האימפריה החדשה של רוסיה: אנרגיה גרעינית

בקיצור

• רוסיה מתכוננת למכור כורים גרעיניים חדשניים לארצות מתפתחות בעלות ניסיון מועט באנרגיה גרעינית.
• בין המודלים נכללים כורי תרבית המייצרים פלוטוניום, כורים זעירים שאמורים לצוף על פני האוקיינוס וכורים של מים בלחץ המצוידים באמצעי הגנה סבילים שמטרתם למנוע התכת הליבה ללא התערבות יד אדם.
• מומחים מערביים אומרים כי בטיחותם של כמה מן הדגמים נופלת ממה שמייחסות לה הרשויות ברוסיה. כורים אלה יכולים להגדיל את האפשרות שחומר גרעיני, היכול לשמש כנשק, יתפזר בכל העולם.

התערוכה השנתית הרוסית אטום אֶקספּו מציעה לכל מדינה, שאולי שוקלת לרכוש את הכור הגרעיני הראשון שלה, פתרון פשוט לכאורה. באירוע כזה, שנערך לאחרונה, נהרו אלפי אנשים מכל העולם לאולם תצוגה ענק מן התקופה הצארית. המבקרים היו יכולים לשמוע נציגי חברות כמו רוֹלס רוֹיס מדברים על גנרטורים של קיטור, לראות עיתונאים מראיינים מומחים בעבור תכניות טלוויזיה רוסיות העוסקות באנרגיה גרעינית או לקחת לוח שנה "מיס אטום," שעל דפיו מככבות עובדות הכורים היפהפיות ביותר.

הפעילות האמיתית הייתה בביתן רב הקומות של רוֹסאטוֹם, חברה גרעינית של ממשלת רוסיה שהפיצה ניחוח "סטיב ג'וֹבּסי" של זוהר ומומחיות. זה המקום שבו "החדשים", כפי שהרוסים מכנים אותם בחיבה, ממדינות שאין להן תחנות כוח גרעיניות, שומעים על האפשרויות השונות וחותמים על הסכמי שיתוף פעולה עם רוֹסאטוֹם, לבנייה ואף להפעלה של כורים גרעיניים במדינותיהם. במקרה אחד צולמו פקידי גרעין מניגריה משיקים כוסות שמפניה עם סרגיי קיריֶינקו וחוגגים את הצעדים המהוססים הראשונים שלהם לקראת הצטרפות לרשימת הלקוחות ההולכת וגדלה של רוסיה, רשימה הכוללת גם את תורכיה ואת וייטנאם. רוֹסאטוֹם כבר השלימה את בנייתם של כורים גרעיניים בסין ובהודו. ביולי 2013, המליץ קונסורציום פיני לבחור בחברה הזאת לבניית הכור הגרעיני הבא של פינלנד.

ההצגה הגדולה הזאת היא חלק מתכנית בתמיכת הקרמלין, שהוקצו לה 55 מיליארד דולר ומטרתה להפוך את רוסיה לספק עולמי מוביל בתחום האנרגיה הגרעינית. כבר עתה מתכוונת רוסיה לבנות כ-40 כורים בתחומי המדינה וצופה שתקבל, עד שנת 2030, הזמנות של לפחות 80 כורים מארצות אחרות. בהזמנות האלה יהיו מתקנים להפקת חשמל ולהתפלת מים והמעניינים שביניהם הם המתקנים שבמזרח התיכון. ההתרחבות הזאת מגיעה בשעה שגרמניה נוטשת את האנרגיה הגרעינית, התעשייה האמריקנית נאבקת על קיומה ויפן מצויה בעיצומו של חשבון נפש באשר לתכניותיה לאחר פוקושימה. הנשיא ולדימיר פוטין קרא לתכניות הפיתוח האלה בשם "לידה מחדש, רנסנס" של הטכנולוגיה הגרעינית הרוסית.

