הציפור המשונה ביותר

בקיצור

• פינגווינים הם ציפורים משונות משום שהם אינם יכולים לעוף, אך הם שחיינים וצוללנים מצטיינים.
• חוקרי האבולוציה תהו זמן רב כיצד הפינגווינים פיתחו את התכונות המשונות שלהם וכיצד כמה מינים שלהם כבשו את אנטארקטיקה הקפואה.
• מאובנים שהתגלו לאחרונה סיפקו לחוקרים עדויות על עברם האבולוציוני של הפינגווינים, וחשפו שחלק מן התכונות המקנות להם עמידות לקור התפתחו בתנאי מזג אוויר חמים דווקא.
• אף שהפינגווינים שרדו 60 מיליון שנים של שינויי מזג אוויר, קצב ההתחממות העכשווית עשוי לגבור על כושר ההסתגלות שלהם.

נובמבר באנטארקטיקה, והקרח בנסיגה. בקרוב יֵצאו הפינגווינים הקיסריים לדיג. הם יבלו את הקיץ הדרומי בגלישה במרחבי האוקיינוס הדרומי הקר, יצללו לעומקים של יותר מ-450 מטר בחיפוש אחר דגים, דיונונים וסרטנים קטנים כדי להתפטם לפני המסע הארוך אל תוך היבשה לצורכי רבייה. כשמגיע הזמן לצאת למסע, הם מזנקים החוצה מן המים בחזרה אל הקרח. הֶרֶף עין זה בין ים ובין קרח הוא הזמן היחיד שבו הפינגווינים חווים מה שרוב הציפורים מקבלות כמובן מאליו: היכולת לעוף באוויר.

אכן, פינגווינים הם ציפורים משונות. כמו כל הציפורים, יש להם נוצות, כנפיים ומקור והם מטילים ביצים. אבל לפינגווינים יש גם סדרת מאפיינים המבדילים בינם ובין חבריהם המנוצים. הכנפיים שלהם התפתחו לסנפירי שחייה; צבעי חליפת הטוקסידו, סימן ההיכר שלהם, מסווים אותם מעיניהם של טורפים מעל ומתחת למים; העצמות הדחוסות שלהם משמשות כמשקולות צלילה; הרגליים הקצרות והעבות שלהם מכוונות את גופם במים ומקנות להם את ההילוך המתנודד החמוד (והיעיל מבחינה אנרגטית) ביבשה. בזכות התכונות האלה ותכונות אחרות, פינגווינים הם אמני ממלכת הים, ורבים מהם, ובכללם הקיסרים, הצליחו לכבוש את אחת הסביבות הקיצוניות ביותר על פני כדור הארץ.

פליאונטולוגים תהו כבר מזמן מה מקורן של ציפורים משונות אלו וכיצד הן התפשטו ברחבי דרום כדור הארץ. מאובנים שהתגלו בעשור האחרון סייעו לשחזר את המצעד האבולוציוני של הפינגווינים. מתברר שרבים מן המאפיינים הייחודיים שלהם התפתחו בתנאי מזג אוויר מתונים בהרבה מאשר הכפור האכזרי שאנשים נוטים לשייך לפינגווינים. ואולם, ההיסטוריה הזאת אינה משקפת את הסיכויים שהפינגווינים ישרדו התחממות עתידית. הממצאים החדשים מבהירים שהביולוגיה והפיזור הגאוגרפי של הציפורים האלה משקפים מערכת מורכבת בין נדידת יבשות, בין שינויי מזג אוויר ובין ברירה טבעית במרוצת עשרות מיליוני שנים, שרק מדגישה את הפגיעות של הפינגווינים בני ימינו להשפעות שינויי האקלים המהירים.

מוצא קדום

מדענים נתקלו בפינגווינים מאובנים כבר לפני יותר מ-150 שנה, אבל השרידים שהתגלו בשלבים הראשונים היו פיסות שלא הכילו מידע רב על הציפורים עצמן. מאובן הפינגווין הראשון שזוהה היה עצם יחידה שמצא מאורי אלמוני באבן גיר בניו זילנד. המאובן התגלגל לידיו של תומס הנרי הקסלי, חוקר אנטומיה בריטי. הקסלי זיהה שמדובר בעצם הקרסול של פינגווין נכחד, שהיה גדול יותר מפינגווין קיסרי – הגדול מבין הפינגווינים החיים כיום, שגובהו 90 סנטימטרים ומשקלו 40 קילוגרם. הוא כינה את הפינגווין המאובן Palaeeudyptes antarcticus, שפירושו "צוללן מצטיין עתיק מן הדרום." בעשורים שלאחר מכן, התגלו שרידים נוספים של פינגווינים ענקיים בניו זילנד ובמקומות אחרים. אבל כמו עצם הקרסול שאבחן הקסלי, כולם היו רק פיסות קשות לפענוח. מדענים המשיכו לתהות כיצד חיו ענקים אלו, מדוע הם נכחדו וכיצד הם משתלבים בתמונה הגדולה של אבולוציית הפינגווינים.

