מי ישמור על שמורות העציץ?

חשבו על שמורת טבע: ודאי עולה בדעתכם תמונה של עמדת תשלום בכניסה, חנות מזכרות, שבילים מסומנים היטב, שלטי הסבר, שלטי איסור, ופה ושם פקחים שמשגיחים שלא תעברו על הכללים. לפניכם משתרע אולי נקיק עמוק וצרוב שמש, או חורש סבוך ועתיק. אולי אתם צופים בעדר יעלים, בפריחת צבעוני החרמון או באלפי עגורים. בישראל יש לא מעט תופעות טבע מופלאות שזוכות להגנה.

אבל לא כל שמורות הטבע שלנו הן כאלה. רבות מהן הן "שמורות עציץ" קטנות, ששטחן לא עולה על קילומטר רבוע והן נמצאות לרוב בלב שטחים חקלאיים או ליד העיר. דוגמאות טובות הן שמורת שיטה מלבינה ישרש ליד רחובות; שמורת אירוס הארגמן בראשון לציון; שמורת אודים ליד נתניה; או שמורת בני ציון הסמוכה לרעננה. פעמים רבות הן פחות מפורסמות מהשמורות הגדולות, ולרוב הן סובלות מהזנחה ואף מהשחתה.

רוב ההגנה עליו נעשית בשמורות קטנות ואתרים עירוניים. פריחת אירוס הארגמן ב"שמורת האירוסים" בנתניה | צילום: איגור ארמיאץ'

על מה הן שומרות?

רבות מהשמורות הקטנות מכילות נופים לא דרמטיים במיוחד. שמורת בריכת רחובות היא שלולית חורף; שמורת אירוס הארגמן היא גבעת כורכר; שמורת קדימה היא קבוצה של 25 עצים. האין לנו שפע של מקומות כאלה? למה לשמור דווקא אותם?

לצערנו, התשובה היא שכיום כבר אין. תנופת הבנייה של העשורים האחרונים השאירה מעט מאוד מהשטחים הפתוחים של מישור החוף כמו שהיו בעבר. כבר עכשיו גוש דן המורחב הפך למקשה עירונית כמעט רציפה, הנמשכת לאורך 28 קילומטרים מרעננה עד ראשון לציון. גם ערי פרדסים לשעבר, כמו נס ציונה ורחובות, עומדות להתאחות בקרוב עם הגוש הזה. אם ברצוננו להמשיך ולראות ולו מעט מהנופים שאפיינו את האזור בעבר – גבעות, שלוליות, שדות ופרדסים – יש להעניק להם הגנה שתמנע את פיתוחם.

אבל כשמדובר בשמורות, הנוף הוא שיקול משני. שמורת טבע נועדה להגן על שטח במצבו הטבעי, לרוב עם דגש על ערכי טבע מסוימים: מינים של בעלי חיים וצמחים הנמצאים בסיכון, או תופעות גיאולוגיות מיוחדות. בשעה שבחלקים פחות מאוכלסים של הארץ ההגנה היא על מערכות אקולוגיות שלמות, באזורים צפופים כמו מישור החוף היא ניתנת בעיקר לשרידים קטנים של בתי גידול. על כן, שמורת עציץ יכולה להתרכז סביב בריכת חורף אחת, גבעת כורכר או קבוצה של עצים.

שמורה כזאת מציבה לרוב דוגמה לנוף שקדם לעיור והחקלאות האינטנסיבית של המאה ה-20 והמאה ה-21. לעיתים נשמרים בה מאות מיני צמחים שהיו נפוצים בעבר בכל הסביבה, אך כיום שרדו רק שם. לצידם מתקיימים מינים רבים של בעלי חיים: פרוקי רגליים, רכיכות, זוחלים, דו-חיים, עופות ויונקים שתלויים בבית הגידול הטבעי הזה.

