מניעת גישה לאמצעים קטלניים
יכולה להפחית את מקרי ההתאבדות

בעשרה בספטמבר מצוין היום הבינלאומי למניעת אובדנות. כל שנה התאבדות גובה את חייהם של למעלה ממיליון איש ברחבי העולם, ביניהם יותר מ-500 בישראל. למעלה מ-6,000 אנשים מנסים להתאבד כל שנה בארץ, והמספר האמיתי כנראה גבוה הרבה יותר, שכן ידוע שיש תת-דיווח גם של ניסיונות התאבדות וגם של מקרי התאבדות. אבל זוהי אינה גזרה משמיים: מדינות לא מעטות הצליחו, בעזרת פעולות שונות, לצמצם את שיעור המתאבדים. גם בישראל הוקמה ב-2013 תוכנית לאומית למניעת אובדנות.

התוכנית, כמו תוכניות דומות לה בעולם, מתמקדת באיתור אנשים הנמצאים בסיכון והפניה שלהם לטיפול פסיכולוגי, רפואי או אחר. היא כוללת גם פעולות נוספות, כמו הסברה ושיפור המודעות לנושא בציבור הכללי, ומניעת נגישות לאמצעים קטלניים, שעלולים לשמש להתאבדות. בכתבה זו נתמקד בנושא האחרון.

בציבור הרחב ישנה תפיסה שלפיה המאמצים למנוע גישה לאמצעים שבעזרתם אנשים מתאבדים הם כמעט חסרי משמעות – הרי אם מישהו באמת ובתמים מעוניין לשים קץ לחייו הוא תמיד יוכל למצוא דרך לעשות זאת, ואם נחסום דרך אחת הוא ימצא אחרת. אך מחקרים רבים, לאורך שנים, מראים שהתפיסה הזו שגויה: מניעה או הגבלה של גישה לתרופות, לכלי נשק או למקום גבוה שממנו אפשר לקפוץ, מצליחים להפחית במידה משמעותית את שיעור ההתאבדות.

אפשר למנוע התאבדויות. היום הבינלאומי למניעת אובדנות | מקור: Ekaterina_Minaeva, Shutterstock

משבר חמור – אך חולף

אחת הסיבות העיקריות לכך שמניעת גישה עובדת, היא שלעיתים קרובות התאבדות היא תוצאה של משבר חריף אך חולף - גם אם התנאים הנפשיים והסביבתיים שהובילו אליו עלולים להיות עמוקים וקבועים יותר. לפי מודלים פסיכולוגיים, אובדנות נובעת פעמים רבות מהרגשה שהאדם כלוא במצב ללא מוצא, שאין לו לאן ואיך לברוח מהמצוקה שבה הוא שרוי. ההרגשה הזו יכולה לעלות ולהתחזק בעקבות אירועים שונים, שמלווים בתחושות של תבוסה או השפלה. היא עלולה להוביל את האדם למצב של "הצרה קוגניטיבית" (Cognitive constriction), שמתואר פעמים רבות כ"ראיית מנהרה": כל האפשרויות, כל הדרכים להתמודד עם המצוקה נעלמות, ונשאר לכאורה רק מוצא אחד: המוות.

"התפקוד הפיזיולוגי של חלקים מסוימים של המוח משתנה ברגע האובדנות", הסבירה כריסטין מוטייה (Moutier), מהקרן האמריקאית למניעת אובדנות (American Foundation for Suicide Prevention), בריאיון לאתר Today. "מה שקורה במוח זה צמצום של אפשרויות ההתמודדות, כתוצאה משינויים ביכולת של המוח להעלות שלושה או ארבעה רעיונות לפתרון בעיות, כמו שהוא עושה בדרך כלל".

רוב האנשים שמנסים להתאבד לא מתכננים זאת ימים או שבועות מראש, אלא נדחפים למעשה כשתחושת ה"אין מוצא" סוגרת עליהם, ומצמצמת את מרחב הפעולות שהם תופסים כאפשריות. מריאיונות שנערכו עם אנשים ששרדו ניסיונות התאבדות עולה שכשני שליש מהם החליטו לעשות זאת פחות מחצי שעה לפני שביצעו את הניסיון בפועל. קרוב לחצי מהאנשים דיווחו שהמחשבה עלתה במוחם לא יותר מעשר דקות לפני שניסו להתאבד.

