מפגני הכוח של הגורילות, סימני הריח שמשאירות הפנדות ואפילו הצבעים של הצרעות – כל אלו, ורבים אחרים, הם מסרים שבעלי החיים מעבירים ליריביהם, ונושאים מידע על גודלם ויכולותיהם. בעזרתם הם מצליחים להימנע מקרבות של ממש

בהרים המיוערים של צפון רואנדה נשמעים קולות מהדהדים, מתפשטים למרחק בצמחייה העבותה - בום, בום, בום. מי שמשמיע את הקולות האלו הוא זכר גורילה, שנעמד על רגליו האחוריות ומכה בידיו הפתוחות על חזהו, שוב ושוב. "זה מצג מרשים מאוד", אמר אדוארד רייט (Wright), פרימטולוג מגרמניה, בריאיון לנשיונל ג'יאוגרפיק. "זה יכול להיות קצת מפחיד. אתה לא רוצה למצוא את עצמך עומד בדרכו".

ההתנהגות הזו נראית מפחידה לא רק לנו: היא נועדה קודם כל להפחיד את זכרי הגורילה האחרים שעשויים להיות באזור. גורילות ההרים (Gorilla beringei beringei) חיות בקבוצות שבהן זכר אחד וכמה נקבות, וכל זכר שכרגע אין לו קבוצה משלו מנסה למצוא אחת שעליה יוכל להשתלט, להדיח את הזכר שמנהיג אותה ולתפוס את מקומו. הדרך לעשות זאת היא לקרוא תיגר על זכר שיש לו קבוצה ולהילחם בו. אם הזכר קורא התיגר ינצח, הנקבות יהיו שלו. אבל אם יכשל, הוא עלול להיפצע קשות ואפילו למות. "אפילו אם יש סיכוי טוב שתנצח בקרב, הסיכון הוא עדיין גדול", אמר רייט. "אלו חיות גדולות וחזקות, והן יכולות לעשות הרבה נזק".

כאן בדיוק נכנסים הקולות המהדהדים, שהזכרים מפיקים כשהם מכים על חזותיהם. הם נועדו לשלוח מסר ברור לכל זכר צעיר בסביבה: כאן יש גורילה גדול וחזק, שלא תצליחו להכניע בקלות. עדיף לכם להימנע מהקרב המסוכן, ולמצוא קבוצה אחרת, שהזכר שלה אולי קטן או חלש יותר. רייט ועמיתיו מצאו שהתדירות של קולות התיפוף הייתה קשורה לגודל של המתופף: ככל שהוא היה גדול יותר, כך הקול היה נמוך יותר. התכונה הזו כמובן לא ייחודית רק לגורילות. באופן כללי, ככל שגוף גדול יותר כך הוא מפיק צלילים יותר עמוקים - כך תוף גדול ישמיע קול נמוך יותר מתוך קטן. וכמו אצל כלבים, גם אצל הגורילות זכרים גדולים יותר הם גם חזקים יותר, וקשה יותר לנצח אותם בקרב. כך הקולות מעבירים מידע חשוב על התכונות של הזכר, מידע אמיתי שלא ניתן לזייף – גורילה קטן יותר אינו יכול להנמיך את הקול שהוא מפיק, גם אם ירצה.

הזכרים האחרים בסביבה מקשיבים לקולות התיפוף, ואם הם מבינים מהם שהזכר בעל הקבוצה הוא גדול מדי בשבילם, הם לא מנסים אפילו לקרוא עליו תיגר. כך ההתנהגות הזו, שנראית תוקפנית ומפחידה, תורמת דווקא להימנעות מקרבות של ממש. אין צורך להילחם ולהסתכן בפגיעה, אם אפשר להעריך את היכולות של היריבים מרחוק. רק במקרה בו שני הזכרים קרובים זה לזה בגודלם, לא יהיה מנוס מלבדוק את כוחם בקרב.

