שבע תשובות לשטויות
שאומרים על האקלים

בקיצור

• המתריסים נגד שינוי האקלים, כולל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וחברי קונגרס, נוהגים להציג טיעונים חלשים שהופרכו מזמן על חורים שקיימים לכאורה במדע העומד מאחורי ההתחממות העולמית.
• הפעילות האנושית היא המקור הגדול ביותר להזרמת פחמן דו-חמצני לאטמוספרה. כמעט כל מדעני האקלים מסכימים שהתרומה הזאת מחממת את כוכב הלכת ועתידה להשפיע על כל המערכות האקולוגיות בכדור הארץ.
• שום הסבר אחר – אפילו לא שינויים בשמש או קנוניה עולמית ענקית בניצוחם של מדענים – אינו יכול להסביר בפני עצמו את העובדה שכוכב הלכת מתחמם, וש-CO₂ שנובע מפעילות האדם הוא הסיבה להתחממות הזאת. המסקנה הזאת מבוססת על ראיות מגוונות, החל בליבות קרח וכלה בטבעות עצים.

רוב אמירותיו ופעולותיו של נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ בנוגע לשינוי האקלים ביטאו חוסר אמון מוחלט שלו בעצם קיומה של התופעה. כשהיה מועמד לנשיאות, וגם לפני כן, הוא הגדיר שוב ושוב את ההתחממות העולמית כ"תרמית יקרה", מזימה סינית שנועדה לפגוע בכושר הייצור של ארה"ב, ו"מס מאוד-מאוד יקר". כנשיא הוא הכריז שוב ושוב שהוא יוציא את ארצות הברית מהסכם האקלים של פריז, שנועד להגביל את פליטת הפחמן. הוא מינה את ריק פרי (Perry) וסקוט פרויט (Pruitt) – שני אנשים שהביעו ספק ביחס לתפקיד שממלא הפחמן הדו-חמצני בשינוי האקלים – לעמוד בראש משרד האנרגיה והסוכנות להגנת הסביבה, בהתאמה. מועמדיו לתפקיד שר החקלאות – סם קלוביס, (Clovis) ולמנהל נאס"א – ג'ים בריידנסטין (Bridenstine), מחזיקים שניהם בהשקפות דומות, וכך גם רבים אחרים שהתמנו למשרות בולטות פחות בממשל.

עם זאת, במהלך העימות הנשיאותי הראשון מול מועמדת המפלגה הדמוקרטית הילרי קלינטון הכחיש טראמפ שכינה את שינוי האקלים "תרמית סינית". וכשעיתונאים שאלו ישירות את דוברי הבית הלבן אם טראמפ מכחיש ששינוי האקלים הוא תופעה אמיתית, הם התחמקו מלענות. נראה שהממשל מבקש להותיר את עמדתו הרשמית בסוגיה הזאת עמומה וספקנית.

ספקנות הייתה הסגולה האינטלקטואלית שהסנטור ג'יימס אינהוף (Inhofe) מאוקלהומה התיימר לצדד בה בנובמבר 2009, לקראת כינוסה של ועידת האו"ם לשינוי האקלים בקופנהגן, כשהכריז בסנאט בקול תרועה רמה על "שנת הספקנים". אילו נאומו היה מבטא מחויבות לחקירה רציונלית קרת מזג, רגש של כבוד כלפי מחשבה מדעית וספקנות מוצדקת ביחס לרוחות רפאים, אסטרולוגיה, בריאתנות והומאופתיה, זו הייתה סיבה למסיבה. אך פרשנותו למושג הספקנות הייתה מצומצמת יותר: הוא התייחס בו ל"חשיפת המדע, העלויות וההיסטריה שמאחורי בהלת ההתחממות העולמית והתייצבות כנגדם".