רוֹסאטוֹם פוזלת גם לעבר השווקים הבריטיים והאמריקניים. יש בבעלותה מכרות אורניום בוויומינג שבארה"ב ולפי התאחדות הגרעין העולמית (WNA) היא מספקת כמחצית מן הדלק הגרעיני שמשמש את הכורים האמריקניים. ואולם, לעת עתה היא מתמקדת בעיקר במדינות מתפתחות ובמדינות בעלות קשרים קרובים עם ברית המועצות לשעבר. רוֹסאטוֹם הציעה לכמה מן המדינות המתעניינות האלה הצעה ייחודית: היא יכולה לשמש בשבילן כ"כלבו" גרעיני. החברה תספק דלק גרעיני ותקבל חזרה בקביעות את הדלק המשומש מן הכורים. בכך היא חוסכת לכמה ארצות את הצורך לבנות מִטמָנות גאולוגיות לפסולת הגרעינית. השירות הזה, ששום מדינה אחרת אינה מציעה, הוא "יתרון שיווקי עצום לרוסיה" לדבריו של אלן הנסון, שלאחרונה הצטרף למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) לאחר 27 שנים בתפקיד מִנהלי בחברת אָרֶבָה, המתחרה הצרפתית של רוֹסאטוֹם.

רוסיה מוסיפה לעסקה הזאת "דובדבן": מלגות לנשים ולגברים צעירים מן הארצות שקנו את השירות הזה, שיוכלו ללמוד ברוסיה ולקבל תארים אקדמיים בתחום "תחנות כוח ומתקנים גרעיניים". היות שעלות בנייתו של כור ממוצע היא לפחות שלושה מיליארד דולר, רוסיה מציעה לראשונה בהיסטוריה תכנית של "כור גרעיני להשכיר", שלפיה רוֹסאטוֹם תבנה ותפעיל כורים בארצות ניכר.

רבים ממומחי הגרעין בעולם חוששים שמא רוסיה דוהרת קדימה במהירות רבה מדי. דאגתם היא שרוֹסאטוֹם מוכנה לעשות עסקים עם כל מדינה ובכך לתרום להפצה של חומרים גרעיניים ושל ידע בנושאי גרעין. לרוֹסאטוֹם היו דיונים עם ארצות הנחשבות בעיני מדינות מערביות לדיקטטורות, כמו מיאנמר (בורמה) ובלרוס. רק ביולי 2013 ביקר בקרמלין נשיא איראן, מדינה שהייתה שקועה אז בסנקציות של ארה"ב בשל שאיפותיה הגרעיניות. הוא ביקש מפוטין כורים גרעיניים נוספים לזה שרוסיה כבר בנתה באיראן.

פקידי ממשלה רוסיים הודפים את הביקורת ויורים בהתלהבות לכל הכיוונים. במסיבת עיתונאים שנערכה ביוני 2012 אמר קיריל קוֹמָרוֹב, מנהל בכיר ברוֹסאטוֹם שתפקידו לקדם התרחבות למדינות שמעבר לים, "אין מדינה שבה לא נהייה מעוניינים לבנות מתקן."

מומחים חוששים גם שמנהיגי הגרעין הרוסיים אינם מעמידים את הבטיחות בראש מעייניהם. אמנם בתכנונים החדשים בולטים מאפיינים בטיחותיים, אבל סוזן ווֹס, נשיאתGlobal Nuclear Network Analysis, חברת ייעוץ מסנטה פה, שעבדה בעבר כמדענית בתכנון כור גרעיני במעבדות הלאומיות האמריקניות בלוס אלאמוס, אומרת כי "הממשלה [הרוסית] היא המעסיק ומקור המימון של המתכננים וגם של עורכי סקר הבטיחות העצמאי. זהו בדיוק ההסדר ששרר ביפן, ושלאחרונה סומן כתורם לגורמי התאונה בפוקושימה".

סרגיי נוביקוב, דובר חברת רוֹסאטוֹם, עומד על כך שגוף הפיקוח הפדרלי הרוסי, רוֹסטֶכנָאדזוֹר, "הוא גוף עצמאי לגמרי". רוסיה טוענת כי לכל הטכנולוגיות הגרעיניות שרוֹסאטוֹם מקדמת יש מאפיינים בטיחותיים מודרניים ביותר. ואולם, כמה מומחים מערביים מפקפקים ברמת ההגנה שמאפיינים אלה מספקים.