זכר גורילה מכה על חזהו מול זכר מקבוצה אחרת | Dian Fossey Gorilla Fund
התנהגות שנועדה להפחיד את זכרי הגורילה האחרים באזור. זכר גורילה מכה על חזהו מול זכר מקבוצה אחרת | Dian Fossey Gorilla Fund

מצג במקום קרב

זכרי הגורילה הם לא היחידים שפיתחו דרכים להפחית את מספר הקרבות. אצל בעלי חיים רבים, לא רק יונקים אלא גם ציפורים, דגים ואפילו חסרי חוליות מסוימים, הזכרים מתחרים זה בזה על טריטוריה, על גישה לנקבות, או גם וגם. קרבות תמיד כוללים סיכון – אפילו המנצח עלול לצאת עם פציעה שתקצר את חייו, או תגרום לו להפסיד בקרב הבא. לכן אין זה מפתיע שבמהלך האבולוציה התפתחו מצגים שונים שיאפשרו ליריבים להעריך מראש מי חזק יותר, בלי להגיע למהלומות של ממש. אצל רבים מבעלי החיים, קרבות פיזיים מתרחשים לעתים רחוקות למדי, וכמעט תמיד רק כאשר שני היריבים שווים בערך ביכולותיהם.

כמו אצל הגורילות, המצגים האלו קשורים בדרך כלל לתכונות הפיזיות של הזכרים, כך שזכר קטן וחלש לא יוכל לשדר מסר שמציג אותו כגדול או חזק יותר ממה שהוא באמת. מסרים כאלו נקראים מסרים כנים (honest signaling). אך כפי שנראה, יש בעלי חיים שהמסרים שלהם פחות כנים משל האחרים.

איילים מתגוששים

כשהאביב מגיע לאזורים הארקטיים, איילי הצפון הזכרים (Rangifer tarandus) מתחילים לגדל את הקרניים המרשימות שלהם. כל שנה, במיוחד בשנים הראשונות לחייהם, הקרניים גדולות ומסועפות יותר מבשנה שקדמה לה. בספטמבר, לאחר שהקרניים סיימו לגדול, הזכרים גם משתמשים בהם, בקרבות שנועדו לקבוע מי יקבל גישה לנקבות. הקרבות הם לרוב אלימים מאוד, ועלולים להוביל לפציעות קשות ואף למוות, כשאחד האיילים מתנפל על יריבו ותוקע את קרניו החדות בגופו.

אבל הקרבות האלימים הללו מתרחשים רק לעתים רחוקות. חוקרים שעקבו אחר איילי צפון החיים ביערות מזרח קנדה דיווחו שצורה אחרת של אינטראקציה בין זכרים, לה הם קראו "התגוששות" (sparring), הייתה נפוצה הרבה יותר. כאשר שני זכרים התגוששו, הם עמדו זה מול זה, הרכינו את ראשיהם והצמידו את קרניהם אלו לאלו. הם דחפו אחד את השני, היטו את ראשיהם בניסיון לגרום ליריב לאבד את שיווי משקלו, אך גם בהתגוששויות הנמרצות ביותר אף אחד מהזכרים לא ניסה לפגוע בקרניו בחלק אחר בגופו של היריב, וכך לא היו פציעות וכמובן לא מוות. ההתגוששויות הסתיימו כאשר אחד הזכרים ניתק מגע ופסע לאחור, ובמקרה זה יריבו הלך לדרכו גם הוא – בניגוד לקרבות, הוא לא ניסה לתקוף את הזכר השני או לרדוף אחריו.

בתשעים אחוזים מהמקרים, האייל שניתק מגע וכך סיים את ההתגוששות היה זה שקרניו היו קצרות יותר. החוקרים שיערו שההתגוששויות נועדו לעזור לאיילים לאמוד זה את כוחו של זה ואת גודל "כלי הנשק" המצויים על מצחם, ולעשות זאת בדרך בטוחה, שאינה כוללת את הסיכונים שבקרב. אייל שלומד בעזרת התגוששות שהיריב שלו חזק יותר ובעל קרניים גדולות יותר, יימנע מלהיכנס איתו לקרב של ממש. ואמנם, הקרבות, הנדירים הרבה יותר, מתרחשים כמעט תמיד בין איילים בגודל דומה מאוד, בעלי קרניים בגודל דומה – איילים שקרובים זה לזה ביכולותיהם, ולכן לא יכולים להכריע מי חזק יותר על ידי התגוששות בלבד. כך האיילים מפחיתים ככל האפשר את הפציעות והמוות, מבלי לוותר על התחרות.

