יוצאים מהכלים

בקיצור

• באופן מסורתי ארכיאולוגים התמקדו רק בשחזור של תוצרי תרבות חומרית השייכים לבני משפחת האדם.
• אבל חלק מיונקי העל הלא אנושיים, וכן מינים נוספים, משתמשים גם הם בכלים.
• בשנים האחרונות החלו חוקרים לחשוף את השרידים הארכיאולוגיים של התרבויות הנוספות הללו.
• חקירות כאלה יכולות להבהיר את זהות הגורמים שהובילו את צמיחת הטכנולוגיה האנושית והלא-אנושית.

הגאות עולה במהירות, אך נראה שלקופים לא אכפת. הם מתקוטטים או מתבטלים על הסלעים והצמחייה המלוחה במעלה החוף, מנשנשים בשלווה צדפות או נהנים מסירוק עדין. הצעירים משחקים בקפיצות מצמרת עץ אל מי הים החמימים. כמו כל אחד אחר לאורך החוף הזה בתאילנד, הקופים מתאימים את חייהם למחזור היומי של הגאות והשפל.

אני, לעומת זאת, די מודאג מהמים הממשמשים לבוא. זהו יום נעים בדצמבר 2013, ואני רוכן על החוף ליד בור ריבועי מוקפד ומותח את זרועה כמה שיותר נמוך כדי לגרד עוד חופן של חול. אורך הבור כחצי מטר בלבד, אם כי נדרשו שעות לחפור אותו, מאז שהגאות הלילית נסוגה לה. תנועה לא זהירה עלולה למוטט את המבנה כולו, כך שאסור לי להיחפז.

זוהי חפירה ארכיאולוגית, והיא נראית בערך כמו שאתם מדמיינים, עם דליים, נפות, חבלים, סולמות, שקים וסרטי מדידה מכל עבר. עם זאת, החפצים העתיקים שהביאו אותי לאי הקטן הזה, פיאק-נאם-יאי (Piak Nam Yai) בפארק הלאומי ליאם-סון ((Laem Son, אינם ממצאים ארכיאולוגיים טיפוסיים. אינני מחפש מטבעות, כדים, או שרידים של יישוב או תרבות מימי קדם. במקום זאת אני תר אחרי שרידים פיזיים של התרבות הקופית החיה ונושמת על החוף מעלינו.

אני ארכיאולוג של יונקים-על (פרימטים), גם אם במעמד לא קבוע: אני משתמש בשיטות ארכיאולוגיות מסורתיות כדי להבין את ההתנהגות של מגוון מיני יונקי על בעבר. כשאני מתאר את עצמי כך אני מדמיין את ד"ר קורנליוס, השימפנזה בסרט "כוכב הקופים" משנת 1968, שמחקרו השנוי במחלוקת גילה שבני האדם לא היו תמיד חיות בר שתקניות. הוא הואשם בכפירה בגלל ממצאיו, וגם אם זה לא הופיע בסרט אני משוכנע שהוא גם איבד את המימון למחקריו.

ד"ר קורנליוס. כפירה בעליונות הקוף על האדם | צילום: מתוך "כוכב הקופים", 1968

קורנליוס מזכיר לי קצת את עצמי, שכן עמיתיי ואני שוקדים לאחרונה על ייסוד תחום מדעי חדש שהוא תמונת מראה של מחקרו של קורנליוס. במשך יותר מ-150 שנה המושג "ארכיאולוגיה" הצטמצם לתיאור המחקר המדעי של שרידים פיזיים של העבר האנושי. במשך השנים התפתחו תחומי משנה רבים המתמקדים במגוון תקופות, מקומות או שיטות, אך לכולם מכנה משותף אחד: להבין בני אדם. בעלי חיים אחרים צצו במחקר הארכיאולוגי רק בתור מזון, אמצעי תחבורה, חיות מחמד או טפילים. הם חגו סביב עולמנו.

