תצפיות חדשות על ביטויי יגון אצל בעלי חיים רומזות מדוע חיות מסוימות מתאבלות ואחרות לא. צער בעלי חיים

בקיצור

  • באופן מסורתי מדענים נרתעו מלייחס רגשות אנושיים ליצורים חיים אחרים, לרבות אֵבֶל.
  • עם זאת, לאחרונה הולכות ומצטברות ראיות לקיומו של אֵבֶל אצל בעלי חיים. ממצאים מעידים שחיות רבות מתאבלות כששותפים קרובים לחייהן מתים.
  • הממצאים האלה מצביעים על מגוון גורמים שעשויים לקבוע אם מין יבטא תגובות רגשיות למוות.

בחודש יולי האחרון תפסה נקבת לווייתן קטלן בשם 35J את תשומת הלב העולמית כאשר באופן חסר תקדים היא "ישבה שבעה". 35J, המוכרת גם בתור טאהלקוואה (Tahlequah), חברה באוכלוסיית קטלנים שנמצאת במעקב מתמיד בים סאליש, ליד חופי מדינת וושינגטון בארצות הברית וקולומביה הבריטית בקנדה. היא המליטה זה עתה גורה, בתום היריון של כשנה וחצי. זו הייתה הצאצאית השנייה שלה, והלידה החיה הראשונה שהתרחשה בשלוש השנים האחרונות בקהילה המידלדלת החיה באזור הזה.

אבל 30 דקות אחרי הלידה הגורה מתה. 35J סירבה להרפות מהתינוקת שלה. היא שחתה עם הגופה הקטנה על ראשה, במאמץ ניכר, וצללה לעומק כדי לתפוס אותה כשהחליקה מראשה. חברים אחרים בלהקה הבחינו במצבה: בשלב מסוים, חבורת נקבות התאספה סביבה במעגל, והן שחו סביבה במשך שעתיים לפחות, בצעד שמעיד על תשומת לב למצבה הנפשי. רק כעבור 17 ימים ו-1,600 ק"מ הרפתה לבסוף J35 מגופת בתה.

תגובתה של 35J למות הגורה שלה שימשה תזכורת רבת עוצמה לכך שבני אדם אינם המין היחיד שחווה אבל. חוקרי התנהגות בעלי חיים נזהרו במשך עשורים רבים מלייחס את הרגש הזה למינים אחרים. אולם ממצאים חדשים מביאים לשינוי בתפיסתנו את הרגשות של בעלי חיים. לפני שש שנים כתבתי לסיינטיפיק אמריקן על תחום מחקר חדש של אֵבֶל אצל בעלי חיים, שהיה אז בחיתוליו. מאז הצטברו תיאורי מקרה נוספים. חלקם, כמו 35J, תיעדו פרטים חדשים על מינים שכבר היה ידוע שהם נוהגים להתאבל; אחרים תיעדו את התופעה אצל מינים חדשים.

האורקה J35 נצמדה לגורתה המתה במשך 17 ימים | צילום: המרכז לחקר לווייתנים

מכלול המחקרים הזה מעורר תובנות מעניינות לגבי מקורותיו של האֵבֶל. בעבר סברו שתחושת השכול מוגבלת ליונקים בעלי מוח גדול – כלומר קופים, פילים ולווייתנאים. אולם ממצאים שנאספו לאחרונה מציגים תמונה שונה. ייתכן שליונקים בעלי מוח גדול יש יותר דקויות בדרכי האֵבֶל שלהם לעומת חיות אחרות, בזכות יכולתם המוגברת להבין את המשמעות ובשל הדינמיקה החברתית המורכבת יותר שלהם. אולם כיום ברור שביטויי אֵבֶל אינם תלויים רק בגודל המוח או בכישורי החשיבה. מתברר יותר ויותר שגורם משמעותי בולט בקביעה אם מין מסוים יהיה מסוגל להתאבל על מוות הוא היכולת ליצור מערכות יחסים אינטימיות בין פרטים.

