האם חייזרים בנו מבני ענק סביב שמש רחוקה?

בקיצור

• KIC 8462852, המכונה גם הכוכב של בויאג'יאן, הוא עצם מסתורי שהתגלה במרחק של יותר מ-1,000 שנות אור מאִתנו על די טלסקופ החלל קפלר, המחפש כוכבי לכת חוץ־שמשיים.
• הכוכב מטריד אסטרונומים בהתעמעמותו הדרמטית והבלתי סדירה, דבר שקשה להסבירו באמצעות תופעה טבעית מוכרת.
• דיסקות גז ואבק, שרידי גופים שנהרסו, נחילי שביטים, ואפילו חורים שחורים, נמנים על ההסברים האקזוטיים שהציעו תיאורטיקנים.
• לבד מן התרחישים אלה עומדת האפשרות המרעישה שהתנהגותו המוזרה של הכוכב של בויאג'יאן היא תוצאה של פעילותה של תרבות קוסמית מתקדמת.

בסתיו 2014, כשהעצים התחילו להחליף את צבעם מירוק לזהוב, ביקרה אצלנו במחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטה של מדינת פנסילבניה החוקרת טבת'ה בויאג'יאן. היא באה בשעת אחר הצהריים שקטה לספר על תגלית יוצאת דופן. הנוף שעמד להשתנות היה רקע לפגישה שבעקבותיה גם השתנה מהלך הקריירות שלנו.

בתקופה שלאחר סיום עבודת הדוקטורט שלה, שבה שהתה בויאגי'אן כחוקרת באוניברסיטת ייל, היא זיהתה שינויים בלתי מוסברים בעוצמת האור של אחד הכוכבים שאחריהם עקב טלסקופ החלל קפלר של נאס"א, שנועד לאתר כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש שלנו. השינויים האלה לא נראו כלל כמו השינויים הנצפים בדרך כלל כשכוכב־לכת עובר בין הכוכב לטלסקופ. בויאג'יאן שללה גם גורמים אפשריים אחרים, בהם תקלות פיזיות בטלסקופ החלל, וחיפשה רעיונות חדשים. אחד מאִתנו (רייט) הציע רעיון מאוד בלתי שגרתי: אולי סיבת השינויים האלה היא טכנולוגיה חייזרית?

בשנות ה-60 של המאה ה-20 העלה הפיזיקאי פרימן דייסון את האפשרות שתרבויות מתקדמות ורעבות לאנרגיה יקיפו את כוכב הבית שלהן בקולטי שמש, שלימים ניתן להם הכינוי "סְפֶרוֹת דייסון", כדי לספוג עד כמה שיותר מאנרגיית האור של הכוכב. האם ייתכן שהכוכב המתעמעם הזה הוא העדות הראשונה לכך שתרבויות קוסמיות הן יותר ממדע בדיוני? ההשערה יוצאת הדופן הזאת הייתה בגדר מוצא אחרון, אבל בינתיים לא יכולנו לשלול אותה.

הכוכב שהתמיה כל כך את בויאג'יאן, שהכינוי הרשמי שדבק בו הוא "הכוכב של בויאג'יאן" אך באופן בלתי רשמי נקרא בשם "הכוכב של טאבי", משך את תשומת לבם של אסטרונומים והדיוטות כאחד. כמו לכל החידות הגדולות, גם לחידת הכוכב הזה הוצעו אינספור פתרונות, אבל אף אחד מהם אינו הסבר מניח את הדעת לתצפיות המשונות. תהיה מה שתהיה הסיבה האחראית להן, היא מצויה מחוץ לתחום התופעות האסטרונומיות המוכרות.

הפתעה בין הנתונים של קפלר

טלסקופ החלל קפלר החל לפעול ב-2009. לפני כן, רוב מי שעסקו בחיפוש כוכבי לכת חוץ־שמשיים (המקיפים שמשות אחרות), גילו אותם אחד אחד, בעבודה שקדנית ועקשנית כמו דייגים השולים דגים מן הים אחד אחד. כשקפלר נכנס לתמונה הוא היה כמו ספינת דיג; הוא היה מסוגל לגלות אלפי עולמות חדשים בבת אחת.