מצב עדויות המאובנים של הפינגווינים החל להשתפר בשלהי שנות ה-70 של המאה העשרים, כשאחד מאתנו (פורדייס) נתקל בעצם רגל שבורה המזדקרת ממצוק אבן חול על יד וַיימַטֶה שבדרום ניו זילנד. לאחר שחצב בעדינות את האבן סביב העצם, גילה פורדייס עצמות של פינגווין גדול שחי לפני 27 מיליון שנה. שלד חלקי זה סיפק תובנות חדשות על מבנה הגוף של פינגווינים קדמוניים, אך הוא היה מתקדם מדי מבחינה אבולוציונית ולכן לא אִפשר להבין את מקורם. רק בשנות ה-80 וה-90 התגלו, באזור וַייפָּרָה בניו זילנד, מאובנים של כמה פריטים שסיפקו עדות על השלבים המוקדמים ביותר הידועים של אבולוציית הפינגווינים. השרידים האלה, המתוארכים לפני 62 מיליון עד 58 מיליון שנה, מעידים שהפינגווינים המוקדמים דמו במידה כלשהי לקורמורנים, עם מקור ארוך וצר וכנפיים גמישות. ואולם, בדיקה מדוקדקת יותר הראתה שעצמות הכנפיים העליונות היו שטוחות ורחבות כמו של פינגווינים מודרניים, עצם הקרסול הייתה קצרה ורחבה, ועצמותיהם באופן כללי היו דחוסות יותר מעצמותיהן של ציפורים מעופפות.

לאחר ניתוח מאובני הפינגווינים הקדומים, פורדייס, טצורו אנדו, שהיה אז דוקטורנט שלו באוניברסיטת אוטגו בניו זילנד, וקרייג ג'ונס מ-GNS סיינס שייכו אותם לשני מינים של סוג חדש:Waimanu, שפירושו "ציפור מים" בשפת המאורים. בעת שחי, המין הגדול יותר, Waimanu manneringi, התקרב לגובהו של הפינגווין הקיסרי, העומד על 90 ס"מ, ואילו גובהו של Waimanu tuatahi היה כנראה 70 ס"מ, מעט גבוה מן הפינגווין צהוב העין המודרני. שניהם ככל הנראה לא עפו באוויר, אלא הצטיינו בתנועה בתוך המים.

פינגווינים מסוג וימאנו הם העתיקים ביותר המוכרים. הם גם נמנים על הנציגים העתיקים ביותר של כל שושלת ציפורים מודרנית. הפינגווינים האלה חיו מעט אחרי האירוע הקטסטרופלי שסיים את עידן הקרטיקון לפני 65 מיליון שנים וגרם לאובדנם של הדינוזאורים ושל יצורים רבים אחרים. מקצת המומחים טענו שהאירוע הכחיד כמעט את כל הציפורים, ורק קומץ שושלות שרדו. פירושו של תרחיש כזה הוא ששושלת הפינגווינים ושושלות אחרות של ציפורים מודרניות התפתחו במהירות מאב קדמון יחיד במיליוני השנים הספורים שלאחר ההכחדה הגדולה. על סמך העדויות ממאובנים ומניתוח דנ"א של ציפורים מודרניות, אנו סבורים שהסבר סביר יותר הוא ששושלות רבות של ציפורים מודרניות, והפינגווינים בכללן, התפתחו לפני האסון הגדול אך הצליחו לשרוד בדרך כלשהי, בשעה שאחיהם הדינוזאורים כשלו.

אין זה מקרה שהפינגווינים המוקדמים ביותר התגלו בניו זילנד, שסביב חופיה חיים גם היום פינגווינים רבים. עד שהגיעו בני האדם, לפני פחות מ-1,000 שנים, יצרו האיים גן עדן ממוזג לציפורי ים, על הגבול בין דרום האוקיינוס השקט לאוקיינוס הדרומי. האזור היה נטול יונקים יבשתיים טורפים וסיפק מרחב למושבות הרבייה עם שפע מזון בימים שסביב.

