מקהלה עליזה/ מלים: לאה נאור, לחן: נורית הירש

בזמן שתחרות השירה הגדולה בעולם נערכת בתל אביב, אנחנו מפנים את אוזנינו לאינספור תחרויות השירה שמתקיימות ללא הפסק בעולם הטבע. הזכרים של ציפורי השיר מתחרים זה בזה ומנסים למשוך את הנקבות, הלווייתנים נושאים קולם בשיר במעמקי האוקיינוסים, וגם בעלי חיים שלא נודעו בקולם דווקא, כמו עטלפים, עכברים ואפילו דגים, שרים זה לזה. בכתבה נפגוש כמה מהזמרים הבולטים, נבדוק כיצד ציפור מאומצת לומדת לשיר, אם "הלווייתן הבודד בעולם" יכול למצוא מישהי שתענה לשירו, איך עכברים מנהלים שיחה מנומסת תוך כדי שירת דואט, ועוד.

העפרוני הסולן

הציפורים הן הזמרות האולטימטיביות של עולם הטבע. עכשיו באביב שירת הציפורים נשמעת בכל רחבי הארץ, בעיקר עם שחר ובשעת השקיעה, אך גם במהלך היום. כל הציפורים משמיעות קולות, אך לא כל הציפורים שרות, כלומר משמיעות רצפים ארוכים ומלודיים של צפצופים ושריקות. רוב הציפורים השרות משתייכות לסידרה הנקראת, במופת של חוסר מקורית, "ציפורי שיר" (Passerine). זוהי הסִדרה הגדולה ביותר במחלקת העופות, והיא כוללת יותר מ-6,000 מינים.

ברוב המינים הזכרים הם אלו ששרים, וכך מודיעים על נוכחותם לנקבות שהם מחזרים אחריהן – "אני כאן, יש לי קול חזק ויפה, כדאי לך לבחור בי" – וגם לזכרים אחרים – "אני כאן, האזור הזה תפוס, חפשו לכם מקום אחר". לכל מין יש שיר שונה, והשירים יכולים להיות פשוטים מאוד או מתוחכמים ומסובכים. זכרי עַלְוִית החורף (Phylloscopus collybita), למשל, שנקראת באנגלית "צ'יף-צ'אף", משמיעים, שלא במפתיע, קולות של "צ'יף-צ'אף". לעפרונים (Alaudidae) לעומתם יש שירים מורכבים הרבה יותר, שבזכותם ככל הנראה נבחרה העפרונית להיות הסולנית – אם כי עפרוני סולן היה הגיוני יותר. הנִבְלִיים (Menura) הלכו צעד אחד קדימה: הם מרכיבים את שיריהם מקולות שהם שומעים בסביבה, ומסוגלים לחקות בדייקנות לא רק את השירה של עשרים מינים שונים של ציפורי שיר, אלא גם צלילים כמו סגירת הצמצם של מצלמה, אזעקת רכב ועוד.

נבלי מחקה קולות:

גוזל עם הכנה לשיר

רוב ציפורי השיר, עם זאת, מסתפקות בשיר אחד מסוים שאופייני למין שלהן. איך הזכרים יודעים מה לשיר? האם הם נולדים כאשר השיר של המין שלהם כבר נמצא במוחם, מחכה להשתחרר, או שהם צריכים ללמוד אותו מאבותיהם? התשובה היא, כמו במקרים רבים: גם וגם. הזכרים הצעירים אכן לומדים מזכרים בוגרים בסביבתם, וניסויים הראו שאם מגדלים אותם בבידוד, בלי שתהיה להם הזדמנות לשמוע את השיר של בני מינם, הם מפתחים שיר שונה, פשוט ובסיסי הרבה יותר, שמכונה "שיר בידוד".