במשך ארבע שנים עקב הטלסקופ אחר כוכבים באזור קטן של שביל החלב וחיפש בו מעברי כוכבי לכת: אירועים שבהם כוכב־לכת חולף על פני הכוכב שלו (כלומר בין הכוכב ובין הטלסקופ) וחוסם חלק קטן מאור הכוכב הנראה מכיוון כדור הארץ. התרשים המתאר את בהירותו של הכוכב לאורך זמן קרוי "עקומת אור". כשאין גופים שעוברים בין הכוכב ובין הטלסקופ, עקומת האור של כוכב קרובה לקו ישר, ואילו כשחולף על פניו כוכב לכת, מופיעים בעקומת האור הזאת כעין שקעים בצורת U החוזרים על עצמם באופן סדיר, כמו שעון, בכל פעם שהגוף הסובב סביב הכוכב שב וחוסם את אורו. משך השקעים האלה, מועדיהם, ועומקם הם מקור למידע על כוכב הלכת עצמו. בין השאר אפשר ללמוד מהם על גודלו ועל הטמפרטורה שלו.

רק בכוכב אחד מבין יותר מ-150,000 הכוכבים שסקר קפלר, בכוכב KIC 8462852 (המספר הוא מספרו בקטלוג הקלט של הטלסקופ), נמצאה עקומת אור שלא התיישבה עם שום הסבר. האלגוריתמים האוטומטיים, שבהם השתמשו האסטרונומים המקצועיים העוסקים באיתור כוכבי לכת, לא הצליחו להבחין במקרה החריג הזה. הראשונים שהבחינו בו היו אסטרונומים חובבים שהשתתפו בפרויקט שיתוף הציבור Planet Hunters. כשהמתנדבים בחנו את עקומת האור של הכוכב KIC 8462852 שהתקבלה מטלסקופ החלל הם אמנם ראו ירידות בעוצמת האור הדומות לירידות המתקבלות בעת מעברי כוכבי לכת, אך הירידות האלה לא היו סדירות אלא נראו אקראיות: לפעמים הן נמשכו כמה שעות ולפעמים ימים או שבועות. היו מקרים שבהם פחת אור הכוכב בשיעור של אחוז אחד (שיעור אופייני למעברי כוכבי הלכת הגדולים ביותר), אבל במקרים אחרים פחתה עוצמת האור בשיעור שהגיע ל-20%. שום מערכת שמש שאפשר להעלותה על הדעת אינה יכולה ליצור עקומת אור קיצונית ועתירת שינויים כזאת.

עוצמת האור המגיעה אלינו מכוכב רחוק מעוררת שאלות ואף השערות פרועות: האם הוא מוקף בטכנולוגיה חייזרית?
(איורים: ויקטור מוֹסְקֵרָה)

המדענים החובבים התמהים הודיעו על התגלית לבויאג'יאן, שנמנתה עם אנשי הצוות המפקח על הפרויקט. ב-2016 נחשפו הכוכב ותעלומותיו לפני העולם הרחב במאמר שעבר ביקורת עמיתים. כותרתו הייתה Where's the Flux (בויאג'יאן מכנה את KIC 8462852 בראשי התיבות של כותרת זו, WTF, שהם במקרה גם ראשי התיבות של ביטוי גס המביע תמיהה).

מוזר מבחינות שונות ורבות

הכוכב של ביואג'יאן טמן בחובו הפתעות נוספות. בעקבות המאמר של בויאג'יאן על הכוכב טען האסטרונום בראדלי שייפר מאוניברסיטת מדינת לואיזיאנה, בהתבסס על נתוני ארכיון, שעוצמת האור של הכוכב של בויאג'יאן פחתה ביותר מ-15% במהלך מאה השנים האחרונות.

