חוכמת הפסיכופתים

תכונות השכיחות בקרב רוצחים סדרתיים פסיכופתים מצויות גם בקרב פוליטיקאים ומנהיגי עולם. למשל: הערכה עצמית מופרזת, כושר שכנוע, קסם חיצוני, היעדר רחמים, היעדר חרטה ויכולת מניפולציה על אחרים. במילים אחרות, מדובר באנשים שאינם מתמודדים מול המשטרה, אלא מתמודדים על משרה. פרופיל כזה מאפשר לאנשים בעלי התכונות האלה לעשות כרצונם בכל עת, כשהם אינם מוטרדים מההשלכות החברתיות, המוסריות או החוקיות של מעשיהם.

אם, למשל, נולדת במזל הנכון ואתה שולט במחשבות האדם כמו שהירח שולט בגאות הים, אתה עשוי להורות על רצח עם של 100,000 כורדים ולדשדש לגרדום בסרבנות מסתורית כל כך הגורמת אפילו למתנגדים הקשוחים ביותר שלך לרחוש לך כבוד מופנם בלתי צפוי.

"אל תפחד, רופא," אמר סדאם חוסיין על הגרדום, רגעים ספורים לפני הוצאתו להורג. "זה נועד לגברים."

אם אתה אלים וערמומי, כמו רוברט מודסלי, "חניבעל לקטר" האמיתי, אתה עשוי לשבות את חברך לתא, לרסק את ראשו ולאכול את מוחו בכפית באותו שוויון נפש כפי שהיית אוכל ביצה רכה. (דרך אגב, מודסלי כלוא בבידוד בשלושים השנים האחרונות, בתא חסין כדורים במרתף של כלא ויקפילד באנגליה.)

אם אתה מנתח מוח מבריק, קר רוח באופן אכזרי וממוקד תחת לחץ, אתה עשוי, כמו האיש שאכנה אותו בשם ד"ר ג'ראגטי, לנסות את מזלך בזירה אחרת לגמרי: במחוזות המרוחקים של הרפואה במאה ה-21, במקום שבו הסיכונים מגיעים בקצב של סופה והחמצן הדרוש לשיקול דעת הוא דל. "אין לי רחמים כלפי האנשים שאני מנתח," אמר לי. "אלה הן מותרות שאיני יכול להרשות לעצמי. בחדר הניתוח אני נולד מחדש: כמכונה קרה, חסרת לב, המאוחדת עם האזמל, עם המקדחה ועם המסור. רגשות אינם מתאימים למצבים בהם משתחררים מן המגבלות ומרמים את המוות, הרחק מעבר לגבולות המוח. רגש הוא מצב של אנתרופיה (אי-סדר), והוא אינו טוב לעסקים. במרוצת השנים, רדפתי אחר הרגש עד הכחדתו."

ג'ראגטי הוא אחד ממנתחי המוח הטובים ביותר בבריטניה. ואף שברמה מסוימת דבריו מעבירים צמרמורת בעמוד השדרה, מצד אחר דבריו הגיוניים מאוד. עמוק בתוך הגטאות של חלק מן האזורים הכי מסוכנים במוח, הפסיכופת נתפס כטורף בודד וחסר רחמים, זן בודד בעל יכולת פיתוי ארעית וקטלנית. מרגע שמבטאים את המילה, מופיעות דמויות של רוצחים סדרתיים, של אנסים, של מחבלים ושל מטורפים ומתבודדים, וטורדות אותנו בנבכי תודעתנו.

אבל אם הייתי מתאר לכם תמונה אחרת? אם הייתי אומר לכם שהאדם שמצית את ביתכם, יכול להיות בעולם מקביל הגיבור שנכנס לתוך הקורות הבוערות של בניין מט ליפול עקב הלהבות, כדי לחפש ולחלץ את אהוביכם? או שהילד האוחז בסכין בצללים שמאחורי אולם הקולנוע, יכול בעתיד להשתמש בסכין שונה בחדר הניתוחים?

ללא ספק, קשה להאמין לטענות כאלה. אך הן נכונות. פסיכופתים הם חסרי פחד, בטוחים בעצמם, כריזמטיים, חסרי רחמים וממוקדים. ואולם, בניגוד לדעה הרווחת, הם אינם בהכרח אלימים. אין זה מצב חד-משמעי שבו או שאתה פסיכופת או שאתה לא. במקרה זה קיימים אזורים פנימיים וחיצוניים של ההפרעה: קצת כמו אזורי התעריפים במפה של רכבת תחתית. יש מנעד של פסיכופתיות, שבו כל אחד מאתנו ממוקם, ורק מיעוט קטן של מיוחסים שוכנים ב"עיר הפנימית".

