מה קורה לילדים בלי הורים?

קוף רזוס מקוק בן כמה ימים נצמד בחוזקה ל"אם המחליפה" שלו – גליל עטוף במגבת ועליו מונח ראש פלסטיק. ה"אם" הזו לא יכולה לטפל בו או להחזיק אותו, אך הוא מתכרבל בחיקה ושואב נחמה מנוכחותה. אם ייקחו אותה ממנו, הוא יפרוץ בצרחות אימה.

הניסויים שנערכו במעבדתו של הארי הארלו (Harlow) בשנות החמישים הראו את החשיבות של מגע וקשר בחייו של התינוק, אפילו כשהקשר הוא חד צדדי. תינוקות הקופים לא נקשרו באותה צורה ל"אם מחליפה" שהייתה עשויה מחוטי תיל, וכך לא סיפקה מגע רך ומרגיע. אפילו כשהאם העשויה תיל הייתה מצוידת בבקבוק חלב והאם הרכה לא, התינוקות היו שותים מהבקבוק מהר ככל שיכלו וחזרו לחיק האם עשויה מגבת נעימה.

התוצאות האלו הפתיעו רבים מהפסיכולוגים שפעלו במחצית הראשונה של המאה העשרים, ודבקו בגרסה מחמירה במיוחד של הגישה הביהביוריסטית. בני אדם, הם טענו, כמו בעלי חיים אחרים, פועלים בשביל לספק את צרכיהם. התינוק צריך חלב, למשל, לכן הוא בוכה כשהוא רעב: הוא לומד שהבכי יביא לכך שהוריו אכילו אותו. מה שאנחנו רואים כהיקשרות של התינוק להוריו נובע בעצם מהקישור שהוא עושה בין נוכחותם לסיפוק הרעב.

היקשרות בטוחה

התיאוריה הזו הובילה לגישה לגידול ילדים שהיום נשמעת לנו מוזרה ואף אכזרית. חיבוק ילדים, הרמתם על הידיים כשהם בוכים ונישוקם, טענו פסיכולוגים כמו ג'ון ווטסון (Watson), רק יגרום להם להמשיך ולבכות כדי לחזור ולקבל את היחס הזה. "אם אתם מוכרחים, נשקו אותם פעם אחת על המצח כשאתם אומרים לילה טוב", כתב ווטסון. קשר קרוב יותר והבעות חיבה תכופות יגרמו לכך שהילד יהיה תלוי בכם לחלוטין, ולא יוכל למצוא את דרכו העצמאית.

הארלו חשף בניסוייו את הפגמים בתיאוריה הזו. הוא הראה שמגע וקשר חשובים דווקא כדי לפתח ביטחון ועצמאות. כאשר הארלו ועמיתיו הפחידו את תינוקות הקופים, למשל שמו לידם צעצוע רועש, הם רצו היישר ל"אם" הרכה שלהם, נצמדו אליה וכעבור זמן קצר חשו בטוחים יותר: הם העזו לפנות אל הצעצוע ואף לאיים עליו. כשהיו בחדר ובו דברים לא מוכרים, נוכחות ה"אם" איפשרה להם לאזור אומץ, לשוטט ולחקור את סביבתם.

בנוסף, מהניסוי עלה בברור שסיפוק הרעב אינו מספיק ליצירת קשר חזק. תינוקות שגודלו עם "אם" מתיל לא יצרו איתה קשר כזה, למרות שינקו בדיוק אותה כמות של חלב. כאשר היא הייתה בחדר, הם לא הצליחו לשאוב ממנה ביטחון. "אֵם התיל מספקת מבחינה ביולוגית אבל לא מבחינה פסיכולוגית" כתב הארלו.

באותן שנים הגיעו גם פסיכולוגים אחדים לאותן תובנות, בעקבות תצפיות שביצעו על תינוקות וילדים. הבולטים ביניהם  היו ג'ון בולבי (Bowlby) ומרי איינסוורת' (Ainsworth), שפיתחו את "תיאוריית ההיקשרות" (Attachment).

בולבי ואיינסוורת' ראו בקשר שהתינוק יוצר עם אימו, או עם מטפל ראשי אחר, את הבסיס להתפתחותו הנפשית התקינה של הילד. הם הדגיש את החשיבות שבקשר חם, אוהב ואינטימי, מעבר לסיפוק הבסיסי של צרכי הילד. בעזרת תצפיות שביצעו על ילדים קטנים, בנוכחות אמותיהם ובלעדיהן, הם איבחנו סגנונות היקשרות שונים ובדקו את השפעתם על ההתפתחות העתידית של הילדים. קשר יציב ואוהב מוביל ל"היקשרות בטוחה", בה הילד סומך על כך שהאם תהיה שם בשבילו, ולכן מרגיש בטוח גם להתרחק ממנה לזמן מה.