עדויות גאולוגיות מעידות שהאזור התאים באותה מידה, אם כי מסיבות אחרות, לציפורי ים בשלהי עידן הקרטיקון, שבו כנראה נוצרו הפינגווינים. כיום, ניו זילנד היא השטח הגדול ביותר מעל פני הים של יבשת שקועה קטנה הקרויה זילנדיה, שנותקה מיבשת העל הקדמונית גונדוואנה לפני כ-85 מיליון שנים. זילנדיה המשוחררת נסחפה צפונה אל האוקיינוס השקט, ועל גבה צמחים ובעלי חיים, ובכללם דינוזאורים, עד שנעצרה בערך במחצית הדרך בין הקוטב הדרומי לאזור הטרופי. כשנסחפה זילנדיה, היא התקררה ושקעה. ימים רדודים הציפו את היבשה, ונוצר מדף יבשתי רחב ידיים בהיקפו. על אף הבידוד מיבשות אחרות, זילנדיה לא יצאה ללא פגע מן ההכחדה הגדולה של סוף עידן הקרטיקון. רבים מן היצורים הימיים והיבשתיים שלה נכחדו. אך מה שהיה רע ליצורים ההם, היה טוב לפינגווינים. מכיוון שזוחלים ימיים כמו המוזזאורוס והפלזיאוזאורוס נכחדו, יכלו הפינגווינים הקדמוניים לשחות במים סביב זילנדיה ללא תחרות וללא טורפים.

התאמה פורצת דרך

לאחר שרכשו את רגלי הים שלהם בזילנדיה, הרחיבו הפינגווינים עד מהרה את תחום המחיה שלהם במידה ניכרת והתפזרו למרחק אלפי קילומטרים אל אזורים אקלימיים חדשים. מאובנים שלPerudyptes devriesi מפרו, מעידים שפינגווינים הגיעו לקרבת קו המשווה לפני כ-42 מיליון שנים, והתמקמו באחד המקומות החמים על פני כדור הארץ באחת התקופות החמות ביותר בהיסטוריה שלו. בימים ההם, הייתה הטמפרטורה בפרו כ-30 מעלות צלזיוס, והטמפרטורה הממוצעת של הים בעולם היתה ב-6 עד 8 מעלות גבוהה יותר מאשר בימינו. באותה העת, פינגווינים ענקיים כמוAnthropornis nordenskjoeldi הילכו בהילוך מתנודד על חופי האי סימור באנטארקטיקה. לפני 37 מיליון שנים הגיעו הציפורים כמעט לכל שטח יבשתי בעל חשיבות בחצי הדרומי של כדור הארץ.

אולם מדוע לאחר שהגבילו עצמם לזילנדיה מיליוני שנים, החליטו פתאום הפינגווינים להתחיל ולנדוד ברחבי דרום כדור הארץ לפני כ-50 מיליון שנים? לאחרונה, אחד מאתנו (קספקה) גילה רמז חשוב לתעלומה זו: סממן שחמק מעין כול על פני השטח של עצמות הסנפירים המאובנות. עצם הזרוע נושאת סדרת חריצים הקשים לזיהוי בשל כל הסימנים האחרים הקשורים לחיבור גידים ושרירים לעצם. קספקה שם לב לראשונה לחריצים בשנת 2006, כשבחן סנפירים של פינגווינים קפואים במרתף מוזיאון הטבע בניו יורק, בניסיון להבין את הקשר בין סימנים שונים על העצם ובין האנטומיה של רקמות רכות של הסנפיר. באותו הזמן, חוקר פינגווינים אחר, דניאל תומס, ניהל מחקר דומה באוניברסיטת אוטגו, במטרה להבין כיצד התפתחה יכולתם של הפינגווינים לווסת את חום גופם.

כשהם השוו רשמים, קספקה ותומס הבינו שהחריצים נוצרים במקום שבו צבר של עורקים וורידים נלחצים כנגד עצם הזרוע. כלי דם אלו יוצרים מנגנון זרימה נגדית (counter current) לחילוף חום, המכונה המקלעת העורקית של הזרוע, המאפשר לפינגווינים למזער את איבוד החום דרך הסנפירים ולשמור על טמפרטורת הליבה של הגוף במים הקרים. אצל הפינגווינים המודרניים, דם חם שיוצא מן הלב מתקרר במקלעת לפני שהוא מגיע לקצה הסנפיר, ואילו דם קר החוזר מן הסנפיר מתחמם לפני שהוא חוזר ללב.