חשבו על תכונות פסיכופתיות ככפתורים של מערבל אותות בסטודיו. אם תכוונו את כולם לרמה המרבית תקבלו פסקול שאינו מועיל לאיש. אבל אם הפסקול מדורג וחלק מן הכפתורים יכוונו לרמה גבוהה יותר לעומת האחרים, כמו למשל היעדר פחד, היעדר אמפתיה, מיקוד וחוזק נפשי, ייתכן מאוד שתקבלו מנתח ברמה אחת מעל כולם.

כמובן שכירורגיה הוא רק מקרה אחד שבו "כישרון" פסיכופתי עשוי להיות יתרון. יש מקרים אחרים. למשל, ב-2009 החלטתי לערוך מחקר כדי לקבוע אם יש השלכות לכך שפסיכופתים אכן מוכשרים יותר בפענוח פגיעוּת (כפי שהראו כמה מחקרים). אפשר שבתכונות פסיכופתיות, מלבד היותן רק עול על החברה, טמון יתרון כלשהו, וחייבות להיות דרכים לחקור זאת.

ההארה הפציעה כשפגשתי חבר בשדה התעופה. "כולנו נעשים מעט פרנואידים כשאנו עוברים דרך המכס," הרהרתי. אפילו כשאנחנו חפים מפשע לגמרי. אבל דמיינו לכם כיצד הייתם מרגישים אם באמת היה לכם משהו להסתיר, ואם איש ביטחון בשדה התעופה היה מוצלח במיוחד בזיהוי תחושה זו?

כדי לברר זאת, החלטתי לערוך ניסוי. שלושים סטודנטים לתואר ראשון השתתפו בניסוי: מחצית מהם היו בחלק העליון של "מדד הפסיכופתיות על פי דיווח עצמי", ומחצית היו בחלק התחתון. היו גם חמישה "שותפים". תפקיד הסטודנטים היה קל. היה עליהם לשבת בכיתה ולבחון את תנועות השותפים מן הרגע שבו נכנסו דרך דלת אחת ועד לרגע שבו הם יצאו מדלת אחרת, כשבדרך הם חצו במה קטנה ומוגבהת. אבל היה מלכוד. היה עליהם גם לציין מי "אשם": מי מבין החמישה הסתיר מטפחת אדומה?

כדי להגביר את רמת ההימור ולספק למשקיפים תמריץ, לשותף עם המטפחת נתנו 100 ליש"ט. אם מרבית השופטים החליטו שהוא אשם, היה עליו להשיב את הכסף. לעומת זאת, אם הוא הצליח לחמוק מאשמה והאצבע המאשימה הייתה מכוונת לאחד מן השותפים האחרים, הכסף נשאר ברשותו.

מי מן הסטודנטים היה "פקיד מכס" טוב יותר? האם אינסטינקט הטרף של הפסיכופתים הוכיח את עצמו כמהימן? או שמא היכולת שלהם לאתר פגיעוּת הכזיבה?

יותר מ-70% מן המשתתפים שדורגו גבוה ב"מדד הפסיכופתיות על פי דיווח עצמי" הצליחו לקבוע מיהו השותף שהבריח את המטפחת, לעומת 30% בלבד מן המשתתפים שדורגו נמוך במדד. יכולת התבייתות על חולשות עשויה לשמש חלק מארגז הכלים של רוצח סדרתי. אבל תכונה זו יכולה להיות שימושית גם בשדה התעופה.

תורת הקרונית

ג'ושוע גרין, פסיכולוג באוניברסיטת הרווארד, בחן כיצד פסיכופתים פותרים דילמות מוסריות. הוא נתקל במשהו מעניין, כפי שתיארתי בספרי מ-2011, אמנות השכנוע או פליפנוזה (כנרת 2012). אמפתיה היא תכונה מורכבת ורחוקה מלהיות אחידה. אבל ניכרים שני סוגים ברורים של אמפתיה: אמפתיה חמה ואמפתיה קרה.

חִשבו למשל על הדילמה שלפניכם (מקרה 1), שתיארה לראשונה הפילוסופית המנוחה פיליפָּה פוּט: קרונית דוהרת במורד מסילה. בדרכה מצויים חמישה אנשים שלכודים על המסילה ואינם מסוגלים לברוח. למרבה המזל, אתם יכולים ללחוץ על מתג שיסיט את הקרונית בהסתעפות במסילה הרחק מחמשת האנשים. אך יש לכך מחיר. יש אדם נוסף הלכוד במורד הסתעפות זו, והקרונית תהרוג אותו או אותה במקומם. האם תלחצו על המתג?