בעיני קהילת המדענים ושאר האנשים המודאגים משינויי אקלים מעשה ידי אדם, אלה שאינהוף כינה "ספקנים" נחשבים על פי רוב למכחישים או למתריסים. לא כל מי שמפקפק בשינוי האקלים מתאים לתיאור הזה, כמובן – יש גם אנשים שאינם מכירים את העובדות או שחולקים בכנות על הפרשנות שאחרים נותנים להן. מה שמאפיין את המתריסים האמיתיים הוא מחויבותם הבלתי מתפשרת להכחשת הצורך בנקיטת פעולה כלשהי לפתרון הבעיה. למחויבות הזאת מתלווים לא פעם טיעונים חלשים שהופרכו מזמן בנוגע לחולשות לכאורה במדע שמאחורי ההתחממות העולמית.

להלן רשימה חלקית בלבד של טיעוניהם השגויים של המתריסים, כולל הפרכות קצרות שלהם.

הטענה הראשונה: ה-CO₂ לא משנה

תמצית הטענה: לא ייתכן שפחמן דו-חמצני שמקורו בפעילות אנושית משנה את האקלים, שכן ריכוז ה-CO₂ באטמוספרה נמוך מאוד, והכמות שמפיק האדם שולית לעומת זאת שמגיעה מהרי געש וממקורות טבעיים אחרים. אדי מים הם גז החממה החשוב ביותר – הרבה יותר מכל גז חממה אחר – כך שהשינויים ב-CO₂ אינם מעלים ואינם מורידים.

ובהרחבה: אף ש-CO₂ הוא רק 0.04 אחוז מהאטמוספרה, המספר הקטן הזה אינו אומר דבר וחצי ודבר על תפקידו המשמעותי בדינמיקת האקלים. למרות ריכוזו הנמוך, CO₂ בולע קרינה תת-אדומה ופועל כגז חממה, כפי שהוכיח הפיזיקאי ג'ון טינדל (Tyndall) ב-1859. הכימאי סוונטה ארניוס (Arrhenius) הרחיק לכת אף יותר ואמד ב-1896 את השפעת הפחמן הדו-חמצני על האקלים; אחרי חישובים ידניים מפרכים הוא הסיק שהכפלת ריכוזו עלולה להוביל להתחממות של כמעט שש מעלות צלזיוס – ערך שאינו רחוק מחישובים מדויקים הרבה יותר שנעשו לאחרונה.

בירוא יערות: התערבות האדם במאזן ה-CO₂ | צילום: שאטרסטוק

בניגוד לטענתם של המתריסים, פעילות האדם היא הגורם שמשפיע יותר מכול – הרבה יותר משאר הגורמים – על העלייה הנצפית בריכוז ה-CO₂ באטמוספרה. לפי נתוני "מיזם הפחמן העולמי", כמות הפחמן הדו-חמצני שמקורו בפעילות האדם מגיעה ל-35 מיליארדי טונות בשנה – יותר מפי 130 מזו שמפיקים הרי הגעש. נכון ש-95 אחוז מה-CO₂ שמשתחרר לאטמוספרה הם טבעיים, אך תהליכים טבעיים כמו גדילת צמחייה ובליעת פחמן באוקיינוסים מחלצים את הגז מהאטמוספרה ומפצים באופן כמעט מלא על השחרור הטבעי. כך שהתוספות האנושיות נשארות באטמוספרה כעודף נקי.

יתר על כן, סדרות של מדידות ניסויות שנעשו, כולל בדיקות של היחסים המשתנים בין איזוטופים של פחמן באוויר, מספקות אישוש נוסף לטענה ששריפת דלק מחצבים ובירוא יערות הן הסיבות העיקריות לעלייה של 40 אחוז ברמות ה-CO₂ מאז 1832: מ-284 חלקים למיליון (ppm) ליותר מ-400 חלקים למיליון – קפיצה ראויה לציון, עד לרמה הגבוהה ביותר שנצפתה במיליוני השנים האחרונות.