המיקוד הזה הניב כמובן הישגים כבירים. למשל, ב-2015 סוניה הרמנד מאוניברסיטת סטוני ברוק וצוותה מתחו את גבולות התיעוד של פעילות אנושית אל מעבר לשלושה מיליוני שנים טרם זמננו, כשמצאו כלי אבן שהותיר אב קדמון רחוק שלנו באתר חפירות בקניה. (העובדה שהכלים הללו עשויים אבן איננה מקרה, כמובן. כשמדובר בממצאים בני מיליוני שנים, כלי אבן הם השריד התרבותי היחיד ששרד ויכול להנחות אותנו בפענוח מקורותינו המוקדמים. חפצים שנעשו מחומרים פחות עמידים אבדו במרוצת השנים).

כשארכיאולוגיית יונקי העל מפנה את הזרקור אל קרובינו האבולוציוניים – הקופים וקופי האדם – מטרתה היא לבנות מסגרת כמה שיותר עשירה להבנת ההיסטוריה הארוכה של התפתחות הטכנולוגיה האנושית. בני האדם והקופים גם יחד הם יונקי על, כמובן, ושפיכת אור על המסע האבולוציוני שלנו היא עדיין יעד עיקרי של המחקר שלנו. הצבת התפתחותה המורכבת להפליא של הטכנולוגיה האנושית בהקשר הביולוגי הרחב יותר תאפשר לנו להבחין טוב יותר בין המאפיינים המשותפים לנו וליונקי על אחרים, לעומת אלה שמייחדים אותנו.

חוסר ראיות

במידה רבה הסיבה לכך שארכיאולוגים התמקדו בשחזורה של התרבות החומרית האנושית בלבד היא שבמשך תקופה ארוכה סברו שבני אדם הם היחידים שמייצרים כלים ומשתמשים בהם. חוקרת יונקי העל ג'יין גודול (Goodall) הייתה הראשונה שהראה שלא כך הדבר, במחקרים שעשתה על שימפנזים בשנות ה-60. האנתרופולוג לואיס ליקי גילה מגוון מאובני אדם וכלי אבן בסביבות של חופי אגמים קדומים במזרח אפריקה, ורצה לגלות באיזה פעילויות עסקו אבותינו הקדמונים. הוא גייס למשימה את גודול ושלח אותה למה שהפך מאז לפארק הלאומי של נהר גומבה (Gombe), על הגדה המזרחית של אגם טנגניקה (Tanganyika) בטנזניה, כדי לראות איך מתנהגים שם השימפנזים.

שימפנזים בפארק הלאומי גומבה | צילום: שאטרסטוק

אף שבסופו של דבר ממצאיה לא היו קשורים ממש לאגם עצמו, תצפיותיה על שימפנזים המכינים כלים ומשתמשים בהם להשגת מזון שינו לעד את תפיסתנו ביחס ליכולותיהם של יונקי על. אבל שימפנזי גומבה (Pan troglodytes schweinfurthii) משתמשים רק בכלים העשויים מצמחים, ששורדים שבועות ספורים לכל היותר בסביבה הטרופית. הניגוד בין הישרדותם של כלי האבן בני מיליוני השנים שליקי מצא בשפע לבין כלי הזרדים והעשב שמצאה גודול היה חד וברור.

למרבה המזל, שימפנזים הם יצורים יצירתיים, ובשנות ה-70 גילו חוקרים כמה קבוצות של תת-המין המערבי (Pan troglodytes verus) שנעזרות בכלי אבן לפיצוח אגוזי יער. ראיות גנטיות מרמזות שתת-המין הזה התפצל מהמין המרכזי לפני כחצי מיליון שנה. בהתחשב בכך שהמין המרכזי או המזרחי של השימפנזים (כפי שנצפה בגומבה) – או המין הקרוב, הבונובו (Pan paniscus) – לא השתמשו בכלי אבן, הגיוני להניח שהאוכלוסייה המערבית המציאה את השימוש באבן באופן בלתי תלוי אחרי הפיצול.