מהיר ועצבני

כבר עכשיו רוסיה היא המובילה העולמית בפיתוחה של טכנולוגיה שנויה במחלוקת: כורי תרבית מהירים. הכורים הגרעיניים הרגילים, המשמשים בעולם כולו, צורכים אורניום מועשר ומייצרים פסולת גרעינית שפעילותה הרדיואקטיבית החזקה נמשכת אלפי שנים. כורי תרבית (המכונים גם "כורי דגירה", breeder reactors) ממחזרים, למעשה, את הדלק הגרעיני. כשהאורניום המועשר מגיב בליבת הכור הגרעיני, הוא מייצר נויטרונים. הנויטרונים האלה מתנגשים באורניום מאיכות נמוכה, שאינו יכול לתפקד כדלק גרעיני, המצוי ב"שמיכה" שעוטפת את הליבה. השמיכה משמשת כ"תרבית פלוטוניום" משום שהנויטרונים הפוגעים בה הופכים את האורניום לפלוטוניום שהכור יכול אחר כך לצרוך (אגב, כך הוא מייצר פסולת גרעינית רדיואקטיבית מאוד). כורי תרבית יכולים לייצר מכמות נתונה של אורניום יותר אנרגיה, עד פי 10 או פי 100, מאשר כורים גרעיניים רגילים: כורים של מים בלחץ או כורים של מים רותחים.

בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים פיתחה ארה"ב טכנולוגיה ניסויית של כור תרבית, אך הטכנולוגיה הזאת נזנחה, בין השאר, משום שהיה אפשר להשיג שפע של אורניום בזול, אבל גם משום שהתכנון הזה הגדיל את הסיכון של הפצת אורניום ופלוטוניום באיכות שיכולה לשמש ליצור נשק גרעיני. הטכנולוגיה הזאת "יכולה לשמש מסווה לתכנית התחמשות," אומר פרנק נ' פון היפֶּל, פיזיקאי מאוניברסיטת פרינסטון, לשעבר מנהל המשנה לביטחון לאומי במשרד למדיניות הטכנולוגית והמדעית של הבית הלבן. ווֹס מוסיפה כי כורים מהירים יכולים לספק למדינה "מקור ישיר לפלוטוניום היכול לשמש לנשק גרעיני".

זאת ועוד, בכורים כאלה קשה מאוד להתמודד עם תאונות מכיוון שהליבה טבולה בנתרן מותך כנוזל קירור, שלא כבכורים סטנדרטיים, שבהם משתמשים במים כדי למנוע חימום יתר. כדי להגיע למקור התקלה עובדי הכור אינם יכולים להרים פשוט את המכסה מכיוון ש"נתרן מתלקח כשהוא נחשף לאוויר או למים, ואנחנו חיים בעולם של אוויר ושל מים", מסביר פון היפֶּל. הרוסים נאבקו בכמה שרֵפות כדי ללמוד לשלוט היטב בטכנולוגיה, אבל פון היפֶּל אומר כי סוגיה בטיחותית אחרת מטילה איום נוסף: התכה של הליבה עלולה להוביל להתפוצצות קטנה שתוכל "להעיף את חלקו העליון של הכור" ובכך לפזר על פני שטח נרחב תוצרים רדיואקטיביים, כמו פלוטוניום, אורניום, צסיום ויוד.

כיום הכור הרוסי BN-600, המצוי על יד יֶקָטֶרינבּוּרג, הוא כור התרבית הפעיל המסחרי היחיד בעולם. העובדים בו מתגאים מאוד בעובדה שהוא פועל כבר במשך 30 שנה, 10 שנים יותר ממה שציפו ממנו.