המתריסים מרבים לטעון שאדי מים, ולא CO₂, הם גז החממה הנפוץ והמשמעותי ביותר; הם טוענים בתוקף שמדעני האקלים נוהגים להתעלם מכך במודלים שלהם. הטענה הזאת פשוט שגויה: ארניוס ושאר מדעני האקלים לא שכחו לכלול את אדי המים במודלים שלהם. למעשה, אדי המים הם הסיבה להשפעה הגדולה כל כך של CO₂ על האקלים. פחמן דו-חמצני בולע אורכי גל תת-אדומים מסוימים שאדי המים אינם בולעים, כלומר הוא מוסיף חום לאטמוספרה באופן עצמאי. ככל שהטמפרטורה עולה, יותר אדי מים חודרים לאטמוספרה ומחריפים כמה מונים את אפקט החממה של CO₂. הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים מציין שאדי מים עשויים "להכפיל בקירוב את העלייה באפקט החממה הנובעת מתוספת ה-CO₂ לבדה".

במסגרת הדינמיקה הזאת, CO₂ נותר הגורם העיקרי (או בלשון מדעני האקלים: "אילוץ") לאפקט החממה. כפי שהסביר מדען האקלים גאווין שמידט מנאס"א, אדי מים חודרים לאטמוספרה ויוצאים ממנה הרבה יותר מהר מ-CO₂ ונוטים לשמר רמה קבועה למדי של לחות יחסית, דבר שסותם את הגולל על אפקט החממה שלהם. מדעני האקלים מאפיינים לפיכך את אדי המים כגורם של משוב, ולאו דווקא כאילוץ. (אותם מתריסים שאינם מוצאים אדי מים במודלים של האקלים פשוט מחפשים אותם במקומות הלא נכונים).

בשל אפקט החממה הבלתי נמנע של CO₂, המתריסים, המצדדים בהסבר טבעי להתחממות העולמית של ימינו, צריכים להסביר מדוע בתרחישים שהם מציעים פחמן דו-חמצני אינו מחמיר את הבעיה.

הטענה השנייה: טעות בנתונים

תמצית הטענה: גרף "מקל ההוקי", שמתאר לכאורה את הטמפרטורות ב-1,600 השנים האחרונות, הופרך. הוא אינו מכיר אפילו בקיומה של "התקופה החמה של ימי הביניים", סביב שנת 1000 לספירה, שהייתה חמה יותר מתקופתנו. לכן ההתחממות העולמית אינה אלא מיתוס.

ובהרחבה: קשה לדעת מה גובר על מה: הפרזת המתריסים ביחס לפגמים בשחזור הטמפרטורות ההיסטוריות שעשו מייקל א' מאן (Mann) ועמיתיו ב-1998 או חוסר החשיבות הבסיסי של טיעונם בנוגע לשינוי האקלים.

ראשית, לא מדובר בשחזור "מקל הוקי" אחד ויחיד של טמפרטורות היסטוריות, שמבוסס על סדרת נתונים אחת ויחידה של סמני אקלים. ראיות דומות ובלתי תלויות זו בזו לעליות טמפרטורה חדות שאירעו במאות האחרונות התקבלו ממדידות ישירות שנעשו בליבות קרח, טבעות עצים וסמנים נוספים מאתרים רבים. למרות ההבדלים ביניהן, כולן מחזקות את הטענה שכוכב הלכת שלנו מתחמם במהירות.

בשנת 2006 הסיקו מחברי סקירה של הראיות מטעם המועצה הלאומית למחקר בארצות הברית "ברמה גבוהה של ביטחון שטמפרטורת פני השטח העולמית הממוצעת בעשורים האחרונים הייתה גבוהה יותר מכל תקופה בת-השוואה במהלך 400 השנים האחרונות" – וזה הקטע הרלוונטי ביותר בגרף למגמות האקלים של ימינו.

הדו"ח הביע אמון מועט יותר בשחזורים של תקופות שקדמו לשנת 900 לספירה, אך עדיין העריך שהם "סבירים". מתקבל על הדעת לפיכך שהיו באירופה ובאסיה בימי הביניים תקופות חמות שבהן הטמפרטורות היו דומות לאלה שנמדדו במאה ה-20, אך ייתכן שהן היו תופעות מקומיות בלבד: בדו"ח צוין ש"רמת החום והיקפו הגיאוגרפי אינם ידועים לאשורם". ומאמר מחקר שכתבו מאן ועמיתיו מוכיח כנראה את הטענה שאת "התקופה החמה של ימי הביניים" ואת "עידן הקרח הקטן" של השנים 1700-1400 חוללו תנודות בקרינת השמש וגורמים טבעיים אחרים, שככל הידוע לנו אינם מתרחשים או פעילים כיום.