תצפיות על בעלי-קרניים אחרים העלו תוצאות דומות. אצל יחמורים אירופאים (Dama dama), למשל, המעמד החברתי נקבע על פי מפגשים בהם הם מעריכים זה את כוחו של זה, ללא קרב של ממש. הקרבות שמתרחשים לאחר מכן הם לרוב בין זכרים בעלי מעמד דומה, ותכונות גופניות דומות.

איילי צפון בודקים למי יש קרניים חזקות יותר | Shutterstock, BlueOrange Studio
ההתגוששות, שלא גורמת לפציעות, נפוצה הרבה יותר מקרבות של ממש. איילי צפון בודקים למי יש קרניים חזקות יותר | Shutterstock, BlueOrange Studio

להריח את הגודל 

ההתגוששויות של האיילים כוללות מגע פיזי ביניהם, כך שהמשתתפים יכולים להעריך באופן ישיר את כוחו של היריב – הכי קרוב לקרב של ממש שאפשר להגיע מבלי להסתכן בפציעה. אך כפי שראינו אצל הגורילות, אפשר להעביר מסרים על גודל וחוזק פיזי גם מרחוק, בלי להתקרב או אפילו לראות אחד את השני. הגורילות עושות זאת בעזרת קולות תיפוף: בעלי חיים אחרים משתמשים בריח, ומשאירים עקבות של שתן ושל הפרשות מבלוטות ריח מיוחדות, שמכילות מידע על המין שלהם, מצבם הבריאותי, אם הם בתקופת ייחום ועוד.

חלק מבעלי החיים מצאו דרך להעביר מידע גם על גודל הגוף שלהם: הם משאירים את סימני הריח גבוה ככל האפשר, וכדי לעשות זאת מבצעים מעין "עמידת ראש": ניצבים על רגליהם הקדמיות, ומתרוממים עם רגליהם האחוריות על גזע עץ או משטח אחר. כמובן, ככל שבעל החיים גדול יותר, כך הוא יכול להגיע עם חלקו האחורי גבוה יותר במעלה העץ, ולהשאיר שם את ריחו.

נקבת למור זנב טבעת עם תינוק, מסמנת עץ כשהיא עומדת על רגליה הקדמיות | Tony Camacho, Science Photo Library
חלק מבעלי החיים משאירים את סימני הריח גבוה ככל האפשר. נקבת למור זנב טבעת עם תינוק, מסמנת עץ כשהיא עומדת על רגליה הקדמיות | Tony Camacho, Science Photo Library

הפנדה הגדולה (Ailuropoda melanoleuca) היא אחת מבעלי החיים המשתמשים בשיטה הזו כדי לתקשר זה עם זה. הפנדות חיות ביחידות, ונפגשות בעיקר לצורך רבייה. לכל זכר יש טריטוריה, שגובלת ואף חופפת לעתים קרובות לטריטוריה של זכרים שכנים, וחופפת גם טריטוריות של נקבות. במשך רוב השנה הם נוהגים להימנע ממפגשים, ואחת הדרכים לעשות זאת היא להשאיר סימני ריח שמבהירים "זו הטריטוריה שלי, לך תמצא לך מקום אחר". כל הפנדות משאירות שתן והפרשות של בלוטות ריח, אך נקבות נוטות לעשות זאת בכריעה על האדמה, ולעתים בהרמת רגל כמו כלבים. רק הזכרים הבוגרים מבצעים את עמידת הראש, שגורמת לכך שהריח שלהם יושאר במקום גבוה בהרבה.