אך הגוזלים לא בוקעים מביצתם כשמוחם הוא "לוח חלק", מוכן לקבל את כל מה שמכניסים לתוכו. "שיר הבידוד" הוא גירסה פשוטה של השיר שבני המין המסוים הזה שרים, ומכיל תבניות אופייניות למין. מחקרים רבים בחנו את תהליך הלמידה של הגוזלים, ומצאו בין השאר שהם מזהים את השיר של בני מינם מגיל צעיר מאוד: קצב הלב שלהם משתנה והם משמיעים יותר בקשות מזון כאשר הם שומעים את השיר הזה, בהשוואה לשירים של ציפורים אחרות. גוזלים ממין אחד מסוגלים ללמוד שיר של מין אחר, אם זה השיר היחיד שמשמיעים להם, אבל אם משמיעים להם כמה שירים שאחד מהם הוא השיר האופייני למין שלהם, זה יהיה השיר שהם ילמדו. כל זה מרמז על כך שהגוזלים בוקעים כשמוחם מכוון ללמוד שיר מסוים.

במובנים מסוימים, תהליך למידת השיר של הגוזלים דומה לתהליך שבו תינוקות לומדים לדבר. כמו תינוקות, בשלב ראשון הגוזלים מקשיבים לקולות שמשמיעים המבוגרים, ואז מנסים לחזור עליהם. תחילה, הניסיונות האלו לא מוצלחים במיוחד, ומזכירים קצת את המלמולים וההברות הקטועות שתינוקות משמיעים לפני שלמדו לדבר. עם הזמן, הם משכללים את השיר שלהם עד שהוא לא פחות מורכב מהשירים של אבותיהם. היות שהם לומדים זה מזה, ממש כמו אצל בני האדם, גם אצל הציפורים מתפתחים ניבים מקומיים: אוכלוסיות שונות של אותו מין שמתגוררות הרחק זו מזו עשויות לפתח עם הזמן שירים שונים.

סרטון של Ted-ed - איך ציפורים לומדות לשיר:

גוזל טוק

הדמיון ביננו לבין הציפורים לא נגמר כאן. כשמבוגרים פונים לתינוקות הם נוהגים לדבר לאט יותר, בקול גבוה ולמשוך את ההברות. אותו "בייבי טוק" נקרא בספרות המקצועית "אימהית" (motherese). מחקרים הראו שתינוקות שמים לב אליו יותר מלדיבור רגיל, ונראה שהם מבינים שכאשר מבוגר מדבר כך הוא פונה אליהם. מחקר מ-2016 הראה שתופעה דומה קיימת גם אצל ציפורי הזברה פִינק (Taeniopygia guttata), שמשמשות כבר עשרות שנים בחקר שירת הציפורים.

החוקרים גילו שזכרי הזברה פינק משנים את השירה שלהם כשהם שרים לגוזלים: הם מאריכים את ההפסקות בין "משפטים" בשיר וכך מאריכים אותו, וחוזרים שוב ושוב על אלמנטים מסוימים. הם גם שרים ברור יותר - "מנקים את ההברות שלהם", כפי שאמר ג'ון סקאטה (Sakata), שהוביל את המחקר, לוושינגטון פוסט. החוקרים משערים שכמו אצלנו, הדיבור המופנה לצעירים עוזר להם ללמוד. "זה די חמוד שבעלי חיים אחרים עושים משהו דומה ל'בייבי טוק' שלנו" הוסיף סקאטה.

השנה התפרסם מחקר נוסף על אותן ציפורים, שהראה שלא רק הזכרים מלמדים את הגוזלים לשיר: גם לאימהות יש תפקיד. הן אמנם לא שרות, אבל הן נותנות לגוזלים משוב כשהם מתאמנים בשירה. החוקרים הציגו לגוזלים סרטון ובו נקבת זברה פינק זזה במקום מצד לצד וזוקרת את נוצותיה – פעולות שהנקבות מבצעות כאשר שיר של זכר מוצא חן בעיניהן, וגם כאשר הגוזלים שלהן שרים.

גוזלים שראו את הסרטון מיד לאחר שסיימו לשיר פיתחו שיר שהיה דומה יותר לשירת הבוגרים, בהשוואה לגוזלים שראו גם הם את הסרטון, אבל ללא קשר לזמנים בהם שרו. זאת למרות שה"משוב" מצד הנקבה לא היה קשור לטיב השירה: החוקרים הקרינו את הסרטון בכל פעם שהגוזלים סיימו לשיר, גם אם שירתם הייתה מוצלחת וגם אם לא. החוקרים משערים שהתגובה של האם מעודדת את בניה להמשיך ולהתאמן, וכך תורמת לשיפור שירתם.