לאחר פרסום הדו"ח של המועצה הלאומית למחקר, ניתוח נוסף שכתבו ארבעה סטטיסטיקאים, וכונה דו"ח וגמן (Wegman), מתח ביקורת חריפה יותר על מאמר מקל ההוקי. אך תיקון השגיאות שהדו"ח הצביע עליהן לא חייב שינוי משמעותי בצורתו של גרף מקל ההוקי. ב-2008 פרסמו מאן ועמיתיו גרסה מעודכנת של שחזור הטמפרטורות, שהדהדה את ממצאיהם המקוריים.

כיפות הקרח בקטבים מצטמצמות בהתמדה | צילום: שאטרסטוק

אבל נניח שמקל ההוקי אכן היה נשבר... אז מה? התמיכה המקורית בטענות להתחממות עולמית מעשה ידי אדם נבעה ממחקרים על מנגנוני אקלים, לא משחזורים של טמפרטורות היסטוריות שדרשו הסבר. אזהרות מפני מגמות של התחממות בתקופתנו נרשמו שנים רבות לפני גרף מקל ההוקי של מאן. גם אם לא היה ספק שהעולם היה חם יותר לפני אלף שנה, אין בכך כדי לשנות את העובדה שעלייה מהירה בשיעור ה-CO₂ היא מה שמסביר את פרק ההתחממות הנוכחי בצורה מהימנה יותר מכל גורם טבעי – ולא נראה לעין שום גורם טבעי שיכול לקזז את המשך ההתחממות בשנים הבאות.

הטענה השלישית: ההתחממות נעצרה

תמצית הטענה: ההתחממות העולמית נבלמה ב-1998, ומאז כדור הארץ הולך ומתקרר.

ובהרחבה: הטיעון הזה של המתריסים הוא כנראה המיושן והחבוט ביותר, ושלא במתכוון גם המצחיק ביותר. ככה נראה הטיעון: 1998 הייתה השנה החמה ביותר לפי התיעוד של מרכז הדלי (Hadley) של השירות המטאורולוגי הבריטי. העשור הבא היה קריר יותר. לכן מגמת ההתחממות העולמית של סוף המאה הקודמת הסתיימה, נכון?

כל מי שיודע סטטיסטיקה בסיסית צריך לזהות מיד את חולשת הטיעון. בהתחשב בהתמשכותה של מגמת ההתחממות, בשינויים הצפויים (והנצפים) בקצב העלייה ובטווח האי-ודאויות במדידות ובתחזיות הטמפרטורה, הפסקה של עשור היא סטייה קטנה מדי להוכיח סטייה מהדפוס, אומרים מדעני האקלים.

ואילו ההפוגה בהתחממות הייתה נמשכת עשור נוסף, האם היה די בכך כדי להצדיק את השקפת המתריסים? לא בהכרח, בהתחשב במורכבות הרבה של האקלים. למשל, מוג'יב לאטיף (Latif) ממכון לייבניץ למדעי הים ועמיתיו פרסמו ב-2008 מאמר שבו טענו שייתכן כי הדפוסים המדווחים של תנועת המים באוקיינוסים מחוללים תקופה של התקררות בחלקים של חצי הכדור הצפוני, גם אם דפוס ההתחממות ארוך הטווח נותר על כנו. עקרונית, אין הצדקה למתריסים שלא השתכנעו משפע העדויות התומכות בהתחממות למהר ולאמץ ממצאים שרק רומזים על התופעה המנוגדת.

בכל מקרה, הטענה ש"הפוגה בהתחממות" הפריכה את קיומו של שינוי אקלימי מתמשך איבדה כל משמעות כש-1998 חדלה להיות השנה החמה ביותר שנמדדה אי פעם. התואר הזה עבר ל-2014. למעשה, ארגון Climate Central מדווח כי "13 מבין 15 השנים החמות ביותר שנמדדו אי פעם היו אחרי שנת 2000".