במחקר שהתפרסם ב-2002, חוקרים הניחו דגימות של שתן של פנדה זכר בשמורה בה חיות פנדות בסין, על האדמה ובגובה של מטר. הפנדות בחנו ורחרחו את הדגימות הגבוהות הרבה יותר מאת אלו שהיו על האדמה, למרות שהיו זהות מבחינת הרכבן. החוקרים שיערו שדגימות שהושארו בגובה פרסמו את העובדה שמי שהשאיר אותן הוא זכר בוגר, בעל גוף גדול מספיק להגיע לגובה שכזה – ולכן היה מעניין יותר עבור הפנדות האחרות, אם בתור תחרות או בתור בן זוג פוטנציאלי.

סרטון של פנדות עושות עמידת ראש כדי לסמן עץ:

מחקר דומה נערך לפני מספר שנים על בעל חיים אחר, הנמייה הננסית המצויה (Helogale parvula). בניגוד לפנדות, הנמיות חיות בקבוצות של עד כ-30 פרטים, זכרים ונקבות, ונפוצות במזרח אפריקה ובדרומה. רק הזוג הבכיר בקבוצה מתרבה, ולכן יש תחרות גם בין הזכרים לבין עצמם וגם בין הנקבות לבין עצמן, להגיע למעמד זה. שני המינים משאירים סימני ריח מבלוטות באזור האחוריים, בעזרת אותה עמידת ראש שמעלה את האזור הזה גבוה ככל האפשר.

במחקר לקחו החוקרים דגימות מהבלוטות האלו, והשאירו אותן על מקלות במבוק בשני גבהים שונים: עשרה סנטימטרים, היכן שנמיה קטנה יחסית יכולה להגיע, ו-16 סנטימטרים, גובה שאליו תגיע רק נמיה גדולה למדי. הנמיות, בעיקר הנקבות, הביעו עניין רב הרבה יותר בדגימות הגבוהות יותר. "ככל הנראה, חשוב יותר לאסוף מידע על חיות גדולות מאשר על חיות קטנות", אמרה לינדה שארפ (Sharpe), שהובילה את המחקר, לאתר New Scientist. כך הנמיות, כמו גם הפנדות, יכולות להעריך מי המתחרים שלהן ומה גודלם, ולהחליט אם כדאי לקרוא עליהם תיגר – וכל זה עוד לפני שראו אותם.

 סרטון על המחקר, שמראה נמיות עושות עמידת ראש:

כנרים רמאים

בכל המקרים שראינו עד עכשיו, המסרים ששלחו בעלי החיים ליריביהם אכן היו כנים: ההתגוששות מספקת לאיילים הערכה נכונה של היכולת של היריב מול היכולת שלהם עצמם, וסימני הריח שמשאירות הפנדות והנמיות מספקות למי שמריח אותם מידע אמיתי על גודלן, לפחות עד שמישהו מהם ילמד להשתמש בסולם. אך יש גם מקרים בהם המסר שמועבר הוא מוטעה, שלא לומר שקר – בעל החיים מראה ליריביו מצג של כוח שהוא לא באמת יכול לגבות.

סרטני כנר (fiddler crabs) הם סרטנים קטנים מהמשפחה Ocypodidae, שלזכרים שלהם יש מאפיין בולט משותף: אחת הצבתות שלהם גדולה בהרבה מהשנייה. שמם ניתן להם ממנהגם לנופף באותה צבת גדולה מעלה ומטה, בתנועות שמזכירות קשת של כינור בשעת נגינה. הם עושים זאת כדי להציג את הצבת, כלי הנשק העיקרי שלהם, בפני מתחרים ובפני בנות זוג פוטנציאליות. הצגה זו של הצבת משמשת לאותה מטרה כמו הקולות של הגורילות, או ההתגוששויות של האיילים: כך הם יכולים להעריך את היכולת של היריב, ולהחליט אם יש להם סיכוי לנצח אותו. רק כאשר לשני הסרטנים יש צבתות דומות בגודלן, מתרחש קרב של ממש.