זאת הייתה טענה שנויה במחלוקת, מפני שהתעמעמות הנמשכת על פני עשרות שנים נראית דבר כמעט בלתי אפשרי. בהירותם של כוכבים נשארת כמעט זהה במשך מיליארדי שנים לאחר היווצרותם, והם עוברים שינויים מהירים רק סמוך למותם. השינויים ה"מהירים" האלה מתרחשים על פני תקופות בקנה מידה של מיליוני שנים (לעומת מיליארדי שנות חייהם) ומלווים אותם סימנים מובהקים שאינם מופיעים בכוכב של בויאג'יאן. לפי כל מדידה אחרת שנעשתה, זהו כוכב רגיל לגמרי המצוי כעת באמצע חייו. אין ראיות שזהו כוכב משתנה הפולט אנרגיה בפעימות סדירות. גם אין סימן שלפיו הוא מאיץ חומר מכוכב בן־לוויה, שום סימן לפעילות מגנטית חריגה, ושום סיבה לחשוב שהוא עדיין צעיר ומתהווה – כל התופעות שיכולות לגרום שינויים מהירים בבהירותו של כוכב. האמת היא שמלבד התעמעמותו יוצאת הדופן, הכוכב הזה נראה רגיל לגמרי.

אבל טענתו של שייפר עמדה במבחן כשבדקו אותה האסטרונומים בנג'מין ט' מונטט וג'ושואה ד' סיימון על סמך נתוני הכיול המקוריים והפחות מוכרים של קפלר. הם מצאו שבהירותו הכוכב של בויאג'יאן פחתה ב-3% במהלך ארבע שנות הפעילות של קפלר. זאת תופעה יוצאת דופן לא פחות מן השינויים המתרחשים בעוצמת האור שלו על פני משכי הזמן הקצרים יותר.

עכשיו עלינו להסביר אפוא שתי תופעות מתמיהות הקשורות לכוכב של בויאג'יאן: היחלשות אִטית בעוצמת האור שלו על פני ארבע שנים (וייתכן שבמהלך מאה השנים האחרונות), והיחלשויות עמוקות ובלתי סדירות הנמשכות ימים או שבועות. אסטרונומים היו אמנם מעדיפים הסבר יחיד לשתיהן, אבל כל אחת מן התופעות קשה להסבר כשהיא עצמה, והקושי רק גובר כשחושבים על שתי התופעות יחד.

הרבה תשובות בלתי משכנעות

נבחן את התרחישים הפופולריים ביותר שהוצעו כהסבר לנתונים המשונים מן התצפיות בכוכב של בויאג'יאן, נשפוט כל אחד מהם לפי מידת הצלחתו להסביר את התופעות הנצפות ונצרף את הערכתנו הסובייקטיבית בדבר סיכויה של כל תיאוריה להיות נכונה.

דסקת אבק וגז – שקעים בלתי סדירים בעקומת האור והיחלשויות ארוכות טווח בעוצמת האור כמו בכוכב של בויאג'יאן נצפות גם במקומות אחרים, סביב כוכבים צעירים מאוד שכוכבי הלכת שלהם עדיין מתהווים. כוכבים אלה מוקפים בחגורה של דִסקות אבק וגז המתחממות באור הכוכב. בזמן שהחומר הזה הופך לכוכבי לכת, נוצרים גושים, טבעות וצורות מפותלות. אם מביטים בדסקות האלה מכיוון השוליים שלהן, ההבדלים המקומיים האלה בצפיפות החומר יכולים לעמעם את אור הכוכב למשך פרקי זמן קצרים, ואילו תנודותיהן של דסקות החומר סביב הכוכב שלהן יכולות לחסום כמויות גדולות מאורו במשך עשרות ואף מאות שנים.