הטענה הרביעית: השמש אשמה

תמצית הטענה: סביר הרבה יותר להניח שהשמש או קרניים קוסמיות הן הגורמים האמיתיים להתחממות העולמית. הרי גם מאדים מתחמם.

ובהרחבה: מובן מאליו שיש להביא בחשבון תופעות אסטרונומיות כשמנסים להבין את האקלים, במיוחד בהירות השמש ופרטי מסלול הארץ סביבה, שכן אלה היו כנראה גורמים עיקריים לעידני הקרח ולשינויי אקלים אחרים שקדמו לצמיחת החברה התעשייתית. לפיכך מדעני האקלים אכן מתחשבים בהם במודלים שלהם. אך למרות מאמציהם של המתריסים לייחס את ההתחממות הנוכחית למחזורים טבעיים, אין ראיות מספקות לכך שאנרגיית השמש העודפת המגיעה לכוכב הלכת שלנו חזקה מספיק כדי להסביר את העלייה הנצפית בטמפרטורות העולמיות.

התנודות באנרגיית השמש פחות משמעותיות מהשפעת האדם על האקלים | צילום: נאס"א

הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים ציין שבין שנת 1750 ל-2005 האילוץ הקרינתי מהשמש גדל ב-0.12 ואט למטר רבוע – פחות מעשירית מהאילוץ שמקורו בפעילות אנושית (1.6 W/m2). אי הוודאות הגבוהה ביותר בהשוואה הזאת נובעת מההשפעות המשוערות של תרחיפים (אירוסולים) באטמוספרה, שעשויים להצל על כדור הארץ או לחלופין לחמם אותו. אבל גם אם נייחס לאומדנים האלה את רמת אי-הוודאות הגבוהה ביותר, התחממות האקלים בהשפעת האדם עדיין תגבר על כל שינוי שמקורו בשמש.

יתר על כן, אסור לשכוח ש-CO₂ וגזי החממה האחרים מחזקים את ההתחממות הנובעת מהשמש. המתריסים, שמבקשים לתלות את ההתחממות העולמית בשמש, אינם יכולים להצביע סתם כך על מגמה כלשהי בקרינת השמש: הם צריכים גם לכמת את השפעתה ולהסביר מדוע CO₂ איננו מעצים לפיכך עוד יותר את שינוי האקלים (והאם מה שמחליש את אפקט החממה הוא מסקנה הכרחית מההשפעה הגוברת של השמש, או שמא מדובר במסקנה אד הוק שנוספה רק כדי לספק את התוצאה הרצויה?)

לפיכך, המתריסים נהו אחרי עבודתו של הנריק סוונסמרק (Svensmark) מהאוניברסיטה הטכנית של דנמרק, שטוען שיש להביא בחשבון את השפעת השמש על קרניים קוסמיות. קרניים קוסמיות החודרות לאטמוספרה מסייעות להיווצרות תרחיפים ועננים שמחזירים את אור השמש. לפי התיאוריה של סוונסמרק, הפעילות המגנטית המוגברת של השמש בחמישים השנים האחרונות הגנה על כדור הארץ מפני קרניים קוסמיות ואפשרה התחממות חריגה, אך כעת, כשהפעילות המגנטית של השמש נחלשת מחדש, ההתחממות העולמית תהפוך את כיוונה. סוונסמרק טוען שבמודל שלו שינויי הטמפרטורה תואמים את רמות הקרינה הקוסמית והפעילות המגנטית של השמש טוב יותר מאשר כל גורם חממה אחר.

אך התיאוריה של סוונסמרק לא שיכנעה את רוב מדעני האקלים, בגלל חולשת הראיות שהציג. במיוחד, לא נראה שקיימות מגמות ארוכות טווח בשטפי הקרינה הקוסמית או בעננים שהם אמורים ליצור, ובניגוד להסברי החממה המודל שלו אינו מסביר חלק מהדפוסים הנצפים של ההתחממות העולמית – למשל העובדה שההתחממות חזקה יותר בלילה מאשר ביום. לפחות בינתיים, קרניים קוסמיות הן עדיין גורם פחות סביר לשינוי האקלים.