חברת בת של רוֹסאטוֹם, אַפריקַנטוֹב OKBM, תכננה מתקן ושמו BN-800, שבנייתו כעת בעיצומה, וכן גם מתקן הקרוי BN-1200. המספרים בשמות הכורים מסמלים את ההספק שלהם במגה ואט (1000 מגה ואט הוא כור גדול). אפשר להתאים את הכור BN-800 כך שיפעל באמצעות פלוטוניום שמקורו בנשק גרעיני שפג תוקפו. הסכם אי הפצת נשק גרעיני שנחתם על ידי ארה"ב ורוסיה, דורש כי הכור BN-800 ישמש לצריכת חלק ממאגרי הפלוטוניום הרוסיים שיכול לשמש כנשק גרעיני. עם זאת, הכור BN-1200 מתוכנן לייצר פלוטניום שישמש כדלק, לדברי ליאוניד בולשוב, מנהל המכון לבטיחות גרעינית של האקדמיה הרוסית למדעים.

על אף הדאגה הבין-לאומית ממשיכה רוֹסאטוֹם בתכנית ממשלתית לטווח ארוך של טכנולוגיות גרעין מתקדמות. על פי החזון הזה, חלק ניכר מן המשאבים שלה יוסב לכורי תרבית עד 2050. המטרה היא תעשייה גרעינית שבה כל הדלק עובר עיבוד מחדש ואינו מושלך באתרי אחסון לא פופולריים. "יהיה לנו מעגל דלק סגור. אנו חייבים לעשות זאת," אומר ולדימיר גלוּשקין, מתאם בין-לאומי נלהב של אַפריקָנטוֹב OKBM, "אין לנו דרך אחרת."

גרעינים צפים

טכנולוגיה שנייה שרוסיה שוקדת עליה, ושגם היא שנויה במחלוקת, היא כורים מודולריים קטנים. זו היא גרסה מוקטנת של הכורים הגרעיניים הקלאסיים של מים בלחץ (PWR). המודלים הרוסיים הקטנים כוללים בתוכם פיתוחים מן הצוללות ושוברות הקרח הגרעיניות הסובייטיות הישנות. הם זולים בהרבה מכורי הענק הטיפוסיים ואפשר לייצר אותם בחלקים שקל לשנע לאתרים רחוקים, הלוקים בהיעדר תקני בניין הולמים או כוח אדם מיומן. המגרעות: הם מספקים רק 300 עד 500 מגה ואט והמבקרים טוענים כי ייצור המוני שלהם יגרום להתפשטות הסיכונים המתלווים לכורים. ועם זאת, מומחה רוסי אחד, דימיטרי סְטָצוּרה, אמר לי בעודנו עומדים באתר בנייה גרעיני צלוף-רוחות בדרום רוסיה כי "ייצור המוני הוא אפשרות מציאותית." הוא היה נרגש במיוחד לגבי הכור VBER, דגם של 300 מגה ואט שייבנה לראשונה באזורים המרוחקים של קזחסטן.

באותה עת רוסיה מנסה גם לדחוס בכוח את טכנולוגיית כורי התרבית שלה לתוך כור זעיר המכונה BREST. בתֶכֶן הזה, נוזל הקירור הוא עופרת מותכת, שמגיבה פחות מנתרן עם אוויר ומים. עופרת היא, כידוע, חומר רעיל, "אבל רוב התעשיות יודעות איך להתמודד אתה," אומר קֶוואן וויבֶר, מנהל הפיתוח הטכנולוגי של חברת TerraPower בבֶּלוויוּ שבוושינגטון, המפתחת כעת כור מהיר משלה. "הרוסים הם אכן המנוסים ביותר," אומר וויבֶר. הם השתמשו בכורים שלהם לפחות בשבע צוללות ובנו שני אבות טיפוס יבשתיים. TerraPower בוחנת עתה חומרים גרעיניים במתקן רוסי בדימיטרובגראד.