הגילוי עורר שאלות חשובות ביחס למקורם של כלי האבן. האב הקדמון המשותף לשימפנזים ולבני האדם השתמש כנראה בכלים מהצומח, בדומה לשימפנזים והבונובו הפראיים, וכן האורנג-אוטנים והגורילות. אבל מדוע רק ענפים מעטים מהעץ המשפחתי פנו אל האבן כחומר גלם? יתרה מכך, טווח השימושים שעושים שימפנזים בטבע באבנים הוא מצומצם מאוד, ומתבסס בעיקר על היתרון המכני שמספקת הטחת אבן קשה בפיצוח קליפות אגוזים. בני אדם, לעומת זאת, השתמשו באבן לפיתוחים רבים, מכלי חיתוך ועד ראשי חץ, מתכשיטים ועד לפירמידות של מצרים ומרכז אמריקה. מדוע המסלולים הטכנולוגיים שבהם הלכו השימפנזים ובני האדם נראים כל כך שונים?

שתי דוגמאות בלבד של טכנולוגיות עשויות אבן, שפותחו בנפרד בידי בני אדם ושימפנזים, לא מספיקות כדי להתחקות אחרי השלבים שהובילו להופעתן. איננו יכולים פשוט לקחת את מה שעושה קבוצה מסוימת של שימפנזים ולמפות זאת אל אבותינו הקדומים, וכך לטעון שהטכנולוגיה האנושית התפתחה מכלי אבן לפיצוח אגוזים. זה יהיה מגוחך לא פחות מאשר אם ניקח את מה שעושה קבוצה מסוימת של בני אדם מודרניים ולשרטט לפי זה מפה שמובילה אל אבות קדמונים של השימפנזים.

שימפנזה מפצח אגוז באבן | צילום: Science photo library

אחת הבעיות המרכזיות היא שאין לנו תיעוד של ממש על האבולוציה של השימפנזים. ראיות DNA מעידות שבני האדם והשימפנזים התפצלו מהאב הקדמון המשותף להם לפני כשבעה מיליוני שנים. עם זאת, מאובני השימפנזה היחידים הידועים הם שלוש שיניים שגילן המתוארך הוא כחצי מיליון שנה. והכלים העתיקים ביותר הידועים שבהם השתמשו שימפנזים נוצרו לפני קצת יותר מ-4,000 שנה בלבד.

כתוצאה מכך, ידיעותינו על קרובינו קופי האדם תקועות בהווה נצחי, ונובעות באופן כמעט בלעדי מתצפיות שנעשו בעשרות השנים האחרונות. אם נעריך את התרבות האנושית בהתבסס על אותו פרק זמן, נקבל רושם מאוד חלקי לגבי האופן שבו הטכנולוגיה שלנו התפתחה והשתנתה לאורך האבולוציה. לו היינו צריכים לנחש, האם היינו מעריכים שמקלות אכילה או סכו"ם הם הייצוג המיטבי של כלי האכילה של האדם הקדמון? האם פלייסטיישן או אקס-בוקס מייצגים נאמנה את כלי המשחק הפרימיטיביים של האנושות? השאלות הללו אולי נשמעות מגוחכות מעט, אך מדענים מתקשים לעיתים קרובות להעריך אם התנהגותם של שימפנזים בעבר הייתה דומה ולו במעט להתנהגותם בהווה. האם הם היו פחות מיומנים טכנולוגית? או שמא יותר?