להגדיר אֵבֶל

חקר האֵבֶל אצל בעלי חיים הוא תחום חדש מספיק כדי שחוקרים יתווכחו עדיין איך לזהות אותו. בשנת 2017, בעיירה ההררית פרסקוט שבמדינת אריזונה מתה נקבה בוגרת של פקארי מגוון (Collared peccary) – חברה בעדר של חמישה יונקים דמויי חזיר המכונים גם "חזיר מקסיקני". בעשרת הימים הבאים בני זוגה ביקרו את גופתה, אכלו לידה, ישנו צמוד אליה והגנו עליה מטורפים.

התגובה המתמשכת הזאת למוות תועדה במצלמה רגישה לתנועה המשמשת לצילום חיות בר, שניתנה כמתנת יום הולדת לתלמיד כיתה ג' דנטה דה קורט (Kort), שהציב אותה יומיים אחרי שגילה את פגר  הפקארית ליד ביתו. כשדה קורט הציג את התמונות ביריד מדע בבית ספרו חודש לאחר מכן, הוא פגש את הביולוגית מריאנה אלטריכטר (Altrichter) מקולג' פרסקוט. המפגש המקרי הזה הניב מאמר מדעי על הפקארית בגליון פברואר 2018 של כתב העת Ethology (שמו של דה קורט הופיע כחוקר המוביל) וחידש את הדיון בקהילה המדעית על ההגדרה וההיקף של אֵבֶל בממלכת החי.

דה קורט הציב את המצלמה במרחק של חמישה מטרים מגופת הפקארית, וכיוון אותה לצלם למשך עשר שניות פעם בחצי דקה. הוא צילם 93 סרטונים שבהם הפקארים הופיעו. בערך במחצית מזמן ההקלטה חברי העדר הלכו או עמדו במרחק של פחות מחמישה מטרים מהמתה. ובמשך יותר משליש מזמן ההקלטה הם נגעו בגופה ישירות. מדי פעם הם רחרחו את הגופה, דחפו אותה, נעצו בה מבט, נשכו אותה או ניסו להרים אותה. הם גם ישנו צמוד לגופה והגנו עליה מפני זאבי ערבות. במשך מחצית מזמן ההקלטה, אותו צמד של פקארים (לפחות כנראה אותם שניים, אחרי מאמצים ניכרים לזהות את הפרטים) נמצאו ליד הגופה.

במאמרם ציינו דה קורט ושאר הכותבים שתגובות הפקארים שתועדו מרחיבות את מגוון ההתנהגויות המורכבות של הקבוצה, ושהתנהגותם הייתה דומה לתגובתם של בני אדם וקופי שימפנזה למוות. אבל החוקרים לא קראו להתנהגות זו "אֵבֶל". למעשה, הם הצהירו שהם "אינם יכולים לקבוע אם אכן מדובר באֵבֶל".

פקארים שייכים לסדרת מכפילי הפרסה במחלקת היונקים. על החברים האחרים בקבוצה נמנים בין השאר הכבשים והאנטילופות. מעט מאוד ידוע על אֵבֶל אצל מכפילי הפרסה. אבל ההתנהגות של הפקארים תאמה את הקריטריון שהצבתי לאֵבֶל בספרי "איך חיות מתאבלות" משנת 2013: השורדים משנים את התנהגותם לנוכח המוות, בדרכים משמעותיות שמעידות על מצוקה עזה. בהתאם למין, התנהגות כזאת יכולה לכלול שינויים בתבניות השינה והאכילה, הימנעות מפעילות חברתית או ביטויי מצוקה ליד המת באמצעות קולות, הבעות פנים או שפת גוף.

פקארים. האם הם באמת מתאבלים? | צילום: שאטרסטוק

האם אפשר לקבוע חד-משמעית שהפקארים, או לפחות חלקם, התאבלו, בניגוד להצגת מצוקה כללית בשל השינוי בדינמיקה של העדר? לא. ההגדרה שלי לאבל נשענת על  פרשנות של התנהגויות קטנות שנראו אצל חלק מהפרטים, ולכן יש בה מרווח ניכר לטעות, שכן איננו יכולים לקרוא את מחשבותיהן של החיות, או לדעת את כוונותיהן. אולם היות שאנו יודעים שהפקארים חיים בקבוצות קטנות ואינטימיות, שמתאפיינות בעיקר בשיתוף פעולה והתנהגויות חבריות כמו סירוק, קשה באותה מידה בעיניי לפסול את האפשרות שזו התאבלות.

