ההמצאות שנתנו לנשים כנפיים

בין אמצע המאה ה-19 לימינו ראה העולם מהפכות רבות: שיטות ממשל צצו ונעלמו, הרפואה התקדמה בצעדי ענק, תוחלת החיים עלתה בעשרות שנים, הגענו לחלל, פיתחנו רשתות חברתיות ועוד. שתיים מהמהפכות המרכזיות ששינו את חיינו באופן נרחב היו ההתפתחות המדעית והטכנולוגית שהתרחשה בתקופה הזאת וההתקדמות העצומה שחלה במעמד הנשים בחברה המערבית. וכששני תהליכים כל כך מרכזיים מתרחשים במקביל, יהיו ביניהם בהכרח קשרי גומלין רבים.

המאבק הציבורי למען זכויות הנשים ויכולתן לממש את עצמן מתנהל כבר שנים רבות וזכה להישגים רבים. במהלכו ידעו נשים להשתמש באפשרויות שפתחו בפניהן הטכנולוגיות החדשות כדי לנער מעליהן כבלים של נורמות חברתיות מושרשות ומבנים כלכליים מקפחים ולפתוח דלתות שהיו סגורות בפניהן. מהאופניים, דרך מכשירי החשמל הביתיים ועד הגלולה למניעת היריון – יצאנו לבדוק איזה תפקיד מילאו כמה המצאות בולטות בשינוי מבנים חברתיים וכלכליים.

אופניים: הגלגלים של זכות הבחירה

ההמצאה: האופניים הם כלי רכב פשוט במיוחד וגם מתוחכם להפליא. ביסודם הם מורכבים בסך הכול משני גלגלים שמחוברים זה לזה בטור ומונעים בכוח השרירים, עם מרכב יציב ומנגנונים לשיפור הבטיחות וניצול הכוח. אך בה בעת מדובר לא רק באמצעי תחבורה זול וקומפקטי במיוחד, אלא גם במכונה יעילה במידה יוצאת דופן.

ליעילות הזאת אחראית העובדה שאופניים הם מעין גירוסקופ – מכשיר ששומר על יציבותו בזכות העובדה שהוא מסתובב, כפי שעושה למשל הסביבון. אופניים נייחים יפלו מיד אם לא נחזיק אותם, אך בזמן הנסיעה שני הגלגלים מסתובבים במהירות וכך הופכים לגירוסקופים ששואפים להישאר זקופים, ומייצבים את המכשיר כולו ואת הנוסע או הנוסעת שמשתמשים בו.

את המצאת האופניים מייחסים לברון קרל פון דרייס (von Drais) מגרמניה, שפיתח בשנת 1818 כלי רכיבה פשוט עם שני גלגלים, ללא דוושות, שהונע בדחיפה של הרגליים כלפי הקרקע בדומה לקורקינט. במהלך העשורים הבאים נוספו לו שכלולים רבים שהפכו לבסוף לאופניים המודרניים המוכרים לנו. גל ארכובה ושרשרת העבירו את הכוח המניע של כלי הרכב מהגלגל הקדמי לאחורי, ונוספו גם דוושות, צמיגי גומי מנופחים, מבנה השלדה המודרני, בלמי יד ועוד.

הנוחות הגוברת והיעילות של הדגמים החדשים הניעו בשנות ה-90 של המאה ה-19 את מה שמכונה כיום תור הזהב של האופניים, או המפץ הדו-גלגלי (Bicycle Boom). אנשים יצאו בהמוניהם לרחובות ולכבישים בחיפוש אחרי יתרונותיה של התחבורה היעילה, הזמינה והזולה שסיפק להם הרכב הדו-גלגלי, שתפס את מקומם של הסוס והכרכרה היקרים. כך יכלו פועלים להגיע בקלות מהפרברים למקומות העבודה במרכזי הערים והתפתחה תרבות בילוי ופנאי לצעירים. וכך גם נפתחו דלתות חדשות לנשים, בדיוק ברגע ההיסטורי המתאים ביותר.