שיקול מרכזי נוסף הוא שההשוואה של שני מקרים בלבד מספקת לנו רק רמזים מעטים להסביר מדוע מאפיינים מסוימים התפתחו במקרה אחד אבל לא באחר. למשל, כבר בשנות ה-60 של המאה ה-19 הציע חוקר הטבע האנגלי ג'ון לובוק (שטבע את המונחים "פלאוליתי" ו"נאוליתי" עבור פרקים מסוימים בתקופת האבן) את האפשרות שפיצוח האגוזים שנהגו יונקי העל לעשות היה המקור לנטייה האנושית להטיח אבנים זו בזו כדי ליצור קצוות מחודדים ששימשו בכלי חיתוך. אם כך, מדוע שימפנזים בני זמננו אינם מקציעים אבנים? האם היעדרה של התנהגות כזאת נובע מחוסר דמיון, זמן או הזדמנויות? באופן אידיאלי היינו רוצים להחזיק במגוון רחב הרבה יותר של דוגמאות כדי לבחון את השערותינו על התפתחות הטכנולוגיה. זה השלב שבו הקופים שאני חוקר מטפסים לעזרתנו.

משחק האבנים

חזרה לחוף בתאילנד. תחתית הבור מתמלאת עכשיו מים. הם מחלחלים מהצדדים ומאיימים על יציבות הקירות. חיברתי משאבה של סירה למצבר של מכונית כדי להוריד את מפלס המים, אך בקרב הזה כבר לא אנצח. בסופו של דבר, כשהגלים מלחכים את בהונותיי, אני מעלה בזהירות קבוצה של אבנים געשיות, שכל אחת מהן נושאת על פניה המחוספסים צלקות וגומות ייחודיות.

הודות למחקרים שעשו בעשור האחרון חוקרי יונקי העל סוצ'ינדה מלאיויג'יטנונד (Malaivijitnond) מאוניברסיטת צ'וללונגקורן (Chulalongkorn) בתאילנד ומייקל גומרט (Gumert) מאוניברסיטת נאניאנג בסינגפור, אנחנו יודעים כעת שקופי המקוק (Macaca fascicularis aurea) באי הזה ובאיים אחרים לאורך חופי ים אנדאמאן (Andaman), מרבים להשתמש בכלי אבן. ההתנהגות הזאת מתפרסת צפונה מתאילנד למיאנמר, שם תיאר אותה לראשונה בסוף המאה ה-19 הקברניט הבריטי אלפרד קרפנטר (Carpenter). אולם דיווחו נתקל בעיקר בדרך כלל בהתעלמות. רק ב-2005, במהלך סקירות להערכת נזקי אסון הצונאמי של 2004, נחשף מחדש השימוש שעושים קופי המקוק בכלים.

נראה כי קופי המקוק עושים באבנים שימוש יציב ומתמשך, כפי שעולה מהדמיון בין הדיווחים מהמאה ה-19 והמאה ה-21. כשהגאות נסוגה, הקופים יורדים לחוף ממעבה היער. הם בוחרים אבנים בגודל כף ידם בערך מהמבחר שעל החוף ומשתמשים בהן כדי לפצח את קונכיותיהן של צדפות הצמודות לסלעים החשופים בשעות השפל. לרוב מספיקות להם חמש או שש חבטות בלבד כדי לפתוח צדפה, והם נושאים איתם את אותו כלי במטרה להשתמש בו שוב ושוב. במקרים קיצוניים צוותי צפה בהם משתמשים באבן אחת כדי לפתוח ולאכול יותר משישים צדפות בזו אחר זו.

צדפות אינן המזון היחיד שקופי המקוק זקוקים עבורו לכלים. אזורי גאות ושפל כאלה שוקקים חיים. למרות העדפתם לצדפות, קופי המקוק מחפשים גם חלזונות וסרטנים. שלא כמו הצדפות, הטרף הזה מסוגל לברוח, וגם עושה את זה בפועל. לכן, הקופים מקבצים אותם לעבר סלע שטוח, ואז מוצאים אבן גדולה הרבה יותר מזו המשמשת לפיצוח הצדפות – ששוקלת לפעמים כמה קילוגרמים – ומשתמשים בה כדי לפצח את טרפם על הסלע השטוח המשמש כסדן. בעיצומה של ארוחה, קול נקישות האבנים ופיצוח השריונות והקונכיות ממלא את האוויר.