אפשר ללמוד שיעור בהישרדות ממאובני הפינגווינים, המסמלים את התפתחות מגוון הציפורים המודרניות.

זיהוי החריצים על עצמות הסנפיר המאובנות האיר באור מפתיע למדי את מקור בקרת החום של הפינגווינים. אחד ההיבטים המדהימים ביותר של הביולוגיה של הפינגווין המודרני הוא יכולתה של הציפור לשרוד בקור קיצוני. משום כך, היה אפשר להסיק שהמקלעת התפתחה לצורך הסתגלות לסביבה קרה. אך המציאות, כפי שהשתקפה במאובנים, הייתה אחרת. פינגווינים כמו ה-Delphinornis מאנטארקטיקה, בעל מידת הגוף הממוצעת, מעידים שתכונה זו התפתחה לפני לפחות 49 מיליון שנים. ואולם, בפינגווין הווימאנו המוקדם מזילנדיה לא היו כל סימנים לתכונה הזאת לפני 58 מיליון שנים. כלומר, המקלעת התפתחה בתקופה מוגדרת שבה טמפרטורת כדור הארץ הייתה גבוהה בהרבה מן הטמפרטורה היום. בעת ההיא, באנטארקטיקה לא היו קרחוני עד אלא סביבה ממוזגת ומיוערת. זילנדיה הייתה אף חמימה יותר.

לשם מה הזדקקו אפוא הפינגווינים למקלעת משמרת חום בעולם החממה ההוא? אף שטמפרטורת פני שטח הים הייתה גבוהה, יש להניח שהפינגווינים הקדמוניים תרו אחר מזון באזורים שבהם המים הקרים עלו אל פני השטח. מים קרים עשירים בחומרי מזון ומשום כך בשפע של טרף, ובכלל זה דגים ודיונונים. אבל לשפע המזון במים כאלה יש מחיר. מכיוון שאיבוד חום מתרחש במים מהר יותר מאשר באוויר, חיות בעלות דם חם, כמו צוללן בן אנוש, יכולים ללקות בהיפותרמיה אפילו בים חמים, אם טמפרטורת המים נמוכה מטמפרטורת הליבה של הגוף. פינגווינים, שהם בעלי דם חם, עלולים לסבול מגורל דומה בזרמי המים הקרים, על אף שכבות השומן המבודדות והנוצות החסינות למים. הפחתת איבוד החום דרך הסנפירים סייעה להם לשמר את חום הגוף במסעות הציד הארוכים במים הקרים.

ייתכן שמקלעת הזרוע גם אפשרה לפינגווינים לשרוד במהלך מסעות ארוכים בים הפתוח, מסעות שבעזרתם הם נדדו לראשונה מזילנדיה ליבשות אחרות. זו השערתנו משום שבכל מאובני הפינגווינים מן הגל הראשון שצצו מחוץ לזילנדיה מצאנו את הסממן הזה. רק כעבור זמן רב ניצלו הפינגווינים המודרניים את המנגנון הזה כדי לפלוש למדפי הקרח שנוצרו כשכדור הארץ התקרר.

וריאציות על הנושא

כשהתפשטו הפינגווינים ברחבי הדרום, הם עברו תהליך מדהים של התגוונות שבו התפתחו מינים רבים של פינגווינים. לדוגמה, ה-Pachydyptes ponderosus (צוללן מוצק) היה ענק אמיתי, המוכר מקומץ עצמות עבות שמקורן לפני כ-35 מיליון שנים. פליאונטולוגים מעריכים שמשקלו של פינגווין זה היה יותר מ-68 קילוגרם. תארו לעצמכם כמה מים ניתזו כשהציפור הזאת קפצה למים ממדף סלע! בקצה האחר של הטווח, Eretiscus tonnii (חותר זעיר) בן ה-21 מיליון שנה מארגנטינה, התנשא לגובה של לא יותר מחצי מטר. ייתכן שפינגווין זה, כמו הפינגווינים הכחולים הקטנים החיים כיום בניו זילנד, הגיע לחוף במבנים של רפסודות המורכבות מתריסרי ציפורים, מהלך המפחית את הסיכון להיטרף.