גם אם מרגישים שאין מוצא, ההרגשה חולפת אם נותנים לה זמן. אישה בדיכאון | מקור: Chinnapong, Shutterstock

אם נותנים לה זמן, ההרגשה הזו, וההצרה הקוגניטיבית שמתלווה אליה, בדרך כלל חולפות. "זו תקופה קצרה של כמה דקות, אולי עד שעה, שבה ההצרה הקוגניטיבית מתרחשת", אמרה מוטייה. "והטבע הזמני של השינוי הפיזיולוגי הוא הסיבה לכך שאם אנשים עוברים אותו בשלום, הם יכולים להחזיר לעצמם את מנגנוני ההתמודדות הבריאים שלהם, ולחיות זמן רב אחרי הרגע הזה".

אכן, רוב האנשים ששורדים ניסיונות התאבדות חיים לאחר מכן חיים ארוכים, ומתים בנסיבות טבעיות. הם עדיין נמצאים בסיכון, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, שכן ברוב המקרים התנאים שהובילו למחשבות אובדניות לא השתנו, ועלולים לעורר אותן שוב. אך טיפול יכול לעזור בכך, והנתונים מראים שרק כשבעה אחוזים מהאנשים שניסו להתאבד מתים בסופו של דבר בהתאבדות, וכשבעים אחוזים לא מנסים שוב.

פעמים רבות, החרטה על ההחלטה להתאבד מגיעה כמעט מייד. קן בולדווין (Baldwin), שקפץ מגשר שער הזהב בסן פרנסיסקו, אמר לניו-יורקר שהידיים שלו רק עזבו את המעקה והוא עוד היה באוויר כשהבין שעשה טעות. "הבנתי מייד שכל הדברים בחיי שחשבתי שאי אפשר לתקן, ניתנים לחלוטין לתיקון – פרט לכך שקפצתי".

הגבלות עובדות

מהנתונים האלו עולה שאם אפשר למנוע מאנשים לסיים את חייהם באותו זמן קצר יחסית שבו נראה להם שזהו המוצא היחיד, יש סיכוי טוב מאוד שהם לא יחזרו על הניסיון, ובעזרת טיפול מתאים יוכלו לצאת מהמצוקה שבה הם נמצאים. פה נכנסות לתמונה תוכניות למניעת גישה לאמצעים קטלניים: ככל שלאדם שנמצא במצב אובדני קשה יותר, מבחינה פרקטית, להשיג אמצעים שיהרגו אותו, או להגיע למקום שבו הוא יוכל להרוג את עצמו, כך יש סיכוי גדול יותר שהמשבר המיידי יעבור.

החרטה על ההחלטה להתאבד מגיעה כמעט מייד. איש בדיכאון | איור: Anna Wright / Science Photo Library

מחקרים מראים שהגבלת הגישה לאמצעים אכן עשויה להוריד באופן משמעותי מאוד את שיעור ההתאבדות. ניקח למשל את המקרה של התאבדות בעזרת מנת יתר של תרופות, שהיא שיטת ההתאבדות הנפוצה ביותר בבריטניה. ב-1998 שינו הרשויות בבריטניה את החוקים שהסדירו את המכירה של פרצטמול, החומר הפעיל שנמצא באקמול, דקסמול ועוד. החוקים החדשים הגבילו את מספר הכדורים שכל קופסה מכילה, ואת מספר הקופסאות שבתי מרקחת מורשים למכור בכל פעם. בנוסף, הם חייבו את היצרנים לארוז את הכדורים לא בתפזורת בבקבוקון אלא באריזות בליסטר, אותן אריזות הנפוצות בארץ שבהן כל כדור מכוסה בפלסטיק שקוף מצידו האחד ובנייר אלומיניום מצידו השני.

האמצעים הפשוטים הללו הורידו את מספר המקרים החמורים של נטילת מנת יתר של פרצטמול ב-64 אחוזים. ובעוד חלק מהאנשים בחרו בתרופות אחרות ובאמצעים אחרים, היו ככל הנראה לא מעט שנותרו בחיים בזכות ההגבלות הללו. לפי חלק מההערכות, כמאתיים מקרי מוות נמנעו כך בתוך שלוש שנים בלבד.