כל ההתחלות קשות: אישה לומדת לרכוב על אופניים בטולוז, צרפת, 1895 | ויקיפדיה, נחלת הכלל

התרומה: בעשור האחרון של המאה ה-19 הבשילו בארצות הברית, בבריטניה ובחלק ממדינות מערב אירופה שני תהליכים לכאורה בלתי קשורים: האופניים נכנסו לשימוש רחב, ופעילות התנועה הסופרג'יסטית, שקראה למתן זכות הצבעה לנשים, הגיעה לקדמת הבמה הציבורית. שני התהליכים הזינו זה את זה, עד כדי כך שהאופניים הפכו לסמלה של האישה החדשה, העומדת על זכויותיה.

כך כתבה למשל ב-1896 המנהיגה הסופרג'יסטית האמריקאית והפעילה החברתית סוזן ב' אנתוני (Anthony): "אני סבורה שהאופניים תרמו לשחרור הנשים יותר מכל דבר אחר בעולם. אושר ממלא אותי בכל פעם שאני רואה אישה רוכבת על אופניים. הם מעניקים לה תחושה של אמון בעצמה ועצמאות ברגע שהיא עולה על המושב. והנה היא יוצאת לדרך: התגלמות הנשיות המשוחררת מכבלים".

הנורמות החברתיות בתקופה הוויקטוריאנית, בראש ובראשונה בבריטניה אך גם בארצות הברית ובמערב אירופה, חייבו נשים, במיוחד מהמעמד הבינוני והגבוה, להיות עקרות בית ולהתמקד במלאכות הבית ובגידול הילדים. אישה שרצתה בכל זאת "לצאת לעולם" כדי לעבוד, ללמוד, לקיים קשרים חברתיים חופשיים, או לפעול במגרש הציבורי והפוליטי, מצאה את עצמה ניצבת מול חסמים חברתיים, תרבותיים וכלכליים. אחד מהם היה התחבורה: התנועה בערים התבססה בעיקר על סוסים וכרכרות, שזמינותם הייתה מוגבלת ועלותם גבוהה – וברוב המשפחות הכסף נמצא בשליטת הגבר.

המאבק נמשך. מודעה נגד רכיבה של נשים ונערות בעיר החרדית עמנואל, 2018 | צילום: מפייסבוק

האופניים הציעו לראשונה כלי תחבורה זול יחסית ונגיש לשימוש יומיומי לכל מטרה: עבודה, פנאי וספורט. הם פתחו בפני נשים רבות את המרחב הציבורי וסייעו להן להיאבק על מקומן בו בלי צורך בליווי של גבר. במקביל הם הניעו שינוי משמעותי לא פחות בתחום נוסף – האופנה.

בגדי הנשים בעולם המערבי בתקופה הוויקטוריאנית הגבילו מאוד את התנועה. הם כללו מחוכים ברמות שונות של נוחות וסרבול, שמלות וחצאיות ארוכות ומורכבות, שכללו כמה שכבות של חצאיות תחתוניות וחישוקי מתכת לעיצוב צורתן (קרינולינות). בבגדים כאלה היה קשה לעבוד עבודה פיזית או לרוץ – ולגמרי בלתי אפשרי לרכוב על אופניים. גם אם כבר הצלחת להתיישב עליהם, עודפי הבד הסתבכו בזיזים, בגלגלים ובדוושות. "אם נשים רוצות לרכוב, עליהן לעבור ללבוש הגיוני יותר", הצהירה ב-1895 הפעילה הסופרג'יסטית פרנסס וילארד (Willard) בספרה "גלגל בתוך גלגל: איך למדתי לרכוב על אופניים".