אבל הכוכב של בויאג'יאן הוא כעת בערך באמצע חייו. הוא לא צעיר, וככל הנראה אין סביבו דסקת חומר. דסקה כזאת, כמו כל דבר חם אחר, הייתה מקרינה חום בצורת קרינה אינפרה אדומה נוספת, אבל בכוכב של בויאג'יאן לא נראית חריגת קרינה כזאת. ייתכן שהאבק והגז הם בצורת טבעת דקה מאוד הפזורה הרחק סביב הכוכב, כך שהיא חוסמת את אור הכוכב לאורך קו הראות שלנו בלי ליצור הרבה קרינה אינפרה אדומה עודפת. אלא שטבעות כאלה לא נצפו מעולם מסביב לכוכב באמצע חייו כמו הכוכב של בויאג'יאן. לכן, מכיוון שהתרחיש הזה יכול להסביר את התופעות הנצפות בו רק בעזרת תופעה שמעולם לא נצפתה כמותה, אנחנו מעריכים שהוא מאוד בלתי סביר.

נחיל שביטים – ההשערה המקורית של בויאג'יאן הייתה שנחילים של שביטי ענק החולפים סמוך לכוכב הם הסיבה להתעמעמות אורו. שביטים הרי מצויים רוב הזמן הרחק מן הכוכב שלהם ונעים במסלולים מתוחים (אקסצנטריים) מאוד, דבר שיכול להסביר מדוע התעמעמויות האור אינן סדירות. אבל מה באשר להיעדר החום? השביטים חייבים להתחמם כשהם חולפים סמוך לכוכב של בויאג'יאן, ולאבד את החום במהירות כשהם מתרחקים. במקרה כזה הייתה מתגלה קרינה אינפרה אדומה עודפת רק במהלך התעמעמויות. כעת איננו מוצאים שום קרינה אינפרה אדומה עודפת, והיעדרה היה הגיוני אם השביטים שגרמו התעמעמויות לפני כמה שנים הם עכשיו קרים, מצויים הרחק מן הכוכב, ואינם פולטים שום חום שאפשר לאתרו. אבל גם במקרה כזה, אם נחיל שביטים מסוגל לגרום את ההתעמעמויות הממושכות האלה הוא חייב להיות גדול מאוד, ובהכרח היה יוצר קרינה אינפרה אדומה עודפת, וכאמור, אין קרינה כזאת.

לכן, לדעתנו, ההסבר השביטי הוא הסבר מתקבל על הדעת להתעמעמויות הקצרות, אך לא להתעמעמות ארוכת הטווח. אלא שהדעת נותנת שאם שביטים אינם הגורם להתעמעמות ארוכת הטווח, הם גם אינם הסיבה לשינויים קצרי הטווח בעוצמת האור של הכוכב.

ענן בתווך הבין־כוכבי או במערכת השמש – בחלל הבין־כוכבי פזורים גז ואבק שחוסמים חלק מאור הכוכבים. אולי ענן או יריעה צפופה של חומר כזה חוסמים כמות קטנה ומשתנה מן האור, וכשקפלר חג במסלולו סביב השמש וקו הראות שלו עובר דרך חלקים שונים של אזור זה. בענן כזה יכולים להיות הבדלי צפיפות שיעמעמו את אור הכוכב של בויאג'יאן במהלך פרקי זמן ארוכים, וכן אזורים קטנים של חומר צפוף יותר שיכולים להיות הסיבה להתעמעמויות הקיצוניות וקצרות הטווח.

בהשערה הזאת תומכת במידה מסוימת עבודתם של וָלֶרִי מָקָרוֹב ממצפה הכוכבים של חיל הים האמריקני ועמיתו אלקסיי גולדין. השניים טוענים שחלק מן ההתעמעמויות הקטנות יותר המיוחסות לכוכב של בויאג'יאן הן בעצם התעמעמויות עמוקות של אורם של כוכבים חלשים יותר המצויים סמוך לו בשדה הראות של קפלר, התעמעמויות שכנראה נגרמות על ידי נחילים של עננים זעירים ודחוסים או של שביטים בחלל הבין־כוכבי. ההערכה הסובייקטיבית שלנו היא שהשערה זו היא השערה מתקבלת על הדעת.