ההתפשטות האפשרית של כורים גרעיניים מהירים וקטנים רבים מדאיגה קבוצות כמו בֶּלוֹנָה, ארגון סביבה בין-לאומי מאוסלו שעוקב אחרי התעשייה הגרעינית הרוסית. רוסיה עצרה והכניסה לכלא חושפי שחיתויות גרעיניות, ובהם אחד התורמים לבֶּלוֹנָה, קצין לשעבר בצי הרוסי שהואשם בבגידה. בֶּלוֹנָה מסרה פרטים על תאונות גרעיניות בצוללות סובייטיות והיא אומרת כי פגריהן של ארבע צוללות מוטלים על קרקעית האוקיינוס בעוד הכורים שלהן ממשיכים לסכן את סביבתם.

ואולם, מה שמדאיג לאחרונה את החוקר הסביבתי של בֶּלוֹנָה, איגור קוּדריק, הוא שאיפתה של רוסיה לייצור המוני של כורים זעירים היכולים לצוף. המתקן הצף הראשון של המדינה,Akademik Lomonosov, כבר בנוי בחלקו והוא מתוכנן להתחיל לפעול ב-2016. הרעיון הוא לייצר כורים של 35 מגה ואט שאפשר להניעם ממקום למקום בקלות. יהיה אפשר לגרור את הכורים האלה כדי להגיע אל אזורים שקשה להגיע אליהם או לגרור אותם למבצעים עתירי אנרגיה, כמו מפעלי התפלה, ולמתוח כבלים מן הים אל היבשה כדי לשנע את האנרגיה.

בשנות ה-70 השתעשעה ארה"ב ברעיון הזה אבל העריכה אותו כמסוכן מדי, ובעל סיכוי גבוה לזיהום רדיואקטיבי של שרשרות מזון ימיות שלמות. "קשה לי להאמין גם שכורים גרעיניים צפים אינם יוצרים סיכונים בטיחותיים מיוחדים אם הם יפלו בידי טרוריסטים," אומרת שרון סקוואסוני, מנהלת התכנית למניעת הפצת נשק גרעיני במרכז למחקרים אסטרטגיים ובין-לאומיים בוושינגטון. קוּדריק מוסיף שבמקומות מרוחקים לא יימצאו האנשים או הציוד הדרוש להתמודד עם תאונות או עם צונמי מתקרב: "אין זה גנרטור המופעל בסולר שאפשר להשעין על הברך ולהפעיל אותו מחדש." ואף על פי כן, סין, אלג'יריה, אינדונזיה נמיביה ומדינות אחרות הביעו עניין בכורים כאלה.

אם הכשרה רוסית של טכנאי גרעין זרים מעוררת חששות ואם לא, מן ההכרח למנוע תאונות בכורים.

בולשוב אינו מתרגש מן החששות. הוא אומר שהמפעלים ימוקמו על קו החוף. מבחינה בטיחותית, "איני רואה שום הבדל בין מתקן שמצוי קרוב לחוף ובין מתקן שמצוי על החוף," הוא אומר. הכורים הצפים יעודדו את היצוא ובנוסף לכך יוכלו לעזור לרוסיה לנצל יותר מכל מדינה אחרת את עתודות הנפט הימיות הארקטיות, לאחר שהשינויים האקלימיים יקלו את הגישה לעוד אזורים לקידוח נפט.

אפשרות בטוחה יותר

אמנם רוסיה מקדמת את כורי התרבית ואת ה"כורונים" הצפים האקזוטיים שלה, אבל את מאמצי השיווק הנמרצים ביותר היא שומרת לדור האחרון של כורי מים בלחץ, הידועים בראשי התיבות VVER. הכורים הידועים לשמצה שהותכו בצ'רנוביל ב-1986, נסמכו גם הם על מים בלחץ כדי לייצר קיטור שבתורו מסובב טורבינות ליצירת חשמל. ואולם, התכנון של כורי ה-VVER החדשים שונה באופן בסיסי והם מוצבים בתוך מבנים שנועדו לעצור דליפות קרינה במקרי חירום, המכונים תאי בלימה (containment building). ברית המועצות לא בנתה תאים כאלה סביב הכורים בצ'רנוביל מכיוון שהכורים שם היו ענקיים.