עצור סיסמה

מה קורה כאשר הגוזל גדל אצל "הורים מאמצים" ממין אחר, ושומע את השיר שלהם, ולא את השיר האופייני למין שלו? איך ידע כיצד לשיר ולחזר אחר הנקבות ה"נכונות", מהמין המתאים? זה המצב למשל אצל ציפור הבקר חומת הראש (Molothrus ater), שכמו הקוקיה האירופית והקוקיה המצוייצת אצלנו, מטילה את ביציה בקיני זרים. מרק הובר (Hauber), שחקר את ציפורי הבקר, הציע שישנה איזו "סיסמה", התנהגות מסוימת או קול האופייני לציפורים אלה, שמשפיעה על הלמידה של הגוזלים. כשהגוזלים נתקלים בציפור בקר בוגרת, היא מפעילה את הסיסמה, שמשחררת משהו במוחם. עד אז, לא משנה כמה פעמים ראו את ההורים המאמצים שלהם ושמעו את שירתם, הם לא ילמדו לזהות את עצמם כשייכים למין זה, ולא יחקו את השירה. מנגנון הלמידה שלהם מופעל רק כשיש בסביבה ציפור בקר.

הובר סבור שהוא מצא את הסיסמה: הקריאות של הציפור הבוגרת, שמשמיעים גם הנקבות וגם הזכרים, לאורך כל תקופת הרבייה. הובר ועמיתיו הראו שכאשר הגוזל, שבשלב זה לרוב הוא כבר פרחון, שומע את הקריאה לראשונה, מתרחשים במוחו שינויים: חלבון מסוים מיוצר בכמויות גדולות באזור המוח שאחראי על שמיעה, ונעלם לאחר כמה שעות. נראה שהשינוי הזה גורם להם להתחיל ללמוד מהציפור שהשמיעה את ה"סיסמה".

בניגוד לציפורים אחרות, הגוזלים של ציפורי הבקר לא שומעים את השיר של בני מינם מיד כשהם בוקעים מהביצה, אלא רק כאשר הם יוצאים מהקן ונחשפים לציפורים אחרות מאלו שבקינם גדלו. מסיבה זו, הזכרים של ציפורי הבקר לומדים לשיר מאוחר יחסית: רק בשנה השנייה לחייהם הם מתחילים להתאמן על השיר, ולוקח להם עוד כשנה עד שהם מצליחים לשיר אותו כראוי.

מה קורה אם זכר של ציפור הבקר לא פוגש אף ציפור מבני מינו בשנותיו הראשונות? במקרה זה הוא בכל זאת ילמד, בשלב כלשהו, לחקות את השיר של הוריו המאמצים. החוקרים מצאו שאותו חלבון שמגיב ל"סיסמה" מיוצר בכמות גדולה גם כאשר הזכר הצעיר מתחיל ללמוד את השיר ה"לא נכון": אותו מנגנון לימוד מופעל, לא משנה מה השיר הנלמד. הזכר שלמד שיר של מין אחר ימצא את עצמו בבעיה כשיגיע הזמן למצוא בת זוג – בנות מינו לא יבינו מה הוא מנסה להגיד, ויעדיפו לרוב זכרים שיודעים לשיר כמו שצריך.

הגוזלים גדלים בקנים זרים, ולוקח להם זמן רב ללמוד את השיר. זכר של ציפור בקר חומת ראש (מימין) מחזר אחר נקבה | ויקיפדיה, Jmalik

שירת הים

מלבד ציפורים, בעלי החיים הידועים ביותר בשירתם הם הלוויתנים. כמה סוגים של לווייתני מזיפות משמיעים שירים – רצפים ארוכים של שריקות וקולות אחרים, שיכולים להימשך שעות ונישאים במים למרחק של קילומטרים רבים. הלווייתן ששירתו היא המוכרת והנחקרת ביותר הוא גדול הסנפיר (Megaptera novaeangliae).