יוצאות לדרך חדשה. פרסומת לאופני נשים בעיתון אמריקאי ב-1904 | ויקיפדיה, נחלת הכלל

וילארד גם פסקה שהשינוי בלתי נמנע ושהשכל הישר חייב לגבור על המסורת – והיא צדקה. אופנת הנשים התאימה את עצמה לאופניים ונהייתה נוחה יותר: עם חצאיות קלות, בלומרז – מעין מכנסיים מנופחים נוחים בהשראה טורקית שפותחו באמצע המאה ה-19 כתחליף לתחתוניות המסורבלות וכעת הפכו גם ללבוש עליון, ובהמשך אפילו מכנסיים מודרניים. באותה תקופה נרשמו גם לא מעט פטנטים על פתרונות לבוש שאפשרו להתאים את האופנה הקיימת לרכיבה על אופניים – למשל שרוכים שמאפשרים לקשור את שוליה של חצאית ארוכה בזמן הרכיבה.

"אחד הדברים שהכי שחררו נשים היה שינויי האופנה", מסבירה הפעילה החברתית הילה בניוביץ'-הופמן, בעלת הבלוג הפמיניסטי "ואן דר גראף אחותך". "המעבר לשמלות קטנות והגיוניות יותר בסוף המאה ה-19 עזר מאוד לניידות של נשים, ואחריו המעבר לשמלות סופר-רפויות ונוחות בתחילת המאה ה-20".

עבור הפעילות למען זכויות הנשים, והתנועה הסופרג'יסטית בפרט, האופניים הפכו להתגלמות המאבק לחופש. הם סימלו את אידיאל האישה החדשה – אישה צעירה, משכילה, ספורטיבית, קרייריסטית ושואפת לנישואים שוויוניים. לא בכדי הדימויים החזותיים של האישה החדשה מהשנים ההן הציגו אותה כמעט תמיד רכובה על אופניים.

עם האופניים הגיע גם שינוי האופנה: אופניים ובלומרז | איור: פרדריק בור, נחלת הכלל

פעילות למען זכויות הנשים אימצו בחום את האופניים. ביוני 1894 יצאה אנני לונדונדרי קופצ'ובסקי (Kopchovsky), אם לשלושה ממוצא יהודי-ליטאי, למסע מתוקשר של 15 חודשים מסביב לעולם על אופניים, במטרה להוכיח שאישה מסוגלת להשיג לא פחות מגברים. כ-15 שנה אחריה עוררה אליס הוקינס הבריטית את חמת השמרנים כשהעזה ללבוש מכנסיים במהלך סיבוב הפגנתי באופניים סביב העיר לסטר במסגרת קמפיין למען מתן זכות בחירה לנשים. ואלו  רק שתי דוגמאות בולטות.

עד 1920 המאבק הסופרג'יסטי הוכתר בהצלחה ברוב המדינות הדמוקרטיות ולנשים הותר לבחור ולהיבחר. הזכות הפוליטית הבסיסית הזאת הושגה בזכות מאבק פוליטי נחוש, בהנהגה נשית, שפעילותיו ידעו להשתמש היטב בכל הכלים שהיו לרשותן – כולל כלי רכב דו-גלגלי נוח שבא בדיוק ברגע הנכון.

קאט יונגניקל (Jungnickle) מאוניברסיטת גולדסמית' בלונדון מדגימה איך נשים שיפרו את בגדיהן כדי לרכוב על אופניים:

מכונת הכביסה החשמלית

ההמצאה: מכונת הכביסה המודרנית היא מתקן שמבוסס על תוף מתכת שמסתובב בתוך מכל מים. לתוכו מכניסים בגדים ואריגים אחרים שזקוקים לשטיפה, ובמהלך סיבובו המים והסבון לוכדים את חלקיקי האבק והשומנים הצמודים לבד וכך מנקים את האריגים.

פטנטים ראשונים על מכונות כביסה ידניות נרשמו כבר במאה ה-18, ובאמצע המאה ה-19 שולבו בהן מנועי קיטור. אך כל המכשירים האלה היה מסורבלים לשימוש ודרשו הפעלת כוח שרירים בסיבוב התוף, או שימוש במנועי קיטור תעשייתיים עצומים. רק כשפותחה מכונת הכביסה החשמלית במחצית הראשונה של המאה ה-20, ושולבה עם חידוש מהפכני נוסף –  צנרת המים הביתית, יכלה ההמצאה להיכנס לבתים.