לפי השערה דומה לזו, הענן החוסם עשוי להיות בשולי מערכת השמש שלנו. במקרה כזה, מסלולו של קפלר סביב השמש היה גורם לקו הראות שלו לעבור דרך הענן כל שנה, אבל איננו רואים מחזוריות שנתית בהתעמעמויות של הכוכב של בויאג'יאן. יותר מזה, לפי שעה אין לנו סיבה לחשוב שקיים ענן כזה. אפשר אמנם להעלות על הדעת כיצד יכול להיווצר ענן כזה: הוא היה יכול להיווצר מקרח ומאדים שמקורם בגייזרים על פני גופים כמו פלוטו המצויים רחוק יותר מן השמש שלנו. אבל כל עוד השערה זו לא נבחנה לעומק על ידי מדענים, אנחנו רואים בה השערה אפשרית, אך בלתי סבירה.

שינויים בכוכב עצמו – בהירותם העצמית של כוכבים אכן משתנה כשהם מתחילים לכלות את מלאי הדלק שבליבתם. אבל התהליך הזה מתרחש במהלך פרקי זמן בקנה מידה של מיליוני שנים, לא מאות שנים ולא ימים; והוא מתרחש בסוף חיי הכוכב, לא באמצעם. תופעות טבעיות כמו כתמים והתפרצויות על פני הכוכב, הנראות לפעמים גם בשמש שלנו, משנים את בהירותם של כוכבים במהלך תקופות קצרות יותר. אם את שינויי הבהירות הבלתי סדירים והקצרים וההתעמעמות במהלך משך הזמן הארוך יותר אפשר להסביר על ידי שינויים בבהירות שמקורם בתהליכים פיזיקליים פנימיים בכוכב של בויאג'יאן עצמו, אין צורך לכלול בתיאוריה חומר נוסף שחג סביב הכוכב.

מוחמד שייח ועמיתיו באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין ערכו לאחרונה ניתוח סטטיסטי של מועדיהן, עומקן ומשכן של ההתעמעמויות הקצרות, ומצאו התפלגות שעולה בקנה אחד עם "חוק חזקה" האופייני למעברי פאזה (כמו מגנטים שכיוונם משתנה בנוכחות שדות מגנטיים חיצוניים). הם העלו את האפשרות שהתפלגות זו בבהירותו של הכוכב של בויאג'יאן יכולה להיות רמז להיותו על סף מעבר פנימי כמו היפוך הקטבים המגנטיים שלו.

אבל בשום כוכב דומה לכוכב של בויאג'יאן מעולם לא נראתה פעילות כזאת, ולאמיתו של דבר, הכוכב נראה חם מכדי שתתרחש בו תופעת הדינמו המחוללת את השדות המגנטיים בכוכבים קרים יותר, כמו השמש שלנו. והבעיה הגדולה ביותר היא ששדות מגנטיים של כוכבים אינם יכולים לגרום את ההתעמעמויות ארוכות הטווח שאנחנו רואים בכוכב של בויאג'יאן.

האסטרונום בריאן מצגר מאוניברסיטת קולומביה, יחד עם עמיתיו באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, פיתחו הסבר אפשרי יותר, שלפיו כוכב לכת או ננס חום התנגשו עם הכוכב של בויאג'יאן. התנגשות כזאת הייתה גורמת להתבהרות זמנית של אור הכוכב; ואם כך, ההתעמעמות ארוכת הטווח שאנחנו רואים יכולה בעצם להיות חזרתו של הכוכב לבהירותו הרגילה. בתרחיש הזה אין הסבר טבעי להתעמעמויות הבלתי סדירות, קצרות הטווח, או לפרטי צורת ההתעמעמות שראו מונטט וסיימון בנתוני הכיול של קפלר, אבל ייתכן שמחקרים בעתיד יפתרו את הבעיה הזאת.