לווייתנים מפיקים קול בצורה שונה מאוד מזו שבה אנו עושים זאת. הם מעבירים אוויר מהריאות לאיבר דמוי שק, שככל הנראה התפתח מבית הקול של יונקי היבשה – המקום שבו נמצאים מיתרי הקול שלנו. אך בשונה מיונקי היבשה, האוויר אינו עובר דרך איבר זה וממשיך החוצה. במקום זאת, זרימת אוויר בתוך ה"שק" היא שיוצרת את גלי הקול, ואלו נעים דרך הלווייתן עצמו אל המים ואל אוזני הלווייתנים האחרים. השק מוקף בשרירים שיכולים לשנות את נפחו, וכך לשלוט בזרימת האוויר ובסופו של דבר בצלילים היוצאים ממנו.

אצל הלווייתנים גדולי הסנפיר הזכרים הם אלו ששרים, והם עושים זאת בעיקר בתקופת החיזור. סביר, לכן, שהשירים ממלאים אצל הלווייתנים את אותו תפקיד שהם ממלאים אצל הציפורים: למשוך נקבות ולהרתיע זכרים אחרים. אך הלווייתנים שרים גם בהזדמנויות אחרות, למשל כאשר הם נודדים, וייתכן שלשיריהם יש משמעויות נוספות.

לכל אוכלוסייה של גדולי סנפיר יש שיר משלה, שהצעירים לומדים מהבוגרים. עם הזמן השיר עובר שינויים – אחד הזכרים מתחיל לשיר אותו באופן שונה במקצת, מוסיף צליל חדש או מוריד אחר, והזכרים האחרים מחקים אותו. שירים יכולים לעבור גם מאוכלוסייה אחת לאחרת: זכרים ממזרח אוסטרליה, למשל, למדו את השיר של זכרים החיים ממערב ליבשת, כשהאוכלוסיות נפגשו זו עם זו במהלך הנדידה. שירי הלווייתנים עשו רושם כה רב על האנשים ששמעו אותם, עד שהם נבחרו כאחד מ"קולות כדור הארץ" שנשמרו על תקליטי הזהב של חלליות וויאג'ר, לצד קריאות של שימפנזים, שירי ציפורים, קולות של גשם ורעמים, מוזיקה אנושית ועוד. התקליטים עדיין נמצאים על החלליות, שעושות דרכן החוצה ממערכת השמש ואולי נושאות את הקולות אל אוזניים שונות מאוד משלנו.

שירי הלווייתנים שלטו פעם באוקיינוסים ללא מתחרים, אבל בעידן המודרני הפעילות שלנו, בני האדם, הגיעה גם אל מעמקי הים והחרידה את שלוותם. כלי שיט, צוללות, קידוחי נפט, הנחת צינורות וכבלים ממלאים את המים ברעש אדיר, ויש לכך השפעה על הלווייתנים. חוקרים מיפן שהקליטו את שיריהם של לווייתנים גדולי סנפיר מצאו שפחות זכרים שרו ברדיוס של כחצי קילומטר מנתיב הספנות שעבר באזור, ומיד לאחר שספינה עברה, זכרים ברדיוס של 1,200 מטר הפחיתו את שירתם או פשוט הפסיקו לשיר. לקח להם לפחות חצי שעה לחזור ולהתנהג כרגיל. מחקר אחר הראה שאותם לווייתנים משנים את שיריהם בתגובה לרעשי סונאר. הרעש ההולך וגובר באוקיינוסים מקשה על בעלי חיים אלו – ורבים אחרים – לתקשר ביניהם, ומשנה את התנהגותם. חוקרים ואנשי שימור טבע ברחבי העולם קוראים להגביל את הפעילות הרועשת בימים, לפחות באזורים מסוימים ובתקופות מסוימות של השנה, למשל באזורי רבייה.

סרטון של Ted-ed על שירת לווייתנים:

הלווייתן הבודד בעולם?