כך משמשת האם או המטפל הראשי של הילד "בסיס בטוח", שממנו הוא יכול לצאת ולחקור את העולם. כמו הניסויים של הארלו, הראו בולבי ואיינסוורת' שקשר צמוד והיענות לצרכי הילד לא רק שאינם מגבילים את אותו, אלא תורמים לעצמאותו ובריאותו הנפשית.

תינוקות הקופים העדיפו את ה"אם" הרכה, התכרבלו סמוך אליה ושאבו ממנה ביטחון. הניסויים של הארי הארלו

פוטנציאל לנזק

כשהילד אינו יוצר קשר בטוח עם מטפל קבוע ההתפתחות שלו נפגעת, לעתים באופן חמור שאינו ניתן לתיקון. בדו"ח שכתב בולבי בעבור ארגון הבריאות העולמי (WHO)  ב-1952 הוא הדגיש את החשיבות של טיפול משפחתי וקרוב בילדים, והמליץ שילדים שהוריהם אינם מסוגלים לגדל אותם יועברו, במהירות האפשרית, למשפחות מאמצות.

מחקרים שנעשו על תינוקות ופעוטות בבתי יתומים, שלא קיבלו טיפול אישי ולא יצרו קשר בטוח עם מטפל קבוע, חשפו את ההשפעות ארוכות הטווח שעלולות להיות לכך. צ'רלס נלסון (Nelson) רופא וחוקר מבוסטון, אמר ל-NPR "הזנחה היא איומה עבור המוח. ללא מקור אמין של תשומת לב, חיבה וגירויים, החיבורים במוח אינם מתפתחים כראוי". ואמנם, מחקרים מצביעים על פגיעה בהתפתחות המוחית של ילדים אלו.

כיום, במערב, המודל של בית יתומים כמעט ועבר מהעולם. ההכרה בצורך של קשר אישי קרוב וקבוע הובילה לכך שתינוקות נטושים, או כאלו שהוריהם אינם יכולים לטפל בהם, נשלחים למשפחות אומנה או לאימוץ בגיל מוקדם ככל האפשר.

ילדים במעצר

המחקרים האלה עלו לכותרות שוב בשבועות האחרונים, בעקבות מדיניות ה"אפס סובלנות" של המִמשל בארצות הברית לגבי הגירה לא חוקית. אלפי הורים שהגיעו עם ילדיהם לגבול נשלחו למעצר, וילדיהם נלקחו מהם ונעצרו בנפרד. לפי הדיווחים יש ביניהם גם משפחות שהגישו בקשה למקלט במדינה.

לפני ימים מספר הודיע הנשיא טראמפ שהמשפחות לא יופרדו עוד, אלא יוחזקו במעצר יחד. עם זאת, יש ככל הנראה יותר מ-2,300 ילדים המוחזקים עדיין במתקנים שונים ברחבי ארצות הברית, מאות מהם בני פחות מ-12 ומיעוטם פעוטות ותינוקות בני פחות משנה. בעוד שקצתם אוחדו עם הוריהם, לגבי רובם לא ידוע מתי, ואיך, איחוד זה יתרחש: במקרים רבים להורים אין כל מידע בקשר לילדיהם, להיכן נלקחו ומי מטפל בהם, ולא ברור אם המידע הזה זמין לרשויות הרלוונטיות. היו גם מקרים שבהם הורים גורשו מארצות הברית בלי ילדיהם.  

האקדמיות האמריקאיות למדעים, להנדסה ולרפואה פרסמו הצהרה הקוראת למִמשל להפסיק את הפרדת הילדים מהוריהם, "בהתבסס על העדויות המדעיות המצביעות על פוטנציאל להשלכות מזיקות וארוכות טווח". אף אחד לא יכול להגיד בוודאות מה יהיו ההשלכות האלו, אם הילדים אכן ייפגעו ובאיזו צורה. ודאי שמצבם שונה מזה של ילדים שגדלו כמעט מלידה בבתי יתומים, או בלי טיפול הורי. אך המחקרים האלו מלמדים, כפי שצוין בהצהרה, על הפוטנציאל לנזק המתרחש כאשר מפרידים ילדים מהוריהם.

"אנו פועלים בהתאם לסטנדרטים הגבוהים ביותר במדינה. אנחנו מספקים מזון, טיפול רפואי, חינוך, ואת כל הצרכים של הילדים" מסרה השרה לבטחון המולדת, קריסטיין נילסן, כשנשאלה על המתקנים שהילדים מוחזקים בהם. אלא שהצרכים של הילדים אינם מסתכמים במזון וטיפול רפואי, ואת זה אנחנו יודעים כבר עשרות שנים.