רובנו חשים קושי מועט בלבד כשעלינו להחליט מה לעשות במצב כזה. אף שהתוצאה של לחיצה על המתג אינה נעימה ממש, האפשרות התועלתנית של הריגת אדם אחד במקום חמישה מייצגת את "הבחירה הרעה במיעוטה". נכון?

כעת חִשבו על האפשרות הזאת (מקרה 2), שהציעה הפילוסופית ג'ודית גָ'רביס תומסון:

בדומה למקרה הקודם, קרונית דוהרת ללא שליטה במורד מסילה לעבר חמישה אנשים. אבל הפעם אתם עומדים מאחורי אדם זר גדל מידות, על גשר להולכי רגל המתוח מעל למסילה. הדרך היחידה שבה אפשר להציל את חמשת האנשים היא לדחוף את הזר מעבר לגשר. הוא ייפול לעבר מוות ודאי. אך גודלו הניכר יחסום את הקרונית, ובכך יינצלו חמשת האנשים. האם תדחפו אותו?

במקרה הזה אפשר לומר שאנחנו עומדים בפני דילמה "אמיתית". אף שמדובר במספר זהה של אנשים כמו במקרה הקודם (חמישה לעומת אחד), המשחק גורם לנו לתחושת אי נוחות רבה יותר. אבל מדוע?

גרין סבור שבידיו התשובה. היא קשורה באזורים שונים במוח.

לדבריו, מקרה 1 מייצג את מה שאנו מכנים דילמה מוסרית לא-אישית, ומעורבים בו האזורים במוח הקשורים בעיקר בחוויות האובייקטיביות שלנו של אמפתיה קרה: בשיקול דעת ובחשיבה רציונלית. אזורים אלה הם קליפת המוח הקדם-מצחית וקליפת המוח הקדקודית האחורית (בייחוד הקורטקס הפָּארָא-סינגוּלָטי הקדמי, הקצה הרקתי והחריץ הרקתי העליון).

מקרה 2 לעומתו מייצג את מה שאנו מכנים דילמה מוסרית אישית. הוא משפיע על מרכז הרגש של המוח, המכונה אמיגדלה – מעגל האמפתיה החמה.

בדומה למרבית האוכלוסייה הנורמלית, פסיכופתים מגיעים במהירות להחלטה בדילמה המוצגת במקרה 1. אבל, וכאן העלילה מסתבכת, בשונה מאנשים נורמלים, פסיכופתים פותרים במהירות גם את הדילמה המוצגת במקרה 2. פסיכופתים אינם מהססים ושמחים לדחוף את הבחור השמן מעבר לגשר.

כדי לסבך את העניין עוד יותר, הבדל זה בהתנהגות משתקף בצורה ברורה למדי במוח. דפוסי פעילות של תאי העצב בפסיכופתים ובאנשים נורמליים, תואמים היטב זה לזה כשמוצגות הדילמות המוסריות הבלתי אישיות, אך נבדלים באופן ניכר כשהדילמות נעשות קצת יותר אישיות.

דמיינו מצב שבו אני מכניס אתכם למכשיר דימות תהודה מגנטית תפקודית (fMRI) ומציג לכם את שתי הדילמות האלה. במה הייתי מבחין בעודכם מהרהרים במוקשים המוסריים שבהן? בדיוק ברגע שבו אופי הדילמה חצה את הגבול שבין דילמה לא-אישית לדילמה אישית, הייתי רואה שהאמיגדלה שלכם ומעגלים מוחיים הקשורים אליה (למשל קליפת המוח הארובתית-מצחית התיכונה שלכם) יידלקו כמו מכונת פינבול. במילים אחרות, אהיה עד לרגע שבו הרגשות מפעילים את המכונה.

אך אצל פסיכופת אראה רק חשכה. הקזינו העצבי החשוך יהיה סגור ונטוש, ולא נראה מעבר מדילמה לא-אישית לדילמה אישית.

תערובת הפסיכופת

השאלה מה דרוש כדי להצליח במקצוע נתון, לספק את הנדרש ולסיים את העבודה, אינה שאלה קשה כל כך בסופו של דבר. לצד מיומנות הנדרשת לביצוע מטלות מסוימות במשפטים, בעסקים או בכל מקצוע אחר, יש מבחר תכונות שמקודדות להישגים גבוהים.