כורי ה-VVER שונים גם מן הדגמים הישנים האלה וגם מאלה הנהוגים במערב בכמה היבטים. גנרטורי הקיטור שלהם, לדוגמה, הם אופקיים, ומומחים מערביים טוענים כי עיצוב כזה נגיש יותר לתחזוקה. כמו כן, על פי דבריו של ולדימיר אַרטישיוּק, סגן הרקטור למדע ולקשרי חוץ של המכון המרכזי ללימודי המשך ולהכשרה באוֹבּנינסק, לטבליות הדלק הרוסיות יש חור במרכזן, דבר המאפשר, למען הבטיחות, קירור טוב יותר. ההתקדמות העיקרית היא אמצעי בטיחות סבילים: מערכות שמטרתן כיבוי הכור ללא התערבות אנושית, אפילו אם המתקן מאבד גיבוי של חשמל מרשת החשמל החיצונית. במאפיינים האלה נמנים מכלי מים שיכולים להציף את הליבה באמצעות כוח הכובד בלבד. אפשר לקרר את הכור גם באמצעות אוויר. "בפוקושימה, היה די במערכת כזאת כדי להציל את הכורים," מתגאה המהנדס הראשי ויקטור ווגנר באתר ההקמה של שני כורים על יד הגבול הדרומי של רוסיה.

מערכות הבטיחות הסבילות של רוֹסאטוֹם כבר נכללות בכורים ההודיים שבקוּדַנקוּלַם, והן עושות את ה-VVER לבחירה פופולרית. רוֹסאטוֹם בונה, או התחייבה לבנות, 19 כורי VVER מחוץ לרוסיה. דגמים מערביים חדשים, כמו AP1000 של חברת ווסטינגהאוז לכור של מים בלחץ, כוללים מאפיינים דומים וכל המומחים שרואיינו לכתבה זו אומרים שאין הם רואים הבדלים של ממש מבחינת הבטיחות בין הדגמים המערביים לדגמים הרוסיים. יועץ אמריקני אחד, שעוזר למדינות ממזרח אירופה להעריך את ההצעות הרוסיות וביקש להישאר בעילום שם, אומר כי "הרוסים בהחלט עומדים בסטנדרטים, וזה כיף שאני יכול לומר דבר כזה."

עם זאת, תכנון טוב אינו מונע בנייה גרועה. "עדיין נותרו חששות בדבר איכות הייצור של רכיבים וחלקי חילוף, ובדבר איכות הבנייה והתמיכה שנותנים ספקי השירות בטווח הארוך לאחר שהכור ממוקם ומתחיל לפעול," אומר היועץ. בולשוב טוען כנגדו כי רוֹסאטוֹם מפקחת בקפידה על הסוגיות האלה. "רוֹסאטוֹם השקיעה מאמצים ניכרים ביצירת תחרות בין היצרנים כדי להשיג איכות גבוהה יותר ומחירים טובים יותר."

סיבה נוספת לכך שכורי ה-VVER נחשבים לבטוחים היא מאפיין שמטרתו למנוע תאונה בסגנון צ'רנוביל. בימים שאחרי הפיצוץ בצ'רנוביל הטילה ברית המועצות על בולשוב, שעבד אז כפיזיקאי, למצוא דרך לבלום את הליבה ההולכת וניתכת של הכור בצ'רנוביל. הוא אלתר כעין משטח של צינורות דמויי נחש שקוררו באמצעות מים, מצופים בשכבה דקה של גרפיט ותחובים בין שתי שכבות בטון בעובי של מטר כל אחת. "בנינו כעין כריך," אומר בולשוב. כּוֹרי פחם אמיצים חפרו מתחת לכור מעלה העשן והחדירו את המשטח כדי ש"ילכוד" את הליבה המותכת לפני שתשקע אל מעמקי האדמה ותגיע אל שכבת מי התהום.

