמידה. אחת ההשערות היא ששינויים הורמונליים במוח מובילים לה. נטען גם שהמחלה שכיחה יותר אצל אנשים שנוטים לסבול ממיגרנות, אך אין לכך ראיות חד משמעיות. אין כיום תרופה ידועה למחלה ונחקרים כמה כיווני טיפול המערבים גירוי מוחי.