ב-2005 ערכו בלינדה בורד וקטָרינה פריצוֹן, שעבדו באותה העת באוניברסיטת סוריי באנגליה, סקר שנועד לגלות מה בדיוק גורם למנהיגים עסקיים להצליח. הן רצו להבין מהם ההיבטים העיקריים באישיות שהבדילו בין מי שפונים שמאלה כאשר הם עולי0 על מטוס לבין מי שפונים ימינה.

בורד ופריצון בדקו שלוש קבוצות – מנהלים עסקיים, מטופלים פסיכיאטריים ופושעים מאושפזים (כמה פסיכופתים וכמה שסבלו ממחלות פסיכיאטריות אחרות). הן השוו כיצד האנשים בקבוצות האלה הצליחו במבחן פרופיל פסיכולוגי.

בניתוח התוצאות הן גילו שכמה תכונות פסיכופתיות היו למעשה שכיחות יותר בקרב מנהיגים עסקיים בהשוואה לפושעים הנחשבים מעורערים בנפשם. התכונות האלה כללו קסם חיצוני, אגוצנטריות, יכולת שכנוע, היעדר אמפתיה, עצמאות ומיקוד. ההבדל העיקרי בין הקבוצות היה בהיבטים היותר "אנטי-סוציאליים" של התסמונת: העבֵרות על החוק של הפושעים, התוקפנות הפיזית והאימפולסיביות בלחיצה על המתג (אם חוזרים לאנלוגיה הקודמת שלנו) היו בעוצמה גבוהה בהרבה.

נראה שמחקרים אחרים מאשרים את התמונה של "מערבל האותות": שהגבול בין פסיכופתיות בעלת תועלת לפסיכופתיות לקויה אינו תלוי בקיומן של תכונות פסיכופתיות כשהן לעצמן, אלא תלוי ברמות שלהן ובאופן שבו הן משתלבות. מֶהמֵט מָהמוּט ועמיתיו באוניברסיטת מקוארי בסידני, הראו לאחרונה שההבדלים בין הדפוסים של ההפרעה בתפקוד המוחי שנראו בפסיכופתים עבריינים ובפסיכופתים שאינם עבריינים, היו בעוצמת הדפוסים ולא במיקומם (בייחוד דפוסים בתפקוד קליפת המוח הארובתית-מצחית, האזור במוח שמבקר את הקלט של הרגשות בתהליכי קבלת החלטות). מהמוט מציע שהמשמעות של תוצאות אלה היא שלא צריך לראות בשתי הקבוצות אוכלוסיות נבדלות זו מזו מבחינה איכותית, אלא אוכלוסיות המצויות במיקומים שונים על אותו הרצף.

בהלך רוח דומה (אם כי פחות טכני), ביקשתי מכיתה של סטודנטים בשנה הראשונה לתואר ראשון לדמיין שהם מנהלים בחברת משאבי אנוש. "נניח שהיה לכם לקוח בעל פרופיל כזה," אמרתי להם, "חסר רחמים, חסר פחד, מקסים, לא מוסרי וממוקד, לאיזה סוג עבודה אתם חושבים שהיה מתאים?"

התשובות שלהם היו מלאות תובנה. מנכ"ל, מרגל, כירורג, פוליטיקאי, איש צבא… כל אלה עלו בתערובת התשובות. וכן, גם רוצח סדרתי, מתנקש ושודד בנקים.

"יכולת אינטלקטואלית לעצמה היא רק דרך אלגנטית לסיים במקום השני," אמר לי מנכ"ל מצליח אחד. "הדרך לפסגה היא קשה. אבל יותר קל לטפס אם אתה ממנף את עצמך על גבי אחרים. ועוד יותר קל אם הם חושבים שהם ירוויחו משהו מכך."

ג'ון מולטון, אחד היזמים בעלי ההון המצליחים ביותר בלונדון, מסכים. בריאיון שנערך לאחרונה לעיתוןפייננשל טיימס הוא מונה את התכונות: החלטיות, סקרנות ואי רגישות כשלוש תכונות האופי שהוא רואה כבעלות הערך הגבוה ביותר.

קל לנחש את שתי התכונות הראשונות. אבל תכונת האופי "אי רגישות" מעוררת תמיהה. הדבר הטוב ביותר באי רגישות, מסביר מולטון, הוא ש"היא מאפשרת לך לישון בזמן שאחרים אינם מצליחים להירדם."