מן הסיבה הזאת, אנחנו מייחסים סבירות בינונית לתרחיש ההתמזגות, וסבירות נמוכה מאוד להסברים אחרים הנשענים על שינויי בהירות בכוכב עצמו.

חורים שחורים – בקהל הרחב יותר היו מי שהעלו את הרעיון שֶחור שָחור מעורב במתרחש. לפי רעיון שנשמע לעתים קרובות, חור שחור עם מסה של כוכב שחג במסלול סביב הכוכב של בויאג'יאן יכול לחסום את אור הכוכב. אבל ההשערה הזאת כושלת משלוש בחינות. ראשית, חור שחור כזה היה מושך את הכוכב אנה ואנה בשמים, ואת התנודות האלה היה אפשר לזהות בנקל. אנשי הצוות של בויאג'יאן חיפשו תנודות כאלה ולא מצאו אותן. שנית, ממדיהם של חורים שחורים עם מסה של כוכב קטנים בהרבה מאלה של כוכבים, ולכן חור שחור יחיד היה חוסם רק כמות זעירה מאור הכוכב. לאמיתו של דבר, בניגוד לאינטואיציה, שדה הכבידה החזק של חור שחור לא זו בלבד שלא היה חוסם את האור של כוכב הרקע אלא אף היה מגביר אותו דווקא. שלישית, כשחור שחור בולע גז ואבק, החומר הנופל לתוכו מתחמם כל כך עד שהוא מאיר בעוצמה רבה בכל אורכי הגל. אם אכן היה חור שחור בינינו לבין הכוכב של בויאג'יאן, היינו מצפים לראות לא היחלשות אלא דווקא התחזקות של עוצמת האור – וזה לבטח לא מה שאנחנו רואים. אז האם רעיון החור השחור נפסל?

לא בדיוק. יש פתרון אפשרי שלפיו אי שם בינינו לבין הכוכב של בויאג'יאן, הרחק בחלל, מצוי חור שחור יחיד, שסביבו חגה דסקה רחבה וקרה של חומר – כמו הטבעות של שבתאי אבל גדולות מכל מערכת השמש שלנו, ולדסקה הזאת יש אזור חיצוני כמעט שקוף ואזור פנימי דחוס יותר. דסקה כזאת יכולה להיות הגורם להתעמעמות ארוכת הטווח של הכוכב של בויאג'יאן אם היא חולפת דרך קו הראות שלנו על פני הכוכב של בויאג'יאן: תחילה האזור הבלתי נראה שלה, ולאחר מכן האזור הדחוס יותר. אולי מהלך כזה התרחש במהלך מאה השנים האחרונות. במקרה כזה, ההתעמעמויות הבלתי סדירות של הכוכב יכולות להיות תוצאה של צל שהטבעות, הפערים, ומבנים פנימיים אחרים בדסקה העוברת על פני הכוכב מטילים. חור שחור כזה (והדסקה שאולי מקיפה אותו) לא היו נחשפים במסגרת מאמציה של בויאג'יאן להביט באזור ברזולוציה גבוהה מפני שהם עצמם לא היו פולטים שום אור.

מאחר שאין לנו כלל ראיות תצפיתיות שלפיהן יש חורים שחורים שסביבם דסקות קרות ורחבות, התרחיש הזה לא נשמע משכנע כל כך, אבל התיאוריות דווקא חוזות דסקות כאלה כתוצר לוואי של התפוצצויות סופרנובה שבעקבותיהן יכולים להיווצר חורים שחורים בעלי מסה של כוכבים. יותר מזה, לפי הערכות סטטיסטיות, חורים שחורים כאלה היו יכולים לחלוף לפחות מול אחד מבין 150,000 הכוכבים שאחריהן עקב קפלר במהלך ארבע שנות פעילותו. ההערכה הסובייקטיבית שלנו היא אפוא שיש לתיאוריה זו מידה כלשהי של סבירות.

