לקריאת הכתבה

מחלת המלריה

מלריה היא מחלה קשה מאוד שנפוצה לרוב במדינות העולם השלישי. המלריה נגרמת על ידי טפיל חד-תאי בשם פלסמודיום, שמתפתח בגופה של נקבת יתוש האנופלס ומוחדר לגוף האדם כשהיא מוצצת את דמו. תחילה חודר הטפיל לכבד ועובר שם תהליכי התבגרות. לאחר מכן הוא חודר לתאי דם אדומים, מתרבה בתוכם ומחסל אותם.

הסרטון הראשון בסדרת הסרטונים שהבאנו לכם כאן סוקר את מחזור החיים של הפלסמודיום ואת מאפייני המחלה שהוא גורם. שני הסרטונים הבאים סוקרים ביתר פירוט את מחזור החיים של הפלסמודיום בגוף האדם ובגוף היתושה.
 

הסרטון הופק בידי ד"ר סטיב סוואנק
We would like to thank Dr. Swank for his help.

 

 

 

 

שני הסרטונים האחרונים הופקו בידי דרו ברי במסגרת פרויקט WEHI-TV
We would like to thank Drew Berry for his help.
כל הסרטונים תורגמו בידי צוות דוידסון אונליין.

 

מחזור חיי הפלסמודיום הוא דוגמה טובה למחזור חיים מורכב, כלומר מחזור החיים המתרחש ביותר מאורגניזם אחד.

המלריה נפוצה בעיקר במדינות העולם השלישי, בגלל השילוב הקיים בהן בין תנאים היגייניים ירודים, מאגרי מים עומדים שבהם יתושי האנופלס יכולים לשגשג ומחסור בתקציבים הנחוצים כדי לטפל במחלה, לחסן את האוכלוסייה מפניה ולהדביר את היתושים. בעבר הייתה המלריה נפוצה בעבר גם בישראל, בעיקר באזורי הביצות שהיו בצפון הארץ ובשרון, ונקראה קדחת הביצות (כן, אותה מחלה שהייתה אימתם הגדולה של החלוצים הציונים בתקופת העלייה הראשונה והשנייה). המחלה הודברה לבסוף בשנות ה-50 עם השלמת ייבוש הביצות, שהביא לחיסול בתי הגידול של יתוש האנופלס.

הסיבה שבגללה המחלה מסוכנת כל כך לבני אדם היא השיטה שפיתח טפיל הפלסמודיום להתחמק ממנגנוני ההגנה של הגוף על ידי לבישת מעטפת של תאי כבד. כשהטפיל יוצא לבסוף מהכבד ותוקף תאי דם אדומים כבר מאוחר מדי להשתלט עליו, משום שמכל תא דם אדום שהוא מחסל יוצאים עוד המון תאי פלסמודיום חדשים שממשיכים להדביק תאים חדשים. בסופו של דבר הטפיל מת בשל המחסור שנוצר בתאי דם אדומים, אך המחסור הזה גם מסכן את חייו של החולה וגורם אנמיה חריפה.

בטיפול מתאים המחלה ניתנת לריפוי, אך הטיפול הטוב ביותר הוא מניעה – הדברת היתושים, חיסון האוכלוסייה והימנעות ממגע עם יתושים באזורים נגועים. יש אנשים שיש להם חסינות מולדת למלריה בזכות מבנה שונה של תאי הדם האדומים, שגורם להרס תאי הדם בטחול עוד לפני שהטפיל מספיק להתרבות. הגן האחראי לתופעה זו הוא גם הגן שגורם לאנמיה חרמשית. הומוזיגוטיות של הגן (כלומר כשיש לאדם שני עותקים של אותו גן) גורמת לאנמיה. הטרוזיגוטיות (מציאות של עותק אחד מהגן), לעומת זאת, מאפשרת לאדם הנושא את הגן ליהנות מחסינות כמעט מלאה למלריה ולתסמיניה.

דרך נוספת להתמודד עם המלריה היא באמצעות הדברה ביולוגית. חיידק ה-Bacillu Thuringiensis Israelensis, או בקיצור BTI, שהתגלה על ידי פרופ' יואל מרגלית מאוניברסיטת בן גוריון בנגב מסוגל לייצר רעלן שפוגע בזחלי חרקים, וכמובן גם בזחלי יתוש האנופלס. ניסויי הדברה באמצעות החיידק הציגו הצלחה חלקית בצמצום אוכלוסיית האנופלס במאגרי מים. השיטה הזו לוקה בכמה בעיות: ראשית, יעילות של קיום אוכלוסיית חיידקים מהמין הזה בטבע לאורך זמן היא מעטה יחסית, ושנית טמונה בעיה מהותית בעצם ההכנסה של אורגניזם חי לבית גידול שאינו שלו. לדבר הזה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על מארג המזון בבית הגידול כולו ולדחיקת מינים מקומיים.

ארז גרטי
המחלקה לכימיה ביולוגית
מכון ויצמן למדע


הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

אתר דוידסון אונליין עוסק במתן מידע מדעי בלבד ואין לראות בכתוב בו תחליף לייעוץ רפואי או תזונתי. אין לצטט חלקים מכתבה זו, אלא רק את הכתבה בשלמותה.