דוגמה נוספת מגיעה מסרי-לנקה, שבה רבות מההתאבדויות נעשו בעזרת חומרים להדברת חרקים. חומרי הדברה בעלי רעילות גבוהה מאוד, גם לבני אדם, היו נפוצים במדינה עד אשר הוטלו עליהם הגבלות ייבוא חמורות באמצע שנות ה-90, והם הוחלפו בחומרים שרעילותם פחותה. ב-2005 שיעור ההתאבדות במדינה היה כחצי משיעורו עשור לפני כן, וככל הנראה להגבלות הייבוא חלק גדול בכך.

בארצות הברית, שבה יש יותר כלי נשק לאדם מבכל מדינה אחרת, התאבדות בירייה נפוצה במיוחד. השוואה בין הגבלות על רכישה והחזקה של כלי נשק במדינות שונות בתוך ארצות הברית, מראה שיש קשר ישיר ביניהן לבין שיעור ההתאבדות: במקומות שבהם קשה יותר להשיג נשק יש פחות התאבדויות, בעיקר של גברים צעירים. מחקר שנערך בישראל הראה שלאחר ששונתה מדיניות החזקת נשק בצה"ל ב-2006, וצומצמה מאוד היציאה לחופשה עם נשק, נראתה הפחתה של כ-40 אחוזים בהתאבדויות של חיילים.

רשתות במקומות שנחשבים "נקודות חמות" להתאבדות יכולות להציל חיים. פועלים מקימים רשת ביטחון על גשר שער הזהב, 2020 | Wikipedia, Frank Schulenburg

יותר קשה, פחות קטלני

מחקרים רבים, כפי שראינו, מצביעים על ירידה כללית בשיעור ההתאבדות בעקבות מניעת גישה לאמצעים קטלניים, ולא רק על ירידה בשימוש באותם אמצעים. מדוע, בעצם, אנשים שנמצאים במצב אובדני לא פונים לדרך אחרת, כשאחת נחסמת בפניהם?

במידה מסוימת, למרבה הצער, הם אכן עושים זאת. במקרים לא מעטים אנחנו רואים תופעה של "החלפה", שבה שינוי מדיניות שהביא לירידה בשיעור ההתאבדות בצורה אחת מלווה בעלייה בצורה אחרת של התאבדות. אך ההחלפה כמעט לעולם אינה מלאה, והיא תלויה במידה רבה בשיטה המדוברת. כשיש שיטה זמינה ודומה לשיטה שנחסמה, לרוב נראה החלפה גבוהה למדי. כך למשל, בבריטניה במחצית הראשונה של המאה ה-20, אחוז גבוה ממקרי ההתאבדות נעשו בעזרת גז ביתי. אך בשנות ה-50 וה-60 הגז החולף בהדרגה בגז רעיל הרבה פחות, כך שמקרי ההתאבדות בעזרתו ירדו לאפס. שיעור ההתאבדות הכללי ירד גם הוא באופן משמעותי מאוד, אך באותו זמן, נראתה עלייה מסוימת בשיטה אחרת ודומה של התאבדות, בעזרת הגז ממערכת הפליטה של מכוניות. כאשר חוקים להגנת הסביבה חייבו התקנה של ממיר קטליטי, שהפחית את אחוז הפחמן החד-חמצני בגז שנפלט מהמכונית, גם שיטה זו לא הייתה זמינה יותר. בהיעדר שיטה דומה נוספת נראתה החלפה מעטה יחסית, ולפי חלק מהחוקרים לממיר הקטליטי יש חלק לא קטן בירידה בשיעור ההתאבדויות שנראתה באנגליה בשנות ה-90 – זאת אף שההחלטה לחייב שימוש בו, כמו ההחלטה על החלפת הגז לבישול, לא הייתה קשורה דווקא למניעת התאבדות.