בְדוא"ל ששלחה לי הסבירה אלטריכטר שהיא ועמיתיה לא רצו לפרש במאמרם את הצד הרגשי של התנהגות הפקארים, והעדיפו להתמקד בעובדות הנצפות. אבל היא הסכימה שהתגובה של החיות "עומדת  תחת ההגדרה  הסבירה של אֵבֶל אצל חיות לא אנושיות".

הרתיעה מלהכריז במפורש על אֵבֶל במאמרים מדעיים הנתונים לביקורת עמיתים בתחום האתולוגיה, או חקר התנהגות בעלי חיים, נולדה מהיסטוריה ארוכה של האשמת חוקרים בהאנשה – ייחוס תכונות אנושיות למינים אחרים – אם העזו להיכנס לתחום הרגשות של בעלי החיים. אישומים כאלה צצים גם כיום במחקר המדעי. אולם מתברר שמדע ההתנהגות של בעלי חיים עצמו מגלה שלנו, בני האדם, אין מונופול על ביטויי יגון (או לצורך העניין גם על הרגש המנוגד: אושר) בממלכת החי.

חשוב להבהיר כאן את המונחים. בתחום מדעי המוח, "רגש" הוא מצב גופני שמופעל על ידי גירוי חיצוני, ואילו "הרגשה" היא מצב נפשי שמתלווה לשינויים הגופניים. לפיכך, ההרגשות הן ביטוי של החוויות המודעות. כשאני משתמשת במושג "רגש" אני לא טוענת שהחיות אינן מודעות ליגון שלהן. במסגרת המונחים שמשמשים אותי בעבודתי, הנהוגים באנתרופולוגיה ובפסיכולוגיה ההתפתחותית, תפיסה ועיבוד של גירויים במעגלים עצביים במוח אכן מכינים את הפרט להבעת רגש, אבל הרגש מופיע בהקשר של אירוע שמתרחש בין שני פרטים חברתיים. מבטאים אותו בעלי חיים שהם יצורים בעלי מודעות. לכן אופתע לשמוע שחוקרים צפו בתופעות של אֵבֶל אצל חרקים חברתיים, כמו נמלים, טרמיטים ודבורים, שאוספים את מתיהם ולעיתים אפילו קוברים אותם, אבל בתוך מערכת שתלויה אך ורק באותות כימיים, ולא בהחלטה מודעת.

שברון לב מכל עבר

הפקארים סיפקו ראיה חזקה לכך שהיכולת לחוות אֵבֶל אינה מוגבלת לחיות עם מוח גדול. אבל הם אינם המין היחיד שהראה את זה.

בסרט שצולם בקרן "חוות החמורים" בהולנד נראו חמורים במצוקה נעים במעגל סביב פגרו של חמור זקן השרוע על הקרקע ונוערים נערות רמות במיוחד. חמור מוכה יגון ניצב גם במרכזו של דוח שהגיע אלי בתחילת 2018 מהתנועה להצלת חיות משק ומציאת בית חדש עבורן (FARRM) באלברטה שבקנדה. המייסדת מליסה פולי (Foley) והמתנדבת סטפני בלנד (Belland) חששו לשלומה של אתון בשם לנה שהתקשתה להתגבר על מותו של החמור ג'ייק, שהיה קרוב אליה מאוד בשלוש השנים האחרונות.

כשג'ייק היה בן 32 הוא חלה במחלה קשה והווטרינר הרדים אותו. בלילה הבא פגרו של ג'ייק שכב תחת ברזנט והמתין לקבורה, אבל לנה קרעה ממנו את הכיסוי. "במשך כל הלילה לנה חגה סביבו וסירבה להרפות", שחזרו פולי ובלנד. "כשקברנו את ג'ייק למחרת היא עקבה אחריו לבור שחפרנו, ונשארה ליד הקבר במשך ימים ארוכים, תוך שהיא נוברת באדמה ונוערת כל הלילה. היא מיאנה לעזוב אפילו בשביל לאכול או לשתות".

