איך הצפדינה עזרה
למאפיה הסיציליאנית?

היא הייתה אימת הימאים האירופיים במשך מאות שנים. מעריכים כי במשך כ-300 שנה, מגילוי אמריקה ועד תחילת המאה ה-19 גבתה הצפדינה את חייהם של קרוב לשני מיליון ימאים. בסופו של דבר המחלה מוגרה כמעט לגמרי כשהתגלה שצריכת פירות הדר מונעת אותה, אבל כיום מגלים שהפתרון הזה היה אחד הגורמים שהזינו את התפתחותה של אימה מסוג אחר לגמרי – המאפיה הסיציליאנית.

מחלת הצפדינה, שכיום אנחנו יודעים שהיא נובעת ממחסור בוויטמין C, הייתה במשך שנים רבות אחת הסיבות העיקריות למוות במסעות ימיים. היא התחילה בחולשה ועייפות, לרוב אחרי חודש עד שלושה חודשים מההפלגה, והתפתחה לקשיי נשימה וכאבים בעצמות עד כדי שיגרון. עד מהרה החל העור להתמלא חבורות והשיניים התרופפו. לכך נלוו לא פעם שינויים חדים במצב הרוח, יובש בפה ובעיניים ולבסוף פגיעה בכבד, בצקות, פרכוסים ובסופו של דבר מוות.

כך היה עד 1747, השנה שבא יצא הרופא הבריטי ג'יימס לינד (Lind) למסע לים התיכון על סיפון האונייה סולסברי. אחרי כחודשיים חלו 12 מלחים בצפדינה, ולינד היה הראשון שניגש לבחון את הבעיה בעיניים מדעיות. מה שעשה ידוע כיום כניסוי הקליני הראשון בתולדות הרפואה.

לינד חילק את החולים לשישה זוגות ונתן לכל קבוצה טיפול שונה, כולל שני חולים שלא קיבלו שום טיפול ושימשו קבוצת ביקורת. אחד מהצמדים, שקיבל שני תפוזים ולימון מדי יום, הראה שיפור רב עד שהפירות אזלו כעבור שישה ימים. לינד הסיק שבפירות הדר יש מרכיב כלשהו שמרפא צפדינה. רק עשרות שנים לאחר מכן, ב-1932, הוכח שהמרכיב הזה הוא ויטמין C, הנחוץ לייצור החלבון קולגן החיוני ליצירת רקמות ועצמות.

התגלית נתקלה בהתנגדות רבה, שכן אנשים התקשו להאמין שמחלה כה קשה ניתנת לריפוי בקלות באמצעות כוס לימונדה קטנה. אחד הראשונים שאימצו את התגלית היה קפטן ג'יימס קוק, שהקפיד לספק פירות הדר למלחים במסעותיו הממושכים בין איי הדרום וצמצם כמעט לאפס את התמותה שלהם מצפדינה. בשנות ה-90 של המאה ה-18 אימץ לבסוף גם הצי הבריטי מדיניות שחייבה כל ספינה לשאת מטען גדול של פירות הדר או מיץ לימון, והשפיע כך לא רק על בריאות הימאים, אלא גם על הכלכלה של אי גדול בדרום איטליה.

הניסוי הקליני המבוקר הראשון בהיסטוריה גילה תרופה קשה למחלה איומה. ג'יימס לינד | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

גן עדן להדרים

סיציליה היא מבחינות רבות בית גידול אידיאלי לעצי הדר. ההדרים הם צמחים רגישים מאוד שזקוקים לאקלים מתון וחמים בטמפרטורה של 30-13 מעלות צלזיוס. כיוון שהטמפרטורה באי הים תיכוני נעה סביב 22-10 מעלות, הוא מתאים מאוד לגידול הדרים. האזורים המועדפים לפרדסים באי הם במישורים שליד החוף, שם שינויי הטמפרטורה קטנים יחסית. העובדה הזאת משמעותית במיוחד בלילות החורף, שכן פרחי ההדרים רגישים מאוד לקור, ודי בחשיפה קלה לקרה כדי להרוג אותם.

הלימונים הראשונים הגיעו לסיציליה במאה העשירית בידי המוסלמים ונקלטו שם היטב. גם הקרקע הפורייה באי תרמה את חלקה לשגשוגם, בסיוע מערכת השקיה מסועפת לעצים, הזקוקים לאספקה מתמדת של מים כל השנה. במשך כמה מאות שנים גדלו בסיציליה פרדסים בעיקר לשימוש מקומי, אך התגלית החדשה הפכה אותם בתוך כמה עשורים לתעשיית ייצוא רווחית במיוחד.

לפי הערכות, במשך עשרים השנים הראשונות מכניסת ההנחיות החדשות עד 1814, צרך הצי הבריטי 7.3 מיליון ליטר של מיץ לימון, שחלק הארי שלהם בא מסיציליה. זאת הייתה רק ההתחלה. במשך 15 שנה, מ-1835 עד 1850, זינק המספר השנתי של חביות מיץ הלימון שיוצאו מנמל מסינה מ-740 בלבד ליותר מעשרים אלף. בשנות ה-50 של המאה היו באי כ-80 אלף דונם של פרדסי לימונים שייצרו כ-750 אלף תיבות לייצוא. בתוך שלושים שנה הכמות גדלה פי שלושה עד לכמעט 270 אלף דונם, שהניבו 2.5 מיליון תיבות של הדרים.