פריצת הדרך הגדולה של המכשיר הגיעה בשנות ה-40 וה-50 בארצות הברית, וקצת יותר מאוחר לבריטניה, ישראל ומדינות נוספות. בתוך כך היא שינתה אורחות חיים שהתקבעו במשך מאות שנים.

התרומה: בשנת 2009, לקראת יום האישה הבינלאומי, יצא כתב העת האיטלקי L'Osservatore Romano, שנחשב שופר רשמי למחצה של הוותיקן, בהכרזה פרובוקטיבית שעוררה חימה רבה: "מכונת הכביסה תרמה לשחרור הנשים יותר מהגלולה למניעת היריון והזכות להפלה", בישר העיתון לקוראיו. המסר ביטא כמובן את התנגדות הכנסייה הקתולית לרעיונות תכנון המשפחה וזכות האישה על גופה, וההשוואה עצמה הייתה אידיאולוגית לחלוטין ולא מבוססת על השוואה מחקרית כלשהי. עם זאת, היה בו גרעין אחד של אמת: מכונת הכביסה, לצד מכשירי חשמל ביתיים אחרים, אכן מילאה תפקיד חשוב בתהליך היציאה של נשים לשוק העבודה ובשינוי ביחסי הכוחות בין האישה והגבר במוסד המשפחה.

כמו כל מלאכות הבית, הכביסה נחשבה עד המאה ה-20 "עבודת נשים" בעולם המערבי, וגברים לא עסקו בה בכלל. כביסה ידנית הייתה מלאכה מפרכת, שדרשה השריה, הרתחה, קרצוף, שפשוף נמרץ של הבדים, שטיפה, סחיטה ותלייה לייבוש. עד לפיתוחה של צנרת מים זורמים בבתים היו הנשים חייבות לקחת את בגדי המשפחה לשטיפה ליד מקור מים כמו נהר, ללכת לבתי כביסה קהילתיים שכללו אמצעי עזר חוסכי זמן ועבודה, או לשאוב בדליים כ-180 ליטר מים לכביסה ממוצעת ולשאת אותם לבתיהן בכוח שריריהן. מי שיכלו להרשות לעצמן נעזרו בשירותיהן של כובסות מקצועיות, שעבדו בשכר זעום, בתנאים מחפירים ובלי כל הערכה.

יש מקומות שזו עדיין עבודת נשים מסורתית. אישה כובסת בנהר בהודו, 2015 | צילום: Just Another Photographer, Shutterstock

העבודה המפרכת הזאת דרשה זמן רב ועבודה רבה ללא תגמול כספי. מעריכים כי ב-1924 השקיעה עקרת בית ממוצעת בארצות הברית 52 שעות בשבוע במלאכות בית, ובכלל זה כביסת בגדים ומצעים. במקומות רבים נהגו נשים להתכנס יחד לכביסות משותפות, כדי לשלב כוחות במלאכה הקשה ולהפיג חלק מהשעמום הכרוך בה. בשנות ה-50 עוד היו בישראל בתים משותפים שבהם השכנות נהגו להתכנס לכביסות משותפות בחצר.

מבנה חברתי כל כך מושרש, שבו הגבר הוא המפרנס והאישה ממונה על עבודות הבית, קשה לשנות. אחד מהגורמים שהביאו לתזוזה היה פיתוחם של מכשירי חשמל ביתיים. הכלכלנית עמנואלה קרדיה (Cardia) מאוניברסיטת מונטריאול מצאה במחקר משנת 2009, שהתבסס על מפקדי אוכלוסין משנות ה-40 וה-50, כי חדירתן של טכנולוגיות חדשות למשקי הבית, כגון מכונת הכביסה, המקרר החשמלי והתנור החשמלי, הייתה כוח מניע משמעותי בתהליך היציאה של נשים לשוק העבודה. השינוי הזה היה איטי: בעוד שבשנת 1900 רק חמישה אחוזים מהנשים הקנדיות הנשואות עבדו מחוץ לבית, בשנות ה-80 עלה שיעורן ל-51 אחוז.