ומה בנוגע להתחממות לכאורה של מאדים? הממצא הזה מבוסס על מעט מאוד מדידות, ולכן אי אפשר לדעת אם הוא מייצג מגמה אמיתית. עדיין איננו יודעים מספיק על הגורמים שבאמת שולטים על האקלים של מאדים, אך ייתכן שתקופה שבמהלכה פני שטח היו כהים יותר הגבירה את שיעור בליעת אור השמש והובילה לעליית הטמפרטורות.

הטענה החמישית: קנוניה של מדענים

תמצית הטענה: מדעני האקלים זוממים להסתיר את האמת על ההתחממות העולמית וגונזים את נתוניהם. לקונצנזוס שכביכול שורר ביניהם על ההתחממות העולמית אין משמעות מדעית, שכן מחלוקות מדעיות אינן מוכרעות על סמך פופולריוּת.

ובהרחבה: כמעט בלתי אפשרי לשכנע חסידים של קונספירציות ענק חובקות עולם שהן מופרכות (האם אפשר להוכיח שהבונים החופשיים והחייזרים של רוזוול אינם מעורבים אף הם במזימה?). לכן די אם נציין שהיקף הקנוניה ההיפותטית הזאת חייב לכלול אלפי פרסומים לא שנויים במחלוקת ומדענים מוערכים מרחבי העולם במשך כמעט 150 שנה, מאז טינדל וארניוס. המזימה הזאת צריכה להיות חזקה מספיק לכלול בעלי תפקידים רשמיים מעשרות ארגונים מדעיים, כולל האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, החברה המלכותית הבריטית, האגודה האמריקאית לקידום המדע, האיחוד הגיאופיזי האמריקאי, המכון האמריקאי לפיזיקה והחברה המטאורולוגית האמריקאית, ועוד שלל ארגונים בכל רחבי העולם.

אילו הייתה מזימה עצומה להונות את העולם בסוגיית האקלים (לשם מה?), אין ספק שאלפי הודעות הדוא"ל ושאר הקבצים שנגנבו מהמרכז לחקר האקלים של אוניברסיטת מזרח אנגליה והופצו ב-2009 היו כוללים הוכחה לכך. אך אף אחד מהם לא עשה זאת. לְרוב ההצהרות המעטות בהודעות האלה שמבקרים הצביעו עליהן כראיות למעשי זדון היו הסברים תמימים יותר והגיוניים כשמדובר במדענים המשוחחים זה עם זה בצורה פרטית ולא רשמית. אילו היו בין המדענים כאלה שסירסו נתונים או דחו בקשות למידע, זאת אכן הייתה התנהגות ראויה לגינוי. אך בפועל אין שום ראיה למעשים כאלה. אין שום סימן ברור לניסיון רחב היקף לזייף ולתאם ממצאים בקנה מידה שעשוי להעיד על קנוניה עולמית או לעוות באופן משמעותי את רשומות שינוי האקלים.

המטרה: לצמצם את פליטת הפחמן | צילום: שאטרסטוק

מדעני האקלים מתוסכלים מכך שמאשימים אותם שהם מסתירים נתונים או פרטים על המודלים שלהם, שכן כפי שמציין שמידט מנאס"א רוב המידע הרלוונטי מופיע במאגרי מידע ציבוריים או נגישים בדרך אחרת – עובדה שהמתריסים מסתירים למרבה הנוחות, כשהם מתעקשים שהמדענים מתמהמהים בהיענות לבקשותיהם (ומאחר שחוקי סודיות המידע משתנים ממדינה למדינה, המדענים אינם רשאים תמיד להיענות לכל הבקשות). אם המתריסים מבקשים להנחית מכה ניצחת על תיאוריות ההתחממות העולמית, עליהם להשתמש בנתונים הנגישים לציבור ולפתח מודלים אמינים משלהם כדי להוכיח תיאוריות חלופיות מבוססות.