בשנות המלחמה הקרה בנה הצי האמריקאי מערכת לניטור קולות באוקינוסים (SOSUS), שתפקידה היה לעקוב אחר צוללות של ברית המועצות. המערכת הקליטה כל קול ששמעה ולכן מאגר הנתונים שלה כלל בעיקר קולות שאינם קשורים דווקא לצוללות או לרוסים אלא לחיים בים, ובכלל זה שירת הלווייתנים. בשנות ה-90 המוקדמות, עם נפילת הגוש הסובייטי, חלק מההקלטות שוחררו לציבור, ולמדענים. אז התגלה שכבר ב-1989 קלטו המיקרופונים בצפון האוקיינוס השקט קול שנשמע כשיר של לווייתן כחול, אבל לא בדיוק – התדירות לא התאימה. בעוד לווייתנים כחולים שרים בתדירות של 10 עד 40 הרץ, התדירות הבסיסית של השיר הזה הייתה 52 הרץ.

השיר של הלוויתן יוצא הדופן:

בשנים הבאות נאספו עוד הקלטות של השיר המיוחד. בחינה שלהן העלתה שמדובר כמעט בוודאות בפרט אחד, ולא בקבוצה של לווייתנים ששרים בתדירות גבוהה. "ייתכן שהוא היחיד מסוגו בכל האוקיינוס הגדול" נכתב במאמר מ-2004. "למרות בדיקה מדוקדקת של הקולות שנשמעים לאורך כל השנה, רק קריאה אחת עם המאפיינים האלו נמצאה, ויש רק מקור אחד בכל עונה". החוקרים עקבו אחר "כחול 52-הרץ", כפי שהלווייתן כונה, במשך 12 שנה. הם היו שומעים את השיר באוגוסט או ספטמבר, והוא היה עולה שוב ושוב מהאוקיינוס עד ינואר או פברואר, כשהנדידה השנתית של הלווייתן הוציאה אותו מטווח המיקרופונים.

להפתעתם של החוקרים, המאמר על הלווייתן בעל השיר המוזר היכה גלים ברחבי העולם. הסיבה העיקרית לכך, כנראה, היא ההשערה שהשיר יוצא הדופן "מונע ממנו למצוא אהבה", כפי שנכתב באחד העיתונים. האם הלווייתנים האחרים בכלל מסוגלים לשמוע אותו? האם הוא מסוגל לשמוע אותם? האם הוא שוחה בבדידות גמורה, שר אל תוך מימי האוקיינוס שיר שלעולם לא תהיה לו תשובה?

השם המדעי "כחול 52-הרץ" נזנח לטובת הכינוי הפיוטי "הלווייתן הבודד בעולם", והזמר המסתורי הפך למייצגם של הבודדים ברחבי העולם. שירים, ספרים ואפילו מחזה נכתבו עליו. צעיר פולני קעקע את דמות הלווייתן על גבו לאחר שנפרד מחברתו. לכל אלה היה כמובן קשר קלוש מאוד ללווייתן האמיתי.

קודם כל, אין כל סיבה לחשוב שהלווייתנים האחרים לא שומעים את השירה של כחול 52. היא אמנם לא נמצאת בטווח שבו הם שרים, אבל היא בהחלט בטווח השמיעה שלהם. "לווייתנים כחולים, לווייתנים מצויים, לווייתנים גדולי סנפיר: כל השלושה יכולים לשמוע אותו", אמר כריסטופר קלארק (Clark) מאוניברסיטת קורנל בראיון ל-BBC. "הם לא חירשים – הוא פשוט מוזר". קלארק מציין גם שלא מעט שירים יוצאי דופן נשמעו בעבר, גם אם לא היו בתדירות גבוהה כל כך. כחול 52, הוא טוען, הוא לא "ייחודי לחלוטין בצורה מטורפת".

"באופן ברור, הוא מסוגל לאכול ולחיות ולשחות בים. האם הוא מצליח להתרבות? אין לי שמץ של מושג" אמרה מרי-אן דייהר (Daher), אחת החוקרות החתומות על המאמר מ-2004. "האם הוא בודד? אני שונאת לייחס רגשות אנושיים לבעלי חיים בצורה כזו. האם לווייתנים מרגישים בדידות? אני לא יודעת. אני לא רוצה אפילו לגעת בנושא הזה".