האם מכונת הכביסה, ושאר המכשירים הביתיים כגון המקרר, תנור הבישול ושואב האבק, אכן "גאלו" את הנשים מחיים של עבודה קשה במשק הבית וניצול? אין ספק שהם חסכו זמן רב, ובעקיפין גם הובילו למודל משפחתי שוויוני יותר שבו שני ההורים אחראים גם לפרנסה וגם לעבודות הבית ולטיפול בילדים. אך התמונה מורכבת. במשך השנים נעשו מעט מחקרים על סדר היום של עקרות בית ושל נשים עובדות. גם כיום נשים עדיין עושות חלק ניכר מעבודות הבית גם במשפחות מודרניות ולכאורה שוויוניות, אפילו במהלך סגרי הקורונה, ובמקביל יוצאות לעבוד מחוץ לבית.

דפוסי השימוש במכונות כביסה ומכשירים חוסכי זמן אחרים גם שונים מאוד ממדינה למדינה. בעוד שבארצות הברית השימוש הנרחב במכונות כביסה ביתיות החל כבר בשנות ה-40, בבריטניה הייתה ב-1948 מכונת כביסה רק ב-2.8 אחוז מהבתים ונדרשה ירידה משמעותית במחיריהן בשנות ה-60 כדי לחולל שינוי משמעותי. בארצות הברית יש גם בתים משותפים שדייריהם חולקים חדר כביסה משותף.

מכונת הכביסה אף משמשת מדד לפערים כלכליים בין מדינות: בשנת 2010, לכ-70 אחוז מאוכלוסיית העולם לא הייתה גישה למכונת כביסה, אך במדינות העשירות כבר הייתה מכונת כביסה כמעט בכל משק בית. לפער הזה יש השפעה רבה גם על מעמד הנשים בחברה במדינות עניות. גם מבנים חברתיים שמרניים מעכבים לא פעם את חדירת הטכנולוגיה אפילו עבור מי שיכולים להרשות אותה לעצמן – למשל שיטת הקאסטות בהודו יוצרת לחץ כלכלי על נשים כובסות במומבאי להמשיך לכבס ביד כדי לשמור על פרנסתן.

תראי... בלי עבודה! מודעת פרסומת למכונת כביסה ביתית מ-1946 | מקור: THE PRINT COLLECTOR / HERITAGE IMAGES / SCIENCE PHOTO LIBRARY

הגלולה למניעת היריון

ההמצאה: הגלולה למניעת היריון היא תכשיר רפואי שנלקח בבליעה ומכיל את הורמוני המין הנקביים אסטרוגן ופרוגסטרון, או מולקולות סינתטיות המבוססות עליהם. תפקיד ההורמונים למנוע את תהליך הביוץ אצל נשים, כלומר הבשלת ביצית והמעבר שלה מהשחלה אל הרחם. בנוסף, הפרוגסטרון מונע מרירית הרחם לקלוט את הביצית המופרית ומחולל ברירית צוואר הרחם שינויים שמקשים על תאי זרע לעבור אותה בדרכם אל הביצית.

תפקידם של הפרוגסטרון והאסטרוגן במניעת היריון התגלה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך נדרשו עוד כשלושים שנה כדי לפתח תחליפים שאינם מתפרקים בקלות ברוק או בקיבה. בשנות ה-60 הגיעו לשוק הגלולות הראשונות למניעת היריון, שפיתח הביוכימאי גרגורי פינקוס (Pincus) ממוסד וורצ'סטר לביולוגיה ניסויית במסצ'וסטס. סוגי גלולות שונים מכילים מינונים שונים של שני ההורמונים או תחליפיהם, אך המנגנון הביולוגי של כולם דומה.