מבני ענק חייזריים – לאחר שבחנו שורה של הסברים טבעיים להתנהגותו המשונה של הכוכב של בויאג'יאן, ומצאנו שאף אחד מהם אינו חף מבעיות, אנחנו יכולים כעת לחשוב על האפשרות המרעישה ביותר: מבני ענק חייזריים כמו אלה שתיאר דייסון לפני יותר מחצי מאה.

דמיינו שתרבות חייזרית בנתה לוחות רבים לאיסוף אנרגיה. הלוחות האלה עשויים בגדלים שונים וחגים במסלולים שונים סביב הכוכב. התוצאה המשולבת של הלוחות הקטנים יותר במערך הלוחות האלה תהיה חסימה חלקית של האור מן הכוכב, כמו מסך שקוף למחצה.

כשחלקים צפופים יותר של מערך הלוחות ייכנסו לקו הראייה שלנו ויצאו ממנו, נוכל לראות שינויים בבהירות למשך פרקי זמן שבין שעות ובין מאות שנים. כפי שהראה לראשונה האסטרונום לוק ארנולד, לוחות גדולים במיוחד, או קבוצה של לוחות שמרחפים במבנה כלשהו, אולי אפילו גדול יותר מן הכוכב עצמו, יגרמו בעת מעברם ביננו ובין הכוכב התעמעמויות גדולות ומובחנות, בהתאם לצורתם הגאומטרית.

כמו במקרה של השערת הדסקה הבין־כוכבית, היעדר פליטת קרינה בתחום האינפרה אדום היא בעיה. אפילו מבני ענק חייזריים חייבים לציית לחוקי הפיזיקה הבסיסיים, ולכן כל אנרגיה מאור הכוכב שמגיעה אליהם חייבת בסופו של דבר גם להיפלט כחום. הדרישה הזאת נכונה בלא תלות במידת יעילותה של הטכנולוגיה. אנרגיה אינה יכולה פשוט להיעלם, ולכן אם אנרגיה רבה נאספת, בטווח הארוך, אנרגיה רבה חייבת גם להיפלט.

אבל יש דרכים להפוך את ההשערה הזאת למציאותית: מערך מבני ענק יכול להקרין את האנרגיה שהוא אוסף לא כחום אלא כאותות רדיו או לייזר; היא אינה חייבת להיות כדורית בצורתה אלא יכולה גם להקיף את הכוכב כטבעת שהיקפה מתאים בדיוק לקו הראות שלנו; היא יכולה להשתמש בטכנולוגיה שחורגת מהבנתנו הפיזיקלית שאינה פולטת חום כלל. בגלל ריבוי המרכיבים הבלתי ידועים קשה מאוד לבדוק את ההשערה הזאת.

אם כל ההשערות הטבעיות ייפסלו, יהיה צריך לשקול ברצינות את השערת מבנה הענק החייזרי. הצדקה אחרת להתייחס אליה בכובד ראש תהיה אם נגלה אותות רדיו שבבירור אינם טבעיים מסביבת הכוכב של בויאג'יאן. החיפוש אחריהם כבר החל. בויאג'יאן מחפשת אותות כאלה בעזרת טלסקופ גרין בנק שבווירג'יניה המערבית. לפי שעה, אנו מעריכים שסבירות ההשערה המרעישה ביותר להסבר שינויי הבהירות של הכוכב של בויאג'יאן אינה ברורה: פשוט איננו יודעים די אפילו כדי לייחס הסתברות איכותנית לפעילותן של צורות חיים מעולמות אחרים.

