אויב נורא גורם לעמלצים לבנים לברוח לתקופות ארוכות מאזורי ציד מובחרים

סלבדור יורגנסן (Jorgensen) בילה יותר מ-15 שנים בחקר כרישי עמלץ לבן מול חופי קליפורניה. החוקר הבכיר מאקווריום מפרץ מונטריי וצוותו הצמידו תגי מעקב ל-165 מהטורפים חדי השיניים הללו, שמרבים לפקוד את האיים שממערב לסן פרנסיסקו, שם הם צדים פילי ים.

אך באחת השנים בסתיו קרה דבר משונה: "ב-2009, 17 מהעמלצים המתויגים שחו יחד סביב איי פרלון (Farallon), ופתאום הסתלקו משם. לא רק אחד או שניים מהם, אלא כל ה-17, בתוך שעות בודדות", משחזר יורגנסן. "בדרך כלל הכרישים נשארים באזור למשך כמה שבועות או חודשים ברציפות". אז מדוע הם ברחו? עמלצים לבנים הם בין הטורפים המבעיתים ביותר באוקיינוס, אבל מתברר שכנראה גם להם יש ממי לפחד: לווייתני הקטלן, הידועים גם בשם אורקה.

יורגנסן ועמיתיו הסיקו זאת לאחרונה מתוך מחקר ששילב את המידע מתגי המעקב עם סקר של כשלושה עשורים שבדק את תפוצת בעלי החיים סביב איי דרום מזרח פרלון. עמלצים לבנים נראו נוטשים את אזור הציד המועדף הזה כשהקטלנים התקרבו יתר על המידה – ואפילו כשהיונקים הימיים רק חצו את האזור למשך שעות ספורות. והכרישים לא נעלמו למשך יום או יומיים – הם נשארו מחוץ לאזור למשך כל העונה. בשנים שבהן העמלצים הונסו מהמקום, החוקרים תיעדו צניחה של פי ארבעה עד פי שבעה במספר פילי הים שנטרפו בידי עמלצים. הממצאים תוארו במאמר שפורסם באפריל בכתב העת Scientific Reports.

כרישים קיימים בעולמנו לפחות 450 מיליון שנה, ואילו הלווייתנאים (לווייתנים ודולפינים) התפתחו רק לפני כ-50 מיליון שנה. "הכרישים שרדו ושגשגו זמן רב באוקיינוסים, בזכות מבחר גדול של תחבולות", אומר יורגנסן. "אחת מהן היא לדעת מתי לסגת".

יורגנסן הופתע במיוחד לגלות שכמעט שנה שלמה יכלה לחלוף לפני שהכרישים ירגישו בנוח לחזור. יש קטלנים שמתמחים בציד דגי סלמון ודגים נוספים. קטלנים אחרים ניזונים מטורפים ימיים כמו כלבי ים וניבתנים, ואילו קבוצה שלישית מעדיפה לטרוף כרישים. לפחות קטלן אחד נצפה הורג ואוכל עמלץ לבן בוגר באיי פרלון, בשנת 1997. לא ברור אם הכרישים נמנעים מקרבת הקטלנים מתוך פחד, או שמא הם מתחרים על אותם כלבי ים למזון. בכל אופן, ייתכן שהזהירות המופרזת הזאת היא פשוט אסטרטגיית הישרדות שקולה מבחינת הכרישים.

לעמלצים הלבנים במזרח האוקיינוס השקט יש שדות ציד נוספים. "יש הרבה יותר סביבות ציד לעמלצים, מכיוון שמושבות הטורפים הימיים מתרחבות" הודות למאמצי שימור אינטנסיביים, מסביר האקולוג כריס לאו (Lowe) מאוניברסיטת קליפורניה סטייט בלונג ביץ', שלא היה מעורב במחקר. נכונותם של הכרישים לוותר על הזדמנויות ציד טובות באיי פרלון מעידה שהמעבר למקום אחר עדיף מבחינתם על פני הסיכון – קלוש ככל שיהיה – להיות הארוחה הבאה של הקטלנים.

חישה מרחוק

המדענים אינם בטוחים איך הכרישים מזהים את הקטלנים. המים בסביבת איי פרלון אינם צלולים, והעמלצים נצפו נמלטים מהמקום כשיריביהם עוד נמצאו הרחק מעבר לטווח ראייה או שמיעה. יורגנסן אומר שההסבר הסביר ביותר הוא שהכרישים "הריחו משהו במים שהזהיר אותם". ייתכן שהריחו את הקטלנים עצמם, או אות כימי שהפריש כריש אחר שנתקל בקטלן ונבהל בעצמו, הוא מסביר.

לווייתנים קטלנים. אימת הכרישים | צילום: שאטרסטוק

לרעיון הזה יש בסיס מסוים: יורגנסן ועמיתיו ניטרו את תנועתה של קבוצת עמלצים לבנים ששחו במרחק של מאות קילומטרים מאיי פרלון, בזמן שהקטלנים הגיעו לאזור האיים. זמן מה לאחר שהקטלנים הגיעו ועזבו, הכרישים הופיעו במקום. "אבל הם רק הציצו לרגע ומיד הסתלקו", הוא אומר. ייתכן שחשו בדרך כלשהי שקטלנים עברו לא מזמן בסביבה.

אקולוגים נוהגים להשתמש בביטוי "נוף הפחד" לתיאור האופן שבו טורפים משפיעים על התנועה של טרפם ועל התנהגותו, וכך מחוללים שרשרת של השפעות על המערכת האקולוגית. לדוגמה, בניסוי שנערך לאחרונה, דביבונים שוכני איים ששמעו נביחות כלבים בילו פחות זמן בחיפוש מזון בחופים וסביב שלוליות שפל. כתוצאה מכך אוכלוסיות הדגים, התולעים והסרטנים גדלו. וזה גרם בתורו להצטמצמות אוכלוסיית החלזונות – טרף קל לאוכלוסיית הסרטנים הצומחת.

עדיין לא ברור איך בדיוק הימנעותם של הכרישים מקרבה לקטלנים עשויה להשפיע על המערכות האקולוגיות באוקיינוס. "אנחנו יודעים מעט מאוד על האופן שבו שני טורפי העל האלה משפיעים זה על זה בים הפתוח", אומר יורגנסן. זה נובע בחלקו מכך שהאוכלוסיות העמלצים, הקטלנים ופילי הים מתאוששות עדיין משנים רבות של התעללות מעשה ידי אדם.

"ההנחה היא שהיחסים האלה היו גם בעבר – אבל כל בעלי החיים המעורבים פחות או יותר נעדרו מהמערכת האקולוגית במשך יותר ממאה שנה", אומר לאו. "אין כל סיבה להאמין שקטלנים לא צדו כלבי ים וכרישים גם יחד לפני 300 או 400 שנה, לפני שבני האדם החלו לנצל ביתר שאת את בעלי החיים הללו".

פורסם במקור בגיליון אוגוסט 2019 של כתב העת Scientific American

 

0 תגובות