התרומה: לגלולה למניעת היריון הייתה השפעה חברתית עצומה, שבאה לידי ביטוי אפילו בלשון – השם המיודע "הגלולה" הפך מזוהה איתה בלבד, בלי שנצטרך לציין באיזו גלולה מדובר. היעילות הגבוהה שלה במניעת היריון, לצד העובדה שהשימוש בה נמצא בשליטה מלאה של האישה ולא מחייב הכנות מיוחדות לפני קיום יחסי מין, העניק לנשים שליטה על פוריותן, ועל כן חירות מינית.

הגלולה מילאה תפקיד חשוב במהפכה המינית של סוף שנות ה-60 ובתרבות הנגד של דור "ילדי הפרחים" בארצות הברית. היא גם נתנה לגיטימציה לקיום יחסי מין לפני הנישואין, ולדברי הכלכלנית קלאודיה גולדין (Goldin) מהרווארד ועמיתה לורנס פ' כץ, הייתה לכך השפעה עצומה על מעמדן הכלכלי של נשים בחברה ואפילו על השכלתן. הגלולה אפשרה לנשים לדחות משמעותית את גיל הנישואין ואת הקמת המשפחה, בלי לוותר על קיום יחסי מין אם רצו בכך. את הזמן הזה הן יכלו להשקיע בלימודים אקדמיים ובקידום הקריירה.

השילוב של כל התהליכים הללו תרם לשבירת ההיררכיה המשפחתית המסורתית שבה חשיבות הקריירה של הגבר קדמה לזאת של האישה. בהמשך הדרך ארגוני נשים ופעילי זכויות אדם דחפו הלאה את התהליך הזה באמצעות קידום חקיקה שעיגנה את השוויון במעמד הכלכלי של גברים ונשים, וגם לחיזוק מעמדן של קבוצות מקופחות אחרות כמו הקהילה הלהט"בית.

אם כן, אין פלא שפעילוֹת למען זכויות נשים מילאו תפקיד חשוב בפיתוח הגלולה. מקום מרכזי במיוחד תפסה מייסדת התנועה האמריקאית לאמצעי מניעה, מרגרט סנגר (Sanger), שסייעה לפינקוס בגיוס מענקי מחקר, תחילה מהפדרציה להורות מתוכננת ובהמשך מהפילנטרופית הסופרג'יסטית קתרין דקסטר מקורמיק (McCormick). מקורמיק גם יזמה את שיתוף הפעולה בינו לבין הגינקולוג ג'ון רוק (Rock) מבית החולים החינמי לנשים של הרווארד, לצורך ביצוע הניסויים הרפואיים הדרושים לפיתוח אמצעי מניעה הורמונלי לנשים. פינקוס אמר לא פעם שלא היה מצליח במשימה אלמלא עזרתם של סנגר, מקורמיק ורוק, ואף הקדיש לסנגר דו"ח שפרסם על פיתוח הגלולה ב-1959.

תרומה משמעותית לפיתוח . קתרין מקורמיק ומבחר גלולות למניעת היריון | מקור: TONY FREEMAN / US NATIONAL ARCHIVES AND RECORDS ADMINISTRATION / SCIENCE PHOTO LIBRARY

ההתפשטות המהירה של השימוש בגלולה עוררה דיון ציבורי לוהט ויצרי בין גורמים ליברליים ופרוגרסיביים שתמכו בה, לבין גורמים דתיים ושמרניים שיצאו נגדה. הגדיל לעשות האפיפיור פאולוס השישי כשפרסם ב-1968 את "Humanae vitae" (חיי אדם), הצהרה רשמית של הכס הקדוש שאישרה את הדוקטרינה הקתולית בדבר קדושת החיים ויצאה נגד השימוש באמצעי מניעה. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות, לעומת זאת, אישרו את השימוש בגלולה, למרות התנגדות רובן ליחסי מין לפני הנישואין.