היחלשות אורו של כוכב בשמים בדרך כלל אינה אירוע מסתורי בעיני אסטרונומים. כתמי כוכבים (כמו כתמי השמש על השמש שלנו), צִלם של כוכבי לכת, או דסקות של שרידי גופים שנהרסו מעמעמות את עוצמת האור הקבועה שפולטים כוכבים בוגרים, וכולם אירועים שגרתיים. אבל נראה שאף אחד מן ההסברים האלה אינו מתאים לכוכב יחיד ומיוחד, המצוי כעת באמצע חייו – הכוכב KIC 8462852, הידוע גם בכינויו "הכוכב של בויאג'יאן".
(מקור: מאמר שלישי בלקריאה נוספת; עיצוב גרפי: טיפני פארנט-גונזלס)

עתיד בלתי נודע אבל בהיר

היכן זה משאיר אותנו בניסיונותינו להבין את הכוכב של בויאג'יאן?

אנחנו יכולים לשלול כל הסבר שבו צפויה להיפלט אנרגיה עודפת כקרינה אינפרה אדומה, מפני שאיננו מוצאים קרינה כזאת. אנחנו יכולים גם לדחות תרחישים התלויים בריבוי אירועים שסבירותם נמוכה או כאלה שנשענים על חוקי פיזיקה לא מוכרים או על עצמים שכמותם לא ראינו מעולם – לפחות כל עוד לא שללנו את כל שאר האפשרויות.

הדרך הטובה ביותר להתקדם בה היא להמשיך לברר את העובדות. בויאג'יאן, כיום פרופסורית באוניברסיטת מדינת לואיזיאנה, השכילה להשתמש בהתעניינות הציבורית הרחבה בכוכב הזה כדי לגייס תמיכה בפרויקט מימון המונים שבזכותו רכשנו זמן שימוש ברשת הטלסקופים העולמית של מצפה לָס קוּמְבְּרֶס. אנחנו בודקים את מצב הכוכב כמה פעמים ביום, ואם עוצמת האור שלו שוב תפחת [כפי שאכן התחיל לקרות במאי 2017 לאחר פרסום המאמר], יש לנו כמה טלסקופים שמוכנים לפנות לעברו כדי למדוד את ספקטרום האור החסר כדי לגלות את הרכבו של חומר התווך החוסם.

אסטרונומים אחרים מחפשים מדידות היסטוריות של בהירות הכוכב כדי ללמוד יותר על התעמעמותו ארוכת הטווח. מידע נוסף על משך ההתעמעמות הזאת יגביל יותר את התיאוריות המנסות להסביר את עקומת האור המשונה של הכוכב ויעזור לנו להבין כיצד לחפש רמזים תצפיתיים נוספים.

אנחנו מחכים גם למדידות טובות יותר של מרחקו של הכוכב של בויאג'יאן. המידע הזה צפוי להגיע מן החללית גאיה של סוכנות החלל האירופית וצפוי לעזור לשלול חלק מן ההשערות. אם מרחקו של הכוכב קטן מ-1,300 שנות אור, השפעתם של גז ואבק בתווך הבין־כוכבי אינה יכולה להסביר את שיעור ההתעמעמות הנוכחי. לעומת זאת, אם המרחק הוא כ-1,500 שנות אור (זהו כעת האומדן הטוב ביותר), ייתכן שהסיבה להתעמעמות ארוכת הטווח היא פיזורו המקרי של האבק לאורך קו הראות. אבל אם הכוכב רחוק הרבה יותר, הרי שעוצמת האור שלו חזקה הרבה יותר מכפי שסברנו עד כה, ואם כך, התעמעמותו יכולה להיות חזרה לעוצמת האור הנורמלית לאחר התמזגות עם גוף אחר, כפי שהציעה הקבוצה של מצגר.

אלא אם כן יגיע מידע נוסף מהמדידות באמצעות טלסקופ גרין בנק, ממצפה לס קומברס או ומגאיה, וכל עוד מידע כזה אינו בידינו, את ההשערות שלנו על הכוכב של בויאג'יאן מגבילים רק הדמיון והבנתנו את חוקי הפיזיקה. כמו עם מיטב החידות בטבע, המסע לעבר האמת מאחורי הכוכב החידתי הזה עדיין רחוק מסופו.