בסופו של דבר היצירה של בולשוב לא הייתה צריכה להתמודד עם הליבה השוקעת, שהפכה למוצקה בגובה של שני מטר בלבד מעל לכריך. אבל ההצלה בנס הזו סללה את הדרך ל"לוכדי הליבות" הרוסיים המודרניים: מכלים דמויי קערה העשויים מפלדה ומתחמוצות של ברזל ושל אלומיניום ומקוררים באמצעות מים. מכלים כאלה נבנים תחת כל כורי המים בלחץ הרוסיים החדשים. כבר עכשיו קבורים לוכדי ליבות כאלה 4.5 מטרים תחת שני כורים  מדגם VVER-1200 המוקמים עתה בדרום רוסיה.

להשקפתה של רוסיה, לוכדי הכורים חיוניים ביותר. תכן הכורים של חברת אָרֶבָה הצרפתית כולל גם הוא לוכד ליבה. מומחים אחדים טוענים כי לוכדי ליבות לא היו גורמים לשום הבדל בתאונה בפוקושימה. ואולם, כמה ליבות של הכורים בפוקושימה "צנחו" אל הבטון שמתחתיהן, כפי שמתאר זאת פון היפֶּל, והביאו אותו למסקנה ש"לוכד ליבות הוא רעיון טוב."

ועם זאת, לטענתם של הנסון מ-MIT ומומחים אחרים, מטרה חשובה יותר של מהנדסי בטיחות היא מזעור הנזקים האפשריים כך שלוכדי ליבות יהיו למיותרים. הנסון אומר כי "הציבור ובעלי הכורים לעולם לא ישתכנעו מן הנימוק שכור בטיחותי מכיוון שיש לו לוכד ליבה. אם הליבה נהרסת הכור הוא חסר תועלת והשליטה בחומר המותך לאחר מעשה אינה מונעת את התפשטות הקרינה הרדיואקטיבית אל אזורים הסמוכים לכור." חברת ווסטינגהאוז אימצה את הגישה הזאת: הדובר סקוט שו אומר כי הכור החדש של החברה, ה-AP1000, אינו זקוק ללוכד ליבה. אם הליבה תתחיל להינתך, אחד ממפעילי הכור יוכל להציף במים מן המכלים את החלל שמסביב לתא הכור במשך 72 שעות.

הפצת הדאגה

במתקני ה-VVER של רוֹסאטוֹם יש חידוש נוסף, חידוש הקשור לכסף. החברה תבנה את הכורים הראשיים בתורכיה – ארבעה מתקני VVER-1200 – במסגרת עסקה ייחודית של "בנה, החזק, הפעל" המקבילה למעשה לחוזה שכירות ל-60 שנה. זאת הפעם הראשונה שעסקה כזו של כור גרעיני מתרחשת בעולם כולו, ורוֹסאטוֹם מקווה שסוג כזה של עסקות ייעשה מקובל. "זו היא עסקה מושכת ביותר למשתמשים חדשים," אומר נוביקוב מרוֹסאטוֹם.

תכנית ההשכרה הזאת, שהיא חלק נוסף ממאמציה של רוסיה להרחיב את הנגישות של הטכנולוגיה הגרעינית, מדאיגה את העוקבים אחרי הפצה גרעינית, בעיקר כשמדובר במזרח התיכון. רוסיה השלימה את בניית הכור האיראני הראשון, מדגם VVER-1000, והכשירה טכנאים איראניים באנרגיה גרעינית. המערב חושש כי איראן משתמשת בידע הזה כדי לפתח כלי נשק בעתיד הקרוב.

"קשה שלא לראות את התעניינותה של תורכיה, ושל ארצות אחרות באזור, בכורים גרעיניים אזרחיים כחלק מאסטרטגיית גידור," אומר אריק אֶדֶלמן, השגריר לשעבר של ארה"ב בתורכיה. אף כי כורים גרעיניים רחוקים מרחק רב מכלי נשק גרעיניים, מומחיות בטכנולוגיה גרעינית ונגישות למחזור של דלק גרעיני, הוא אומר, "עדיין פותחות את הדלת למזרח תיכון מגורען יותר." הנרי סוקולסקי, מנהל בכיר במרכז החינוכי למדיניות אי ההפצה שבסיסו בוושינגטון הבירה, טוען כי תכניות הכשרה יכולות לשמש למטרות אפלות. "לא מעניין אותי עד כמה החומרה מוגנת מפני הפצה, ההכשרה אינה כזאת."