מ-740 חביות ל-2.5 מיליון תיבות תוך קצת יותר ממאה שנה. פרדס בסיציליה | צילום: Shutterstock

גן עדן לפושעים

למרבה הצער, סיציליה של המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה גם בית גידול אידיאלי לפשע, ולתעשיית ההדרים היה מקום חשוב בכך. הרווחים הגדולים מהייצוא התחברו לחולשת הממשל האיטלקי הטרי, שכבש את האי ב-1861 מידי בית בורבון בדרך לאיחוד איטליה לראשונה תחת ממשל אחד. לכך הצטרפו המסורת הפאודלית ששרדה עדיין בחלקים של האי וכמובן העוני, שאפשרו יחד את התפתחותו של ארגון פשע מאורגן גדול – המאפיה.

המלחמות ששיסעו את איטליה במאה ה-18 הולידו מיליציות רבות באזוריה השונים, ובמיוחד בדרומה. צבאו של ג'וזפה גריבלדי עצמו, שהוביל את שחרור סיציליה, הורכב במידה רבה ממתנדבים, חלקם פושעים, שבשובם לבתיהם התאגדו באגודות סתרים חמושות. כיוון שהממשל האיטלקי הטרי בסיציליה היה חלש מדי לאכוף את החוק, מגדלי ההדרים נאלצו לשכור את האגודות הללו לשמור על יבוליהם ולתווך בינם לבין הסוחרים. בשפת ימינו קוראים לזה פרוטקשן.

אולם צמיחת המאפיה לא הייתה אחידה והיו אזורים באי שבהם היא שגשגה יותר. מחקר מ-2017, שביצעו חוקרים מאנגליה, אירלנד ושבדיה, מגלה שהאזורים האלה היו אלה שבהם התרכזה תעשיית ההדרים, ומנסה להסביר מדוע זה היה כך.

החוקרים התבססו על סקר שערך חבר הפרלמנט האיטלקי אבלה דמיאני (Damiani) בשנות ה-80 של המאה ה-19, וכלל בין השאר נתונים על ממדי הפשיעה באזורים שונים באי ועל סוגי הפשעים. הם השתמשו בנתוני הפשע בסיציליה כאומדן לנוכחות המאפיה במחוזות השונים של האי ובחנו אותם מול נתונים על היקף הייצור של לימונים בכל מקום. לבדיקה נוספת נעזרו בנתונים של דו"ח פשיעה שכתב השוטר אנטוניו קוטררה (Cutrera) מפלרמו ב-1900, שהתמקד במזרח סיציליה בלבד, ורק בעיירות עם נוכחות בולטת של המאפיה, כך שהנתונים בו חלקיים.

מבחינת הנתונים עולה שאכן היה קשר חזק בין נוכחות המאפיה לחקלאות ההדרים. גידולי הדרים הגדילו את הסבירות לנוכחותה של המאפיה ביישוב ב-54 אחוז. לעומת זאת, לא נמצא מִתאם דומה בתעשיות הייצוא הגדולות האחרות של האי, בהן זיתים, ענבים וגופרית, כך שנראה שהפעילות הכלכלית של המאפיה אכן התמקדה בשוק ההדרים.

"אין ספק שההדרים היו העסק שסביבו התפתחה המאפיה", אומר ג'ון דיקי (Dickie), שפרסם בשנת 2004 ספר על המאפיה הסיציליאנית. "כל הבוסים המוקדמים של המאפיה המוכרים לנו בפלרמו במאה ה-19 היו סוחרי לימונים, בעלי פרדסים או שומרי פרדסים".

מחלה שקטלה מיליוני ימאים. איור ממחברתו של רופא בצי הבריטי במאה ה-19 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

סוחטים מיץ

כמה מתכונות ההדרים הפכו את המגדלים שלהם פגיעים במיוחד לאיומים ולסחיטה. הגידולים הרגישים היו פגיעים מאוד לחבלות בתעלות ההשקיה, וגם נדרשו לעצים חמש שנים להתחיל להניב פירות מרגע שתילתם – זמן שבו החקלאים היו זקוקים למימון. ואם לא די בזה, היה קל מאוד לבוא באישון לילה לפרדס ולגנוב חלק ניכר מהפירות היישר מהעצים. המגדלים היו זקוקים מאוד להגנה, ומי יכול לשמור טוב יותר מהמתנכלים עצמם? "הייתה שורה ארוכה של מקומות שבהן גנגסטרים יכלו להפעיל אמצעי סחיטה", מסביר דיקי.

החוקרים מזהירים עם זאת שאין להסיק מממצאיהם מסקנות מרחיקות לכת, שכן היסטוריה וכלכלה הם תחומים מורכבים שאי אפשר לצמצם למרכיב אחד בלבד, כמו הסחר בלימונים. כל שאפשר לקבוע הוא שמיץ הלימון היה אחד מהגורמים שתרמו להתפתחות הפשע המאורגן.

עם השנים הצפדינה נעלמה לגמרי, וכיום היא מחלה נדירה שפוגעת בעיקר באנשים עם ליקויי תזונה קיצוניים במיוחד. גם סיציליה איבדה את מקומה הדומיננטי בשוק הלימונים העולמי, אך בינתיים הפכה המאפיה לארגון פשע עולמי מטיל מורא. סיכם זאת היטב איש ממשל איטלקי שנחשף לדו"חות על המעשים שבאמצעותם השתלטה המאפיה על הפרדסנות הסיציליאנית: "אחרי שקוראים די סיפורים על הפשעים שהאנשים האלה ביצעו, ריח פריחת ההדרים מתחיל להזכיר צחנת גוויות".