מהי "רגישות יתר לקרינה"?

לאחרונה שומעים בתקשורת יותר ויותר סיפורים על תופעה שנקראת "רגישות יתר לקרינה אלקטרומגנטית". האנשים שסובלים ממנה אכן לוקים בבעיות בריאות אמיתיות, וחושבים שהן נובעות מחשיפה לשדות אלקטרומגנטיים של מכשירי חשמל או מגלי הרדיו שמשדרים מכשירי תקשורת סלולרית. האם אכן יש בסיס לחשד הזה? לשם כך יש להבין קודם כל מהי הקרינה שעליה הם מדברים.

מכשירי תקשורת סלולרית פולטים קרינה בלתי מייננת, כלומר קרינה שאין לה מספיק אנרגיה כדי להשפיע על תכונות האטומים והמולקולות שבגופנו ועל המבנה שלהם. ההגדרה הזאת כוללת את האור הנראה (הצבעים שאנחנו רואים הם קרינה), קרינה תת-אדומה (אינפרה-אדומה), גלי מיקרו וגלי רדיו.

בניגוד לזה, לקרינה מייננת יש יותר אנרגיה ולכן היא יכולה לגרום לנזקים. בין השאר היא כוללת את הקרינה העל-סגולה (זו שגורמת לנו להשתזף או לפתח סרטן עור), קרני רנטגן וקרני גמא.

לגלי רדיו ולגלי מיקרו, כמו אלה שבהם משתמשים הטלפונים שלנו, יש כמובן אנרגיה, והיא יכולה להיבלע במולקולות מסוימות ולגרום להן לרטוט במהירות ולייצר חום, גם אם אינה משנה את תכונותיהן בדרך אחרת. כך בדיוק פועלים מכשירי המיקרוגל במטבח שלנו כשאנחנו מחממים בהם אוכל. ככל שמתרחקים ממקור הקרינה הסלולרית, עוצמתה יורדת בריבוע. כלומר, אם התרחקנו מהמקור למרחק שגדול פי שלושה מהמרחק הקודם, עוצמת גלי הרדיו תיחלש בערך פי תשעה.

כשמחברים מכשיר חשמלי לשקע, תנועת האלקטרונים לאורך חוטי החשמל (הזרם) יוצרת סביבם שדה מגנטי שמתפזר במרחב מחוץ למכשיר וחוזקו תלוי בעוצמת הזרם ובמרחק מהמכשיר. כלומר ה"קרינה" שנפלטת ממכשירי החשמל ומקווי מתח גבוה היא בעצם שדה מגנטי, ולא קרינה אלקטרומגנטית כמו קרני רנטגן, האור הנראה או קרינה סלולרית (קרינת רדיו).

עוצמת השדה המגנטי, נמדדת לרוב ביחידות שנקראות גאוס (G), באמצעות מכשיר שנקרא מגנטומטר. גם כאן, ככל שאנו רחוקים יותר מהמכשיר, עוצמת השדה פוחתת. במרחק של 30 ס"מ מהמכשיר, עוצמת השדה המגנטי של מכשירי החשמל הביתיים הנפוצים נעה סביב 100-1 אלפיות הגאוס. לשם השוואה, עוצמת השדה המגנטי של כדור הארץ שאליו אנו חשופים כל הזמן היא 500 אלפיות הגאוס.

מוקפים בקרינה

וזה מחזיר אותנו לתופעת  "רגישות היתר לקרינה אלקטרומגנטית", כלומר אנשים שסובלים לכאורה מרגישות יתר לקרינה בלתי מייננת. תיאור התופעה כולל תסמינים די מובחנים, ובהם כאבי ראש, תשישות ותחושות נימול בפנים ובידיים.

עם זאת, התופעה איננה מוכרת כאבחנה רפואית ואין לה בסיס מדעי מאושר. סדרת מחקרים שניסו לבחון את הנושא לא מצאו הבדלים ברגישות לקרינה בין אנשים שדיווחו על רגישות שכזאת לבין אלה שאינם סובלים ממנה.

בהיעדר הסבר רפואי מבוסס, יש הסבורים שהתסמינים הללו נגרמים מלחץ נפשי או מחרדה מפני חשיפה לקרינה. אישוש מסוים לכך מגיע ממחקר נוסף שהראה כי חשיפה לדיווחים בתקשורת על הסכנות לכאורה שבחשיפה לקרינה הגדילה את הסיכון לחוש בתסמינים המקושרים לרגישות לקרינה. כלומר על פי המחקר הזה, מקור התסמונת הוא בחרדה שמעוררת התקשורת, ולא בקרינה עצמה.

חשוב לזכור שגם האור הנראה שמקיף אותנו כל הזמן הוא קרינה בלתי מייננת, ואנו מוקפים כל העת בקרינת רדיו שפולטות תחנות שידור וחשופים לשדה המגנטי האדיר של כדור הארץ. לפי ארגון הבריאות העולמי, ההשפעות הביולוגיות והבריאותיות של קרינה לא מייננת נחקרו ופורסמו בקרוב ל-25 אלף מאמרים במהלך שלושים השנים האחרונות. והידע המדעי בתחום רחב ומקיף יותר מאשר על מרבית הכימיקלים שאליהם אנחנו נחשפים באופן יומיומי. לפיכך, נכון להיום ארגון הבריאות העולמי קובע שאין ראיות להשלכות בריאותיות שליליות של חשיפה לרמות נמוכות של קרינה אלקטרומגנטית.