שאלה מדעית יותר היא מדוע שלווייתן ישיר בצורה כל כך יוצאת דופן. חוקרים רבים סבורים שכחול 52 הוא בן כלאיים, ככל הנראה תוצאה של הכלאה בין לווייתן כחול ולווייתן מצוי. בני כלאיים כאלו ידועים ממחקרים קודמים, ומבנה הגוף שלהם, השונה מזה של שני המינים, יכול להוביל לתדירות שונה של השיר שהם משמיעים. אך זו רק השערה, שכן עד היום איש לא הצליח לראות אותו, וכך הוא נשאר בגדר חידה – ומקור נחמה לבני אדם המרגישים שלא מצאו את מקומם.

עכברים שרים דואט

לא רק ציפורים ולווייתנים נושאים קולם בשיר. אנחנו אמנם לא חושבים עליהם בדרך-כלל כזמרים גדולים, אבל מינים מסוימים של עכברים, כלבים, עטלפים ואפילו דגים נוהגים גם הם לשיר זה לזה.

נתחיל עם העכברים. עכברי אֶלְסטוֹן חומים (Scotinomys teguina) חיים ביערות הענן שבהרי מרכז אמריקה, ומתקשרים בעזרת שירים – שורה של צפצופים שנמשכת עד 16 שניות. לכל עכבר יש שיר שמיוחד רק לו. "זה הבר-קוד שלהם, שאומר 'זה אני'" אמר מייקל לונג, שחקר את העכברים, בראיון לניו-יורק טיימס. הם שרים לפעמים גם כשהם לבד, אבל לרוב השירים ממלאים תפקיד חברתי: הזכרים שרים כדי להגן על הטריטוריה שלהם, ושני המינים שרים בתקופת החיזור".

לונג הביא כמה מהעכברים למעבדתו, וגילה שיש להם דרישות לא מעטות. "הם סוג של דיווה" אמר. "הם צריכים אפשרות להתעמל ותפריט מיוחד. אבל הם משגשגים פה". העכברים שוכנו בכלובים סמוכים, ושרו זה לזה. אחד הסטודנטים במעבדה הבחין שהם עושים זאת בדרך מיוחדת, שאינה אופיינית לבעלי חיים: הם לא שרו בו זמנית, אלא בכל פעם עכבר אחד שר, והאחר חיכה לתורו ואז "ענה" לחברו. השיחה התנהלה כך, בתורות, כאשר העכבר השני מתחיל לשיר חלקיק שנייה לאחר שהראשון סיים. "הם מנהלים שיחה מנומסת" תיאר זאת אַרְקַרוּפּ באנרג'י (Banerjee), שעושה פוסט דוקטורט במעבדה.

אותו "דיבור בתורות" הוא אכן מאפיין חשוב של שיחה אנושית, ונדיר מאוד אצל בעלי חיים. הוא דורש שליטה גבוהה בהשמעת הקולות ואת האפשרות לכוון את התזמון שלהם, כך שהפרטים המשוחחים לא "יעלו" זה על זה אך יענו מיד לאחר שבן שיחם השתתק. במאמר שפרסמו לפני מספר חודשים הראו החוקרים מעורבות של אזור מסוים בקליפת המוח ביכולות האלו, והם מציעים שאותם מבנים מוחיים עשויים לשמש גם אותנו כאשר אנחנו משוחחים.

עכברים שרים:

כלבים שרים במרומי ההרים

ב-2016 יצאה משלחת של זואולוגים אל ההרים שבמרכז גינאה החדשה, בחיפוש אחר כלבי הפרא המסתוריים של האי. כלבים אלו הם קרובים של הדינגו האוסטרלי, והם דומים לו מאוד אך קטנים יותר. הם ידועים ככלבים השרים, וכששומעים אותם לא קשה להבין למה: יש להם יללות מיוחדות, גבוהות ומלודיות, ולעתים קרובות הם "שרים" יחדיו במקהלה. כ-300 כלבים כאלו נמצאים בגני חיות ובבתים פרטיים, ובעבר היה ידוע על אוכלוסייה פראית שחיה בפסגות ההרים - אך מזה כחצי מאה העדויות היחידות לקיומה היו שתי תמונות מטושטשות. המשלחת יצאה להתחקות אחריהם, ולבדוק האם נשארו עוד כלבים שרים בטבע.