מקצת הפינגווינים נשאו נשק קטלני במיוחד. לפני בערך 36 מיליון שנים, Icadyptes salasi (הצוללן של איקה, ששמו לקוח מאזור בפרו) סייר במעברי ים פרהיסטוריים מצויד במקור ארוך וחזק במיוחד ובצוואר עטוף שרירים חזקים, מוכן לשפד כל דג או דיונון שיעברו בדרכו. פינגווינים אחרים התהדרו בגלימות משונות. קספקה זוכר בבירור ערב בלימה, שבו ג'וליה קלרק מאוניברסיטת טקסס באוסטין סילקה סלע שהסתיר פרט שמור להפליא של Inkayaca paracasensis (מלך המים) וחשפה ממצא של פעם בחיים – את נוצותיו ואת עורו בני 36 מיליון שנים. פרטים מיקרוסקופיים העידו על קיומם של צבענים (פיגמנטים) בצבעים חום-אדמדם ואפור, סטייה בולטת מדגם הטוקסידו השחור-לבן של הפינגווין המודרני.

לא זו בלבד שפינגווינים קדמוניים התפתחו בצורות שונות, אלא אף היו הרבה מיני פינגווינים. מדענים גילו יותר מ-50 מינים ביולוגיים מאובנים בנוסף ל-19 המינים ששרדו, ובאזורים רבים יש עדויות מוצקות לכך שכמה מיני פינגווינים חיו יחדיו בעבר. באי סימור, למשל, יש כ-10 מינים ביולוגיים באותה שכבת מאובנים. חפיפה זו מרתקת משום שהיא מרמזת שמינים אלו הצליחו ליצור לעצמם כמה נישות ביולוגיות ייחודיות באותו מרחב פיזי, שאפשרו להם להתקיים במקביל. (לשם השוואה, בקרב הפינגווינים המודרניים, אין אפשרות ליותר מ-5 מינים לחלוק אותם שטחי רבייה.)

הפינגווינים הקדמוניים הצליחו להתקיים יחדיו, בין השאר, משום שטווח הגדלים שלהם היה רחב משל פינגווינים בני ימינו, וזה מחזיר אותנו לענקים המסתוריים מניו זילנד. בשיתוף עם אנדו וג'ונס, השלמנו לאחרונה מחקר מעמיק על פינגווינים בני 27 מיליון שנה, ובכללם השלד החלקי שגילה פורדייס בשנות ה-70. אף שהם דומים ל-Palaeeudyptes של הקסלי, המאובנים מייצגים סוג (genus) חדש, שכינינו בשם Kairuku, שפירושו במאורית "הצוללן שחוזר עם מזון". מכיוון שכל עצמות המפתח בשלד השתמרו הצלחנו לשחזר את גודל הגוף ואת הפרופורציות של הפינגווין. בגובה של כמטר ושלושים, ובמשקל 60 קילוגרם או יותר, פינגווין הקאירוקו היה מגמד את הפינגווין הקיסרי המודרני.

אנו סבורים שגודלם של הפינגווינים הקדומים האלה מניו זילנד התפתח כהתאמה לשחייה למרחקים ארוכים, ממושבות הרבייה באיי האלמוגים של זילנדיה עד לקצה המדף היבשתי. גוף גדול ממדים מסייע גם, מן הסתם, בצלילה למעמקים כדי לתור אחר טרף כמו דיונונים, משום שציפורים גדולות יותר יכולות לשחות במהירות רבה יותר, לאגור יותר חמצן לצלילות ארוכות ולשמר את חום הגוף ביתר יעילות. יש להניח שהפינגווינים הגדולים שמאובניהם נמצאו באי סימור יכלו גם הם לשחות למרחקים ולמעמקים כדי לצוד, בשעה שהזנים הקטנים יותר תרו אחר טרף קרוב לחוף.

עתיד בלתי ברור

אפשר ללמוד שיעור בהישרדות ממאובני הפינגווינים, המסמלים את התפתחות מגוון הציפורים המודרניות. רוב אירועי ההכחדה של הפינגווינים במרוצת 60 מיליון השנים האחרונות, התרחשו הרבה לפני הופעת האדם. אבל הומו ספיינס אינו חף מפשע לגמרי. לפחות מין ביולוגי אחד של פינגווין, קרוב משפחה של הפינגווין צהוב העין, המכונה Megadyptes waitaha, נכחד ככל הנראה גם בשל ציד של בני אדם. אף שכיום אין כמעט ציד מכוון של פינגווינים, הם ממשיכים להיות מאוימים בידי כוחות מקומיים וגלובליים, ובהם דיג יתר, דליפות נפט וחדירה של טורפים לאזורי המחיה שלהם. ואולם, ייתכן שהמטריד מכול, בטווח הרחוק, הוא האיום של שינוי האקלים.