אבל זה לא קורה כמעט אף פעם. בשנת 2004 פרסמה ההיסטוריונית של המדע נעמי אורסקס (Oreskes) ניתוח מפורסם של הספרות האקדמית על ההתחממות העולמית, "הקונצנזוס המדעי על שינוי האקלים". לדבריה, מבין 928 מאמרים שהיא סקרה את תקציריהם, 75 אחוז תמכו במפורש או במשתמע בהתחממות עולמית מעשה ידי אדם, 25 אחוזים היו מתודולוגיים או שלא נקטו שום עמדה בסוגיה – ואף לא אחד מהם צידד בהסברים טבעיים טהורים. היו אומנם אי אלו ניסיונות להפריך את ממצאיה של אורסקס, אך כולם כשלו, ומסקנתה עומדת בעינה.

ממחקרה של אורסקס לא עולה שכל מדעני האקלים מסכימים ביניהם על שינוי האקלים – מובן מאליו שיש החולקים על דעת הרוב (אם כי מדובר במיעוט קטן מאוד). למעשה הקונצנזוס המשמעותי אינו נמצא אצל המדענים, אלא במדע עצמו: העליונות המוחלטת של הראיות לכך שאפקט החממה הוא סיבת ההתחממות העולמית – עליונות שקשה מאוד לערער, גם לא בעזרת קומץ מחקרי נגד.

הטענה השישית: מאבקי יוקרה וכוח

תמצית הטענה: למדעני האקלים יש אינטרס אישי לצלצל בפעמוני האזהרה, שכן כך הם זוכים בכסף וביוקרה.

ובהרחבה: אם מדעני האקלים מבקשים לגייס לעצמם כסף על סמך חששות מזויפים משינוי האקלים, הם אינם מוצלחים בזה במיוחד. לפי משרד הקונגרס האחראי על ביקורת הממשל בארצות הברית (U.S. Government Accountability Office), בין 1993 ל-2014 צמחה ההוצאה הממלכתית על מחקר, טכנולוגיה, סיוע בינלאומי והתאמות הנוגעות לשינוי האקלים מ-2.4 מיליארד דולר ל-11.6 מיליארד דולר. (עוד 26.1 מיליארד דולר הוקצו לתוכניות ולפעולות הקשורות לשינוי האקלים במסגרת חבילת התמריצים הכלכליים של חוק חידוש השקעות והבראת הכלכלה האמריקנית משנת 2009. סך כל ההוצאות הפדרליות מ-2014 על מחקרים שאינם קשורים לביטחון עלה על 65 מיליארד דולר.

אבל באותה תקופה חלקו של המחקר המדעי בעוגה דווקא הצטמצם משמעותית: רוב התקציב הוקצה למיזמים של שימור אנרגיה ולתוכניות טכנולוגיות אחרות. כלומר מימון מדעני האקלים לא השתנה כמעט, בשעה שאחרים – כולל גורמים בתעשייה – נהנו מתוספות נדיבות. אין ספק שהבונים החופשיים היו מצליחים הרבה יותר.

הטענה השביעית: מוטב להשקיע בטכנולוגיה

תמצית הטענה: פתרונות טכנולוגיים, כמו המצאת מקור אנרגיה שאינו פולט פחמן דו-חמצני או הנדסת אקלים, הם אמצעים חסכוניים ושקולים יותר לטפל בשינוי האקלים מאשר הקטנת טביעת הרגל הפחמנית שלנו.

ובהרחבה: מבקרי המדיניות המקובלת ביחס לשינוי האקלים מרבים לרמוז שאנשי הגנת הסביבה אחוזים אובססיה לצעדים מנהלתיים לצמצום פליטת ה-CO₂ ואינם מגלים כל עניין בפתרונות טכנולוגיים. הפרשנות הזאת מוזרה במקרה הטוב: חידושים כאלה ביעילות הניצול של האנרגיה, בשימורה ובהפקתה הם בדיוק הדברים שחסמים או מיסים על CO₂ אמורים לעודד.