בספטמבר מצאו החוקרים טביעת כף רגל בבוץ שנראתה כשייכת לכלב ביער מרוחק ממקום יישוב, ומיהרו להציב מצלמות באזור. בתוך יומיים בלבד אספו המצלמות יותר מ-140 תמונות של הכלבים על פסגת ההר הגבוה ביותר באי, בגובה של כ-4.5 קילומטרים. החוקרים גם הצליחו לצפות בכלבים בעצמם, ואספו דגימות צואה שמהן אפשר להפיק DNA. לפי התמונות, לפחות 15 פרטים חיים באזור, זכרים, נקבות וגם גורים.

החוקרים מעודדים מאוד מהממצאים: הם חששו שהכלבים השרים נכחדו לחלוטין מהטבע, אך מצאו מה שנראה כאוכלוסייה משגשגת, והם אופטימיים לגבי הסיכויים שלהם לשרוד באותם אזורים קשים לגישה, הרחק מהשפעות האדם.

כלבים שרים (וכלבי האסקי מצטרפים):

שירי האהבה של העטלפים

"מי היה חושב שעטלפים עשויים להיות אחד מבעלי החיים בעלי הרפרטואר הקולי העשיר והמתוחכם ביותר?" תהה ג'ורג' פולק (Pollak) מאוניברסיטת טקסס באוסטין. אבל זה בדיוק מה שעולה מהמחקר שלו ושל עמיתיו.

למה לבחור דווקא בעטלפים למחקר על תקשורת קולית? אולי פשוט מפני שהם היו באזור, בהמוניהם. באוסטין טקסס, העטלפים הפכו כבר מזמן לאחד מסמלי העיר המוכרים ביותר. כל ערב, יותר ממיליון עטלפים מהמין אשף מקסיקני (Tadarida brasiliensis) יוצאים ממקומות השינה שלהם מתחת לגשר אן ריצ'רדס ועפים אל העיר, לצוד חרקים ולשעשע את התיירים שהגיעו לצפות בהם.

הם גם שרים, בשורה של צפצופים ושריקות, חלקם גבוהים מיכולת השמיעה של אוזן האדם. ציוד ההקלטה של החוקרים, עם זאת, מאפשר להם לחקור את השירים במלואם. "הצלילים בנויים מתבניות ספציפיות, מסודרות ליצירת שיר, ויש רצפים מסודרים בכל משפט" אמרה קירסטן בוהן (Bohn), שהובילה את המחקר. "השירים נועדו למשוך את הנקבות".

כן, כמו ציפורים ולווייתנים, גם עטלפים שרים בזמן החיזור. המחקר הראה שהם אינם משמיעים קולות באופן אקראי: למרות שהשירים שונים אצל כל עטלף, יש תבניות מסוימות של ביטויים והברות שחוזרים שוב ושוב. "גילינו שגם קולות העטלפים מסודרים בתבניות" אמרה בוהן. "עכשיו יש לנו מודל שמאפשר לנו לבחון לא רק את התקשורת של בעלי חיים אחרים, אלא גם את הדיבור האנושי".

