לפני ארבע שנים וחצי נסעתי לירושלים לראות אוסף של צדפים ששמעתי עליו. את האוסף הותיר אחריו מרדכי יהודה לודמיר, שנפל בחיל הים בשנת 1963, בהיותו בן 17 בלבד.
יהודה אהב מאוד את הים והיה לו אוסף של צדפים שאביו שמר עליו כל השנים מאז מותבנו. בערוב ימיו חיפש האב מקום לאוסף ואני הגעתי לראות אותו, יחד עם ידיד שסיפר לי על יהודה ועל האוסף המיוחד שלו.
הגענו לבית קטן בשכונה קטנה בירושלים. האב בן ה-87 נראה חולה מאוד. הוא הראה לי קופסה מלאה בצדפים יפהפיים, הסביר שיש לו עוד כמה קופסאות דומות עם צדפים גדולים ושאל אותי מה אפשר לעשות בהם. הוא הסביר שהוא מחפש מקום לצדפים כבר כמה שנים ולא מוצא.
הצעתי לו שתי הצעות. הראשונה היתה שאשאיר את הצדפים אצלי ואשתמש בהם כדי ללמד בני נוער על הים ובדרך אספר להם על בנו. לחלופין, אמרתי שאפשר למצוא לצדפים ויטרינה יפה ולהציג אותם כאוסף באחת האוניברסיטאות. מאחר שאני מכירה אנשים, ידעתי שאוכל לעשות את זה.
האב העדיף להשאיר את הצדפים אצלי ואני הלכתי הביתה שמחה, עם קופסת צדפים מהממת. חברים שהיו איתי אמרו לי שאני נושאת איתי הביתה מסע כבד. רק אחרי כמה ימים הבנתי עד כמה הם צדקו.
הצדפים חיכו שאעשה איתם משהו. כתבתי מכתב למשרד החינוך שבו פירטתי את תאריי וסיפרתי על הקשר שלי לים ועל יהודה ז"ל. שלחתי את המכתב למקומות רבים אך לא קיבלתי תשובה מאיש. אף אחד לא התייחס אלי. גם כשפניתי ישירות לבתי ספר, התגובה היתה זהה – התעלמות. הבנתי שכדי להיכנס למערכת החינוך צריך איש קשר מבפנים, ולאיש הקשר הזה בחרתי בעצמי.
החלטתי ללכת לתוכנית ששמעתי עליה להסבת אקדמאים להוראה – תוכנית 500. בלאו הכי רציתי לעזוב את העבודה שבה עסקתי אז וזאת הייתה הזדמנות נפלאה לשנות משהו משמעותי בחיים, ואולי גם להתרחב למקומות חדשים. או שפשוט רציתי ללמד על הים.
הגעתי לבית ספר ליידי דייוויס וזכיתי ללמד שם אשכול מדע של ביולוגיה ימית. במסגרת השיעורים יצאתי עם התלמידים לסיורים, הראיתי להם סרטים על הים, הבאתי להם חיות ימיות ובסוף גם ציירנו על קירות. האוסף של יהודה ליווה אותנו לכל אורך השנה. הילדים שמעו עליו, נגעו בצדפים שיהודה ז"ל אסף במו ידיו, ואני ממשיכה לקיים את ההבטחה שנתתי למשה לודמיר, שהלך לעולמו שנה אחרי שמסר לי את האוסף של בנו.
דלית טורובצקי
עירוני א', תל אביב