גם לחמורים יש כנראה רגשות | צילום: שאטרסטוק

בכיתי כשקראתי את התיאור הזה. בשבועות הבאים לנה התאוששה בהדרגה וחזרה אט אט לאכול, לשתות ולחפש את חברתם של חמורים אחרים. יכול להיות שההזדמנות שניתנה לה להעביר זמן לצד ג'ייק המנוח הועילה לה. ובאמת, המגמה החדשה במקלטים לחיות, גני חיות ומרפאות וטרינריות היא לאפשר לבני הזוג ששרדו לנהוג כך, תוצאה מעשית מבורכת בעיניי של חקר האֵבֶל של בעלי חיים.

גם חמוסים מביעים יגון בעקבות מוות, טוען סאליס שאטלסוורת' (Shuttlesworth), המייסד והמנהל של המקלט לבעלי חיים "חברים לחיים" ביוסטון. בצירף מקרים מצער ומפתיע, כל ארבע נקבות החמוס של שאטרלסוורת', שהיו בנות 8-4 שנים, מתו ממחלות נפרדות ושונות בתוך כשישה שבועות. שתי האחרונות היו פינקי ואפי. כשמחלת יותרת הכליה של אפי הגיעה לשלב סופני, שאטלסוורת' דאג לה להמתת חסד בבית.

לפני שהשלב הזה הגיעפינקי תרה בכל רחבי הבית אחרי חברתה הקרובה ביותר, שמתה עוד קודם לכן. כשהמתת החסד החלה, פינקי הגיבה שוב בעוצמה. "היא נדחקה בין אפי לבין ידיו של הווטרינר", סיפר לי שאטלסוורת'. "כשהרופא ניסה להקשיב לליבה של אפי, פינקי נדחפה מתחת לסטטוסקופ. היא סירקה את אוזנה של אפי. לבסוף היא נשכבה לצידה ולא זזה". פינקי לא הרפתה מגופתה של אפי במשך יותר משעתיים. למחרת היא עצמה מתה מהתקף לב.

חמוס. פינקי לא עמדה במות חברותיה | צילום: שאטרסטוק

במשך השנים דיווחו לי מקורות מהימנים על עקעקים ועל אווזים קנדיים שהפגינו סימני מצוקה ניכרים כשגילו את פגרו של בן זוג או בן לוויה. כשנוכחתי שפרות מתאבלות כשהעגל שלהן מת, או כאשר, כפי שקורה פעמים רבות בחוות של תעשיית החלב והבשר, העגלים נלקחים מהן לבלי שוב כמה ימים אחרי ההמלטה, זה תרם להחלטתי לעבור לתפריט צמחי בעיקרו.

אולם לא כל תגובה של חיה למוות נחשבת לאֵבֶל. בבית שלנו, בעלי ואני צילמנו את האירועים שקרו בעקבות מותה של החתולה שהצלנו, הייליי, שנאלצנו להרדים עקב סרטן סופני. בחצר הסגורה, שבה חיו שישה חתולי רחוב, כולל אחותה של הייליי – קיילי – הנחנו את פגרה של הייליי מכוסה בבד. כמה מהחתולים התקרבו אל החתולה המתה ורחרחו אותה, אך לא קיילי. היא ישבה בשקט וצפתה מרחוק באחותה במשך דקות ארוכות אחרי שהחתולים האחרים חזרו לשגרה. היא לא יללה, כפי שחתולים וכלבים עושים לפעמים אחרי מות שותפם. האם קיילי התאבלה? בהתחשב ביחסיה הקרובים עם אחותה אפשר לחשוד שכן, אבל אני לא יכולה לטעון באופן אחראי שקיילי התאבלה כל עוד היא לא הפגינה כל סימן לכך.

כמו כן, לעיתים יש הסברים אמינים יותר. בשנת 2017 הציג סרטון שצילם ג'ונתן דיוויס מראנדולף במסצ'וסטס להקה של תרנגולי הודו לא-מבויתים מקיפים פגר של חתול מת. כאשר הסרטון הפך ויראלי נולדו שלל הסברים עממיים: האם מדובר בטקס אשכבה רגשי בין גזעי? ביולוגים טוענים שסביר יותר להניח שהפגר עורר את סקרנותם של תרנגולי ההודו, והם הלכו זה אחרי זה במעגל כדי לבחון אותו מקרוב.