אך חיי הסרטן עלולים להיות מסוכנים, ולעתים הזכרים מאבדים את הצבת הגדולה שלהם. הם מגדלים במקומה צבת באורך דומה לצבת שאיבדו, אבל גם שונה ממנה בכמה מובנים. היא קלה יותר, חסרה חלק מהבליטות שיש בצבת המקורית, ופחות יעילה בתור כלי נשק. אנחנו יודעים זאת משום שכאשר זכרים בעלי צבתות "מתחדשות" כאלו נלחמו בסרטנים ששמרו על הצבתות המקוריות שלהם, הם לרוב הפסידו. לפיכך, במקרה הזה הגודל של הצבתות לא נותן מידע אמין על חוזקן ויעילותן.

למרות זאת, כאשר חוקרים עקבו אחר סרטני כנר מהמין Austruca annulipes במוזמביק הם גילו שהזכרים לא הבדילו בין צבתות מתחדשות לאלו המקוריות: הם נמנעו מקרבות עם זכרים בעלי צבתות מתחדשות ארוכות מאלו שלהם, למרות שכנראה היו יכולים לנצח אותם. כך המסרים שהסרטנים שולחים זה לזה אינם תמיד אמינים: לפעמים כלי נשק נחות יכול "לעבור" בתור הדבר האמיתי, ולהרתיע את היריבים מהתמודדות, שבה האמת הייתה נחשפת.

סרטן מהמין Austruca annulipes מציג את הצבת הגדולה שלו | ויקיפדיה, Chinmayisk
סרטני כנר לא מבדילים בין צבתות מתחדשות לאלו המקוריות. סרטן מהמין Austruca annulipes מציג את הצבת הגדולה שלו | ויקיפדיה, Chinmayisk

צרעות צבועות

במקרה של הסרטנים הכנרים, אפשר להבין איך ה"רמאות" הזו הצליחה – לרוב אכן יש קשר בין גודל הצבת לחוזק וליעילות שלה, ולכן כדאי להימנע מקרבות עם סרטנים בעלי צבתות גדולות. אבל יש בעלי חיים שאצלם הסימנים למעמד, מי הבכיר בקבוצה ומי הנחות, הם שרירותיים לחלוטין. צרעות הפלך (Polistes dominula), למשל, מקושטות בכתמים שחורים על פניהן, ומספרם, גודלם וצורתם שונים מצרעה לצרעה. מחקרים הראו שהכתמים מעבירים מידע על הגודל של הצרעה, כמו גם על המעמד החברתי שלה. אצל זיקיות, צבעים בהירים ובוהקים מעידים על תוקפנות ויכולת להילחם, בעוד צבעים כהים משדרים כניעה.

מדוע שצרעות קטנות יותר לא יקשטו את פניהן בכתמים שחורים המעידים על גודל ועל מעמד גבוה? מדוע שזיקית לא תאמץ תמיד צבעים בוהקים שיציגו אותה כבכירה, גם אם היא בעצם במעמד נמוך יותר? הסיבה, כך עולה ממחקרים, היא שסימון לא כנה, גם אם הוא שרירותי, סופו לרוב להתגלות, והוא גורר עונשים מהיריבים המרומים.

כדי לבדוק כיצד צרעות הפלך מגיבות למסרים "שקריים", חוקרים מארצות הברית שינו בעזרת צבע את הכתמים על פניהן של חלק מהצרעות. לאחר מכן הן נתנו לצרעות אלו להילחם בצרעות אחרות, כדי לקבוע מי נמצאת במעמד גבוה יותר. במקרים בהם הצרעות שפניהן שונו הפסידו בקרב, החוקרים ראו שהצרעות השליטות התייחסו אליהן באלימות גדולה מהרגיל, הטרידו אותן וטרחו לבסס את מעמדן שוב ושוב. נראה שהסימן המטעה, לפיו הצרעות היו בכירות מכפי שהיו באמת, הוביל ל"עונשים" מצד הצרעות השליטות. לעומת זאת, אם הצרעות ה"רמאיות", שפניהן שונו, ניצחו בקרב, היה להן קשה יותר לשמור על מעמדן הגבוה. הצרעות בשלבים הנמוכים יותר בהיררכיה שמו לב שמשהו לא בסדר, ושהצרעות שתפסו את הבכורה לא באמת מספיק חזקות בשביל לשמור עליה.