סיד העטלף שר:

שר כמו דג

קיץ לא שקט עבר על תושבי צפון קליפורניה ב-1981, לפחות על אלו שהתגוררו בסירות או בבתים צפים. כל לילה, עד סמוך לשעת הזריחה, נשמע מעין זמזום חזק שעבר דרך הרצפה וזעזע את הבית כולו. "המהום סוסליטו", שנקרא על שם העיירה הסמוכה לסן פרנסיסקו שבה בתי סירות רבים, פסק עם בוא הסתיו אך חזר שוב ב-1984 להטריד את שנת התושבים. חלקם תיארו אותו כזמזום חשמלי, וחלקם כנהמת מנוע של מטוס, או קבוצה של נגני אבוב שמנגנים כולם את אותו תו. איש לא ידע מה מקור הרעש, והתיאוריות סביבו התרבו והפכו מוזרות יותר ויותר. ממשאבות של מתקני הטיהור, דרך קולות מבסיס צבאי סודי או מצוללות סובייטיות שחדרו לנמל, ועד פולשים מהחלל החיצון. רק ב-1985 נפתרה התעלומה: המהום סוסליטו הוא בעצם שיר החיזור של דג.

כן, אפילו דגים, כשהם נואשים למצוא בנות זוג, מסוגלים לעשות לא מעט רעש. במקרה זה מדובר בדג מהמין Porichthys notatus ממשפחת הקרפדגיים, שנקראים כך משום שפניהם מזכירים פני קרפדה. מינים לא מעטים ממשפחה זו נוהגים לשיר בזמן החיזור, שירים שמורכבים מגניחות וקולות "בופ" עמוקים. לאוזן אנושית, השירים האלו לרוב לא נשמעים מפתים במיוחד. "זה הקול הנוראי ביותר שיש" אמר ג'ון מק'קוסקר (McCosker), מנהל האקווריום בסן פרנסיסקו, לניו-יורק טיימס. "זה כמו הסצנה הזו שיש בכל סרט מלחמה סוג ב', כשכל המפציצים טסים יחד במבנה". אבל ככל הנראה, זה מה שנקבות הקרפדגיים אוהבות.

פתרון התעלומה לא פתר את בעיית הדיירים בבתי הסירות, שהמשיכו לסבול מהרעש. "זה כמו עינוי מים סיני" אמרה סוזן דאנוול (Dunwell), תושבת העיר. "זו אולי קריאת החיזור של הקרפדגיים, אבל זה ממש פוגע בחיי המין של האנשים שחיים כאן". אז היא וחבריה, בגישה קליפורנית אופיינית, החליטו לערוך פסטיבל.

"פסטיבל הקרפדג המהמהם" נערך כמה פעמים בסוף שנות ה-80, עם תושבים הלבושים כדגים ונגינה בקאזו, המזכיר את קולות הקרפדגיים. "החלטנו שאם אנחנו לא יכולים לנצח אותם, נצטרף אליהם" הסביר פיל פרנק (Frank), שהוכתר ל"מלך קרפדג" של 1989, ללוס אנג'לס טיימס. אך זמן קצר לאחר מכן הקרפדגיים מצאו מקום אחר לבלות בו את עונת הרבייה, ומאז חזרו לסוסליטו רק לעתים נדירות וקצרות.

שירת הקרפדגיים:

אין הגדרה מוסכמת על הכל של "שירה", שתאפשר לנו לקבוע חד משמעית אילו מקולות בעלי החיים נחשבים לשירים, ואילו אינם אלא קריאות או יללות. האם יללות של תנים נחשבות לשירה? ומה לגבי המקהלות של הצפרדעים, המתאספות מדי לילה לקרקר בצוותא? ייתכן שכמו בתחומים אחרים, נאלץ להסתפק באמירה ש"אנחנו מזהים שירה כשאנחנו שומעים אותה".

למגוון האקוסטי של עולם החי מצטרפים עוד רבים, כמו הצרצרים והציקדות, שאינם שרים אלא למעשה מנגנים: הם מפיקים את גלי הקול לא על ידי שינוי בזרימת האוויר מריאותיהם (או שלפוחית השחייה שלהם) אלא על ידי חיכוך של איברי גופם זה בזה. לאחרונה התגלו אפילו תוכים שמתופפים במקל על עץ. המניע העיקרי לשירה ונגינה הוא, כמו דברים רבים בטבע, חיזור: לרוב הזכרים הם ששרים, ומנסים למשוך אליהם את הנקבות. המחקרים מהשנים האחרונות חושפים מקצת מהסודות של שירת הטבע, ורומזים לנו גם שיש עוד הרבה זמרים שמחכים להתגלות.