מגוון המינים בשמורה קטנה יהיה בדרך כלל מצומצם יחסית לשמורות הגדולות. עם זאת הוא גבוה בהרבה מהמגוון המצוי בפרדסים או בשכונות המקיפות את השמורה. בנוסף, לעיתים קרובות קיימים בהן מינים ייחודיים להן. למשל מרבית האוכלוסייה העולמית של אירוס הארגמן שורדת כיום בשמורות עציץ ובאתרים מוגנים דומים במישור החוף. אם השמורה נמצאת בשטח פתוח, היא תאפשר קיום גם ליונקים גדולים יחסית, כמו דורבנים ושועלים, שחיים בה במחילות ויוצאים בערב לשחר מזון בשדות.

תלויים בבית הגידול. חפרית מצויה, דו-חי נדיר וחמקמק, שחלק גדול מההגנה עליו מתבצע בשמורות קטנות | צילום: איגור ארמיאץ'

מה מאיים עליהן?

חלק מהשמורות הללו, דוגמת שמורת קדימה, זכו לאחרונה לטיפוח, שילוט והכשרה למטיילים. עם זאת, המצב של רובן רע למדי. אחת הסיבות לכך היא שלא כולן מוכרזות.

שמורת טבע מתחילה את דרכה כ"שמורה מוצעת", בעקבות המלצה של רשות הטבע והגנים או מוסד אחר. אם ההצעה תפותח לתוכנית ותוגש לוועדת התכנון המחוזית, היא תיחשב "שמורה מתוכננת". רק אחרי עוד תיאומים עם רשויות וחתימה של שר הפנים השמורה תוגדר "מאושרת" ולאחר פרק זמן מסויים תהפוך לשמורה מוכרזת. אם צלחה את התהליך הבירוקרטי הארוך והמסורבל הזה, רק אז תקבל השמורה את מלוא ההגנה ויופנו אליה משאבים שיאפשרו את טיפוחה והסדרתה. לא פעם קורה שהמערכת האקולוגית שבשמורה מושמדת בינתיים, לפני שתוכל לזכות להגנה.

שמורת שיטה מלבינה ישרש מדגימה היטב את מצבן הבעייתי של שמורות עציץ. פינת החמד הקטנטנה הזאת היא פיסת החורש הטבעי האחרונה שנותרה בסביבת העיר רחובות, ואחת מתוך קומץ חורשות השיטה המלבינה שעדיין צומחות בארץ. יש בה מגוון רב של צמחים ובעלי חיים מוגנים.

הבעיה היא שכיום היא רק שמורה מוצעת, כך שיעבור זמן רב עד הכרזתה, אם בכלל. מכיוון שהיא מוקפת בשטחים חקלאיים שמורים ומנוהלים, בעוד השמורה היא שטח הפקר, היא הפכה במשך שנים למזבלה פיראטית. פסולת בניין, פגרים ועודפי תוצרת חקלאית מושלכים בה בתדירות גבוהה והשחיתו ללא היכר חלקים ניכרים ממנה.

בשמורה השתוללו בשנים האחרונות גם כמה שריפות, שפגעו קשות דווקא בחלקיה העשירים ביותר במינים מוגנים. קשה להגיד אם הן נבעו מתאונה או מחבלה, אך אם נביט בשמורות השכנות – בריכת רחובות ושמורת אירוס הארגמן – נגלה ששתיהן חוו חבלות מכוונות בעשור האחרון, שהרסו חלק ניכר משטחן. בשני המקרים ההשחתה דווחה ונעצרה, ובריכת רחובות אף קודמה בינתיים למעמד של שמורה מאושרת. לעומת זאת, שמורת השיטה המלבינה קצת פחות מוכרת ויותר "נידחת", ואין איש שיעצור את ההרס.