כמה מתנגדים טוענים גם כי אפשר להשתמש בכורים כדי להפיק פלוטוניום. אבל "איזוטופ הפלוטוניום שנוצר בכורים של מים בלחץ הוא איזוטופ שאינו מתאים לפצצות," אומר רוברט קֶלי, מנהל לשעבר של תכנית לביון גרעיני במעבדה הלאומית שבלוס אלאמוס ומפקח לשעבר של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, "לגמרי לא מפריע לי שרוסיה מוכרת כורים של מים בלחץ." הבעיה האמיתית, לדבריו, היא העשרה או עיבוד מחדש של דלק גרעיני, והעלאתו לדרגה שמאפשרת להשתמש בו כנשק.

רוסיה מסכימה לאסוף את הפסולת הגרעינית ולאחסן אותה דרך קבע ובכך "היא מספקת שירות ראוי ביותר מנקודת הראות של אי הפצה [של נשק גרעיני]," אומר פון היפֶּל. ו"הרוסים מיטיבים להישמע לתקנות," אומר הנסון, המוביל ב-MIT תכנית העוסקת בתשוקתו ההולכת וגדלה של העולם לאנרגיה גרעינית. הוא מעדיף לראות אומות מעוררות דאגה בוחרות בגישת ה"כלבו" הרוסית להתפתחות גרעינית מאשר שאומות אלה יפתחו מיזמים גרעיניים משל עצמן.

הדור הבא… של אנשים

אם הכשרה רוסית לטכנאים מארצות אחרות מעוררת חששות ואם לא, מן ההכרח למנוע תאונות בכורים, שרבות מהן נגרמות בחלקן או בשלמותן בשל טעות של מפעיל אנושי. "אפילו כורים קטנים זקוקים להכשרה גדולה מאוד של מפעילים," אומר סוקולסקי.

רוסיה מכשירה מתלמדים חדשים באוֹבּנינסק, עיר במרחק שעתיים נסיעה ממוסקבה. מעונות וכיתות לימוד חדשים מוקמים עתה, בנוסף לישנים, כדי להתמודד עם מבול הזרים הצפוי להגיע בשנים הקרובות. הראשונים מבין כ-600 הסטודנטים התורכיים שילמדו כאן, רחוק מן הבית, נעריים ומלאי תקוות, לוגמים תה וחולמים על העתיד המזהיר המצפה להם, כטכנאי הגרעין הראשונים של ארצם.

"תודה לאל שיש סקַייפּ" כדי לשבור את השעמום, אומרת גוֹקצֶ'האן טוֹסוּן בת ה-21 בבית קפה שעל יד מעונות הסטודנטים. על ידה יושב אוֹלגוּן קוֹסֶה ומנצל את ההזדמנות לתרגל קצת דיבור באנגלית ולהתרענן לאחר חודשים של האזנה לשיעורים ברוסית מתישה. "חווינו קור רציני, מינוס 35 מעלות," הוא אומר ועיניו נפערות כשהוא נזכר בחורף הרוסי הראשון שלו. ובכל זאת, לנוכח הקריירה המובטחת והמשכורות הטובות שמצפות להם, הם מושא לקנאה לחבריהם.

מאוחר יותר באותו לילה כמה מן התורכים ינגנו בלהקה ששמה רוֹקוּיוּ, הקרויה על שם פרויקט הגרעין התורכי אָקויוּ. קוֹסֶה מדבר על כך שהנפט "מחוסל", שאנרגיית השמש יקרה מדי ושאנרגיה גרעינית היא ירוקה "מהירה ויפה." הסטודנטים מאמינים שהכורים החדשים יעניקו לתורכיה, ולהם עצמם, כרטיס כניסה אל עתיד בר קיימא ומתקדם מבחינה מדעית. "תורכיה תצמח," אומר קוֹסֶה.

ורוסיה תהיה בדיוק במקום הנכון כדי לעזור להם.