לשימוש בגלולה יש גם מחיר. חלק מהנשים מתלוננות על תופעות לוואי כמו שינויים במצב הרוח, דימומים בין-וסתיים, כאבי ראש ובחילות. במקרים נדירים ייתכנו תופעות של לחץ דם גבוה או קרישתיות יתר של הדם, שעלולה להוביל לשבץ. כמו כן השימוש בגלולה מקושר לעלייה קטנה בסיכון לחלות בסרטן צוואר הרחם, ולירידה בסיכון לסרטן השחלות. נשים משתמשים בגלולה לא רק למניעת היריון אלא גם לשליטה במועד המחזור החודשי, לוויסות עוצמתו ואפילו למניעת פצעי אקנה בגיל ההתבגרות.

הפוליטיקה של הטכנולוגיה

למדע אין אידיאולוגיה – הוא רק אמצעי להבנת העולם שבו אנו חיים ולבדיקת השערות. אבל הטכנולוגיה, כלומר השימוש שבני אדם עושים בידע המדעי, תלויה לא פעם באנשים שמשתמשים בה ובערכים של החברות שבהן היא פועלת. ידע הוא בין השאר כוח, וכשהוא משולב בכוונה וסדר יום ברור אפשר להשתמש בו כדי לשנות את המציאות – או כדי לשמר אותה.

דוגמה מעניינת היא הטכנולוגיות החדשות לעיבוד מתכת שנוצרו במהלך המאה ה-19. הן אפשרו מצד אחד פיתוח מחוכים הדוקים ומגבילים יותר, ומצד שני את המצאת הקרינולינה, מעין כלוב עשוי רצועות פלדה שהחזיק עליו את השמלה.

בעיני נשים מודרניות בג'ינס או בטרנינג, הקרינולינה עשויה להיראות ככלוב ממשי, אבל בנות התקופה התייחסו אליה אחרת: "הנשים התאהבו בקרינולינה, ששחררה אותן מהמשקל הכבד והסרבול של השכבות הרבות של חצאיות תחתוניות שלבשו לפניה", מסבירה ענבל שגיב-נקדימון, בעלת האתר "מה תלבשו למסע בזמן?" המוקדש להיסטוריה של האופנה. "לעומת זאת, הגברים התרעמו על המקום הרב שהקרינולינה אפשרה לנשים לתפוס במרחב. קריקטורות מהתקופה מציגות את הגבר המסכן, שנדחק הצידה בין נשים שמשתלטות על החדר או על קרון הרכבת". האם הטכנולוגיה שחררה נשים או כבלה אותן? הכול תלוי בשימוש שעשו בה ובמשמעות החברתית שיוחסה לה.

כלוב מתכת או שחרור מעומס בדים? הקרינולינה באיור מ-1856 | איור: מוויקיפדיה, נחלת הכלל

או חישבו על הטמפון החד-פעמי. תרומתו לאיכות חייהן של נשים אינה מוטלת בספק, ומעידה על כך הפופולריות הרבה שלו בכל רחבי העולם. ובכל זאת, במדינות עניות באפריקה, מחסור באמצעי היגיינה חד-פעמיים מונע מנערות להגיע באופן סדיר ללימודים, וסרסורים משתמשים בשליטתם במוצרים האלה לפיקוח על נשים בזנות. במקומות אחרים נאבקים למנוע מיסוי על טמפונים ותחבושות היגייניות, כחלק ממאמץ לצמצם את הפערים הכלכליים בחברה.

טכנולוגיות רבות נוספות מילאו תפקיד במאבק על שוויון זכויות לנשים – למשל תרכובות מזון לתינוקות (תמ"ל), החיתול החד-פעמי, מכונת התפירה והאינטרנט. אך הטכנולוגיה אינה אלא כלי, וההערכה הגדולה באמת מגיעה למי שידעו להשתמש בה כדי לברוא עולם טוב יותר. עוד נותרה כברת דרך ארוכה לעבור והחברה ממשיכה עד היום להגביל נשים בשלל דרכים – ואפילו בכך שהיא שוללת מהן את אחד מפרטי הלבוש הפשוטים והנחוצים ביותר, שאינם קיימים במידה מספקת ובצורה הולמת בבגדי נשים: הכיס.