פינגווינים הסתגלו בדרך מעוררת השתאות לתנודות קיצוניות באקלים. הם שגשגו הן באזורים המשווניים המהבילים במהלך תקופת החממה והן בערבות הקרח של אנטארקטיקה המודרנית. אפשר לטעות ולחשוב שהצלחתם של הפינגווינים במרוצת 60 מיליון השנים האחרונות של שינויי אקלים פירושה שהם יסתגלו לכל התחממות גלובלית שתיקרה בדרכם. אולם זוהי טעות חמורה. כשמדובר בהסתגלות לשינויי אקלים, הקצב גורלי. פליאונטולוגים גילו עדויות לכך שמינים רבים שינו את טווח המחיה שלהם בהדרגה במהלך שינויי אקלים פרהיסטוריים, כמו שינויים שליוו את גדילת הקרחונים ונסיגתם במרוצת המחזורים של מאות אלפי שנים של עידני קרח והתקופות שביניהם.

יש מינים המגיבים לאט מאוד, ואין זה מפריע להם כל עוד האקלים מתחמם במעלות ספורות במרוצת כמה מיליוני שנים. אך אם הטמפרטורה עולה בכמה מעלות במהלך כמה עשורים, כפי שמודלים רבים מנבאים שיקרה כעת, ייתכן שלא יהיה די זמן למינים הביולוגיים השונים לעבור לאזורי מחיה מתאימים יותר. או שלא יהיו כלל אזורי מחיה מתאימים יותר.

רְאו את פינגווין גלפאגוס. ציפור קטנה זו משגשגת בשמש המשוונית, אך סובלת מירידות חדות בגידול האוכלוסייה בשנים של אל ניניו, כשזרמי האוקיינוס השקט משתבשים והמים הקרים, העשירים במזון, שבדרך כלל סובבים את האיים, מתחלפים במים חמימים יותר ודלים במזון. מכיוון שהפינגווינים האלה אינם מתרחקים מאיי הולדתם, לא יהיה להם לאן לפנות אם ההתחממות הגלובלית תהפוך את איי הגלפאגוס לחמים מכדי לגדל את הגוזלים או למצוא מזון.

הפינגווין הקיסרי עומד בפני אתגר שונה. הציפורים האלה יכולות להעביר חיים שלמים בלי לדרוך על היבשה, משום שהם מתרבים על יריעות עבות של קרח צף על הים. אם יריעות הקרח יפשירו מוקדם מדי במהלך השנה, מושבות הרבייה עלולות להיהרס. נאמנותם של הפינגווינים למושבה שלהם מכפילה את הסכנה: פינגווינים רבים חוזרים לאותו מקום בדיוק כדי להתרבות, שנה אחר שנה, כך שהפתרון הפשוט לכאורה של מעבר לפיסת קרח חדשה עשוי להתנפץ אל מול הרגלי הרבייה המוטבעים בהם.

כפליאונטולוגים, אנחנו מודעים יותר ויותר לשבריריות של הפינגווינים המודרניים. הפינגווינים כיום פחות מגוונים בצורתם, מוגבלים יותר בתפקידם האקולוגי וקיימים פחות מיני פינגווינים כיום מאשר לפני מיליוני שנים. אף שביולוגים רואים בהם ציפור מודרנית מושלמת, במובנים רבים הפינגווינים בני ימינו הם שרידים של שושלת מפוארת שהוציאה מקרבה כמה מן היצורים המעניינים ביותר שחיו מעולם ביבשה או בים. זו תהיה טרגדיה אם היצורים המופלאים האלה ייעלמו במשמרת שלנו.

לקריאה נוספת

• Penguin Heat-Retention Structures Evolved in a Greenhouse Earth. Daniel B. Thomas, Daniel T. Ksepka and R. Ewan Fordyce in Biology Letters, Vol. 7, No. 3, pages 461–464; June 23, 2011
• New Fossil Penguins (Aves, Sphenisciformes) from the Oligocene of New Zealand Reveal the Skeletal Plan of Stem Penguins. Daniel T. Ksepka et al. in Journal of Vertebrate Paleontology, Vol. 32, No. 2, pages 235–254; March 2012
• מצעד הפינגווינים המאובנים (בלוג באנגלית)