קשרים שקושרים

מעבר לכך שהדוגמאות האלה, ואחרות שתועדו, הגדילו את מגוון המינים שנמצא עליהם שהם מתאבלים, הן גם מדגישות את התנאים החברתיים שמאפשרים את ההרגשה הזו. במאמר שהתפרסם בשנת 2018 בגיליון מיוחד של כתב העת "Philosophical Transactions of the Royal Society B", שהוקדש לתגובות של חיות ובני אדם למוות, ציינו קלייר פ"י ווטסון (Watson) וטטסורו מטסוזאווה (Matsuzawa), ממרכז המחקר לפרימטים באוניברסיטת קיוטו ביפן, שרוב הדיווחים על תגובות למוות אצל יונקים מתייחסים לאימהות שאיבדו את צאצאיהן. זה נכון. אבל יש לחוק הזה יוצאי דופן מעניינים.

אנו יודעים כיום שאצל יונקי-על (פרימטים), גם יחסים חברתיים קרובים שאינם יחסי אם-ולד עשויים להניב תגובות חזקות למוות. כשתומס, שימפנזה זכר בן 9, מת מדלקת ריאות קשה בבית היתומים לחיות בר שימפאנשי בזמביה בשנת 2011, קופים אחרים בקבוצה, המונה 43 חברים, בילו זמן רב ליד גופתו, לרוב ללא ניע – תופעה שאינה טיפוסית למין הקופים הידוע בתזזיותו.

בתיאור ההתנהגות הזאת במאמר שפורסם בשנת 2017 בכתב העת Scientific Reports ציין אדווין ג"ס ון-ליוון (van Leewan)  מאוניברסיטת סיינט אנדרוז בסקוטלנד תגובות מיוחדות שהציגו שניים מחבריו הקרובים של תומס. פאן, זכר בוגר שהתיידד עם תומס, ביקר את הגופה ובחן אותה לעיתים קרובות יותר משני הזכרים האחרים והחווה תנועות נמרצות לידה. נואל, נקבה בוגרת שאימצה את תומס אחרי מות אימו, עשתה דבר שמעולם לא נצפה כדוגמתו עד אז אצל שימפנזים: היא ניקתה את שיניו של תומס בעזרת כלי מעשבים. נואל המשיכה בפעילות הזאת גם אחרי שעובדי המקום הצליחו להרחיק קופים אחרים מהגופה כשפיתו אותם בפירות, המזון המועדף עליהם. אין לדעת עד מתי ההתנהגויות המשונות הללו – לפחות אלה שתואמות לאֵבֶל – היו ממשיכות אלמלא העובדים פינו את גופתו של תומס עשרים דקות אחרי שנמצאה.

דוגמאות אחרות לאֵבֶל מחוץ לגבולות הקשר בין אם לצאצאיה מגיעות מבני דודים רחוקים יותר במשפחת הפרימאטים. לפני שש שנים דיווחתי שלא נמצאו כמעט שום ראיות משכנעות על תגובות רגשיות למוות אצל קופים. המצב השתנה – כעת יש לנו דיווחים על התנהגויות כאלה אצל קופי מרמוסט מצוי וקופי מקוק ברברי.

בשנת 2016 בִּין יאנג (Yang) ושותפיו ממכון שאנשי לזואולוגיה בסין דיווחו שהם צפו בתגובות למוות אצל קופי חרומף זהוב במרכז סין. נקבה נפלה מעץ וראשה נחבט באבן. בעודה שרועה על הארץ, פצועה אנושות, הקיפו אותה שותפיה ללהקה במשך קרוב לשעה ו"טיפלו" בה: "הם הסתכלו ומדי פעם רחרחו את פניה, סירקו וחיבקו אותה, ומשכו בעדינות את ידה", דיווחו יאנג ועמיתיו. הזכר הבוגר היחיד בלהקה השמיע קולות אזהרה כשפעוט וצעיר מלהקה אחרת, שגם בה היה זכר בוגר יחיד, ניסו להתקרב.

כשהנקבה מתה, הזכר נגע בה שוב ושוב ומשך את ידה. הוא הרפה ממנה כעבור חמש דקות, ולמחרת חזר עם הלהקה למקום מותה (עוזר מחקר קבר את הפגר). הזכר קיים יחסים קרובים עם הנקבה במשך שלוש שנים מיום שהצטרפה ללהקתו.