שאלת ההחלפה עולה גם, ואולי במיוחד, בקשר למחסומים על גשרים או בניינים גבוהים, למניעת קפיצות. כל עוד יש מספר גדול של מקומות גבוהים שאינם מוגנים, האם יש טעם במחסום על גשר או בניין ספציפי? מחקרים מראים שכן. יש מקומות מסוימים, כמו גשר שער הזהב שהוזכר קודם, שרכשו להם שם מפוקפק כ"נקודות חמות" של התאבדות. כאשר הוקמו מחסומים בנקודות האלו, הייתה כמובן ירידה חדה מאוד בהתאבדויות שם, ובעוד שאכן נרשמה עלייה בקפיצות ממקומות סמוכים, הייתה בכל זאת ירידה של 28 אחוזים בממוצע במספר הכולל של התאבדויות בקפיצה. נראה שיש לאותן נקודות חמות משמעות סמלית עבור אנשים רבים, ואם הם אינם יכולים לקפוץ משם, הם אינם קופצים כלל. בעקבות המחקרים האלו הוחלט לפני כמה שנים להקים רשת שתמנע קפיצות גם בגשר שער הזהב, והיא נמצאת כרגע בבנייה.

אחת הסיבות לכך שחסימה של שיטה אחת לא בהכרח מובילה אנשים לנקוט שיטה אחרת, נוגעת לאותה הצרה קוגניטיבית שמתרחשת כאשר אנשים נמצאים במצב אובדני. יכולת החשיבה ופתרון הבעיות נפגעת במצב זה, ובעוד הפגיעה הזו עלולה להוביל את האדם למסקנה שהתאבדות היא האפשרות היחידה, היא גם מונעת ממנו לחשוב ולתכנן כיצד לעשות זאת, מעבר לאמצעים הזמינים ביותר. דוגמה לכך אפשר למצוא בהשפעה שהייתה להגבלות על פרצטמול. רוב האנשים מסוגלים בהחלט, כאשר הם בתפקוד מלא, ללכת לכמה בתי מרקחת ולקנות כמות גדולה של כדורים. אבל במצב אובדני, התכנון שנדרש לכך קשה הרבה יותר.

בנוסף, קנייה בכמה בתי מרקחת, ולאחר מכן הוצאת כל הכדורים מאריזות הבליסטר, לוקחות זמן – וכפי שראינו, אצל מרבית האנשים התקופה המסוכנת ביותר היא קצרה למדי, כך שכל עיכוב יכול להציל חיים. בדומה לכך, חיפוש אחר מקום אלטרנטיבי לקפוץ ממנו, או אחר שיטה אחרת לחלוטין להתאבד, יכול גם הוא להיות נטל קוגניטיבי כבד לאנשים במצב אובדני, ולקחת זמן רב.

אם אתם מכירים מישהו או מישהי במצוקה, דברו איתם ועודדו אותם לפנות לעזרה. בוא נדבר על זה | איור: Vectorium, Shutterstock

יש למי לפנות

מניעת הגישה לאמצעים קטלניים היא כמובן רק אסטרטגיה אחת מני רבות למניעת אובדנות, והיא חייבת להיות מלווה באיתור ובטיפול. אבל אין לזלזל בה ובהשפעה שיכולה להיות לה. התוכנית הלאומית למניעת התאבדות שהזכרנו קודם אוספת מידע מהציבור על נקודות חמות, שמוכרות לציבור כמקום שמושך אליו מתאבדים. אם ידוע לכם על מקום כזה בסביבת מגוריכם, אנא דווחו עליו. מיפוי של נקודות חמות יעזור למנוע גישה אליהן, ובתקווה להפחית את שיעור ההתאבדויות.

אם מישהו שאתם מכירים נמצא במצוקה, דברו איתו ועודדו אותו לפנות לעזרה. חשוב לדעת שדיבור על אובדנות אינו מעלה את הסיכון לה, ולא צריך לחשוש להעלות את הנושא.

אם אתם עצמכם מרגישים במצוקה ויש לכם מחשבות אובדניות או על פגיעה עצמית, יש למי לפנות. למשרד הבריאות יש שאלון מקוון ואנונימי, שמטרתו להעריך את הסיכון לאובדנות. אם אתם צריכים לדבר עם מישהו, פנו לער"ן – עזרה ראשונה נפשית, באתר או בטלפון 1201, או לעמותת סה"ר – סיוע והקשבה ברשת. ניתן גם לפנות לקופות החולים, ובמקרה של סיכון גבוה להגיע למיון. אם הסכנה ממשית ומיידית, התקשרו למוקד 100.