הלבנת אלמוגים. אוקיינוסים חומציים | צילום: שאטרסטוק

השאלה הרלוונטית היא זו: האם יהיה זה נבון לדחות את הריסון או ההפחתה בהפקת CO₂ עד שהטכנולוגיות הללו יהיו מוכנות וזמינות לשימוש בקנה המידה הדרוש? התשובה המקובלת ביותר היא "לא". זכרו שכל עוד רמות ה-CO₂ גבוהות, חום נוסף זורם לאטמוספרה ולאוקיינוסים, והוא מחזק את ההשלכות על האקלים ומחמיר אותן.

כפי שציין מדען האקלים גיימס הנסן (Hansen), גם אם רמות ה-CO₂ הנוכחיות יתייצבו בן לילה, טמפרטורות פני השטח ימשיכו לעלות בחצי מעלת צלזיוס בעשורים הקרובים, בשל החום הנבלע המשתחרר מהאוקיינוסים. ככל שנמתין יותר עד שהטכנולוגיה לבדה תקטין את כמויות ה-CO₂, כך נזדקק מהר יותר לפתרונות הללו כדי לחלץ פחמן דו-חמצני מהאוויר ולצמצם ככל האפשר את בעיות ההתחממות. לפיכך, הצעד ההגיוני הוא לצמצם כמה שיותר את ממדי האתגר באמצעות הגבלת ההצטברות של הפחמן הדו-חמצני.

יתר על כן, שינוי האקלים איננו המשבר הסביבתי היחיד הנובע מרמות גבוהות של CO₂: הן גם עושות את מי האוקיינוסים חומציים, תהליך שעלול להזיק באופן בלתי-הפיך לשוניות אלמוגים ולצורות חיים ימיות אחרות. רק הפוגה מיידית בשחרור הפחמן הדו-חמצני תוכל לרסן את הנזקים הללו.

רבות נכתב על הסיבות שבגללן תוכניות של הנדסת אקלים – שינוי מתוכנן של מערכות אקלימיות בכדור הארץ – אינן רצויות, ובאות בחשבון רק כמוצא אחרון ונואש לטיפול בשינוי האקלים. ההצעות השאפתניות יותר כרוכות בטכנולוגיות שלא נוסו מעולם ברובן, כך שקשה לדעת עד כמה יוכלו להגשים את מטרותיהן. גם אם יצליחו לרסן את ההתחממות, הן עלולות לחולל בדרך בעיות סביבתיות חמורות אחרות.

יתר על כן, במקרה כזה יהיה צורך לתחזק לנצח שיטות שלא מסלקות CO₂ מהאוויר כדי למנוע התחממות חוזרת חדה. וניהול מערכת הנדסת האקלים עלול להפוך לשדה מוקשים פוליטי, עם ויכוחים בלתי פוסקים בין מדינות על הגדרות האקלים המיטביות. וכמובן – כמו בשאר הפתרונות הטכנולוגיים – הפחתת הפליטה וההצטברות של CO₂ באטמוספרה תחילה תסייע ללא ספק לכל פתרון של הנדסת אקלים.

בסיכומו של דבר, הסתמכות על התפתחויות טכנולוגיות עתידיות לפתרון בעיית שינוי האקלים, במקום התמודדות ישירה איתה בכל האמצעים האפשריים – כולל צעדים רגולטוריים – מסתמנת כהתגלמות חוסר האחריות. אך במחשבה שנייה, פעולה אחראית לטיפול בשינוי האקלים היא בדיוק מה שהמתריסים רוצים כנראה למנוע יותר מכול.

תרגם: מיכאל אלעזר

פורסם במקור בגיליון מיוחד של Scientific American המוקדש למדע שמאחורי המחלוקות, חורף 2017/8

לעיון נוסף

• Global-Scale Temperature Patterns and Climate Forcing over the Past Six Centuries. Michael E. Mann, Raymond S. Bradley and Malcolm K. Hughes in Nature, Vol. 392, pages 779–787; April 23, 1998.
• Climate Change 2014: Synthesis Report. Working Groups I, II and III of the Fifth Assessment Report of the Intergovernmental Panel on Climate Change, 2014. Available at www.ipcc.ch/report/ar5/syr
• The Consensus on Anthropogenic Global Warming Matters. James L. Powell in Bulletin of Science, Technology and Society, Vol. 36, No. 3; 2016. Published online May 24, 2017.