נכון לסוף 2019 מצב השמורה רע עד כדי כך שנסיעת רכבי שטח שצמיגיהם יוצרים קוליסים – חריצים בקרקע שהורסים את סביבת המחיה הטבעית של היצורים המקומיים, נדחקת כאן רק למקום השלישי, אחרי השריפות וההשחתה המכוונת. בנוסף, צמצום וקיטוע עקבי ומתמשך של השטחים הפתוחים שמסביב לשמורה ("מרחבי רחובות") פוגע בעקיפין בבעלי החיים הגדולים החיים בה, שזקוקים לשטחי מחיה נרחבים. לא ברור כמה פגיעות נוספות היא תוכל לספוג לפני שלא יישאר על מה להגן. כנראה שלא הרבה.

שנים של הזנחה והרס: המפנה הצפוני של שמורת שיטה מלבינה ישרש, ב-2006 (מימין) וב-2019 (משמאל) | צילומים: איגור ארמיאץ'

מה אנחנו יכולים לעשות?

גם אם לנוכח ההרס וההזנחה נוצרת לפעמים תחושה של חוסר אונים, יש כמה דברים שאנחנו, האזרחים הפשוטים, יכולים לעשות. ראשית, עלינו להכיר את אתרי הטבע החשובים בקרבת העיר שלנו. אם נטייל שם, נספר עליהם ונזמין אחרים, האתרים האלה יכנסו לשיח הציבורי. נוכל לארגן ימי טיול ואירועים אחרים שנועדו לקרב את הקהילה אל האתר.

שנית, אנו יכולים לפנות לנבחרי הציבור ולדרוש הגנה על שטחי הטבע היקרים לנו. עלינו לזכור גם שיש עוד  דרכים להגן על שטח בקרבת העיר. בהתארגנות נכונה של התושבים, ובשילוב יוזמה ורצון טוב של העירייה, אפשר להכריז על שטח פתוח בתור "שמורה עירונית" או "פארק טבע עירוני" – אתרים שזוכים להגנת הרשות המקומית, ולא המדינה. כך למשל נוצרו שמורות עירוניות בבריכות החורף של הרצליה, נתניה וחולון, שאחזקתן אינה יקרה וערכן רב הן לסביבה והן לחינוך והנופש. וכך קיבלנו גם את עמק הצבאים בירושלים והגן הלאומי בגבעות נס ציונה. עם ייעוץ משפטי מתאים, אפשר גם להגיש התנגדויות לתוכניות מתאר הפוגעות בשטחי טבע חשובים.

פעילים מסיירים בשמורה המוצעת "אירוס הארגמן" בראשון לציון, לאחר השחתתה ב- 2015 | צילום: איגור ארמיאץ'

בנוסף, אפשר ורצוי לקחת יוזמה – למשל לצאת לנקות בחבורה אתר טבע מוזנח. בתיאום עם בעלי השטח אפשר לסמן שבילים ולהציב שלטים המסבירים על האתר ואוסרים על פגיעה בערכי טבע. התנדבות כזאת תוכל לשמור על האתר עד שיזכה להגנה רשמית. ולבסוף,כל אחד יכול לדווח לרשות הטבע והגנים על השלכת פסולת ועל עבודות המבוצעות בניגוד לחוק בשמורות טבע. נכון שמדובר במלאכה קשה ומתסכלת, אבל רק מי שמנסה מצליח.

לשמורות הקטנות בקרבת ערינו יש ערך רב לשמירת טבע, חינוך ונופש, אבל הן נהרסות מהר. זה קורה מכיוון שרבים מאיתנו עוד רואים בהן "שטחי בור" ותו לא. אך התפיסה הזאת אנכרוניסטית, שריד לימים שבהם הטבע היה מובן מאליו ואילו העיר הייתה תוצאה של עבודה קשה. כיום המצב שונה והערים הפכו לכוח כמעט בלתי נשלט. את העבודה הקשה באמת אנחנו צריכים להשקיע עכשיו בשמירה על איים קטנים של נוף פראי בתוך ים הבטון. איים קטנים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

ייעוץ מקצועי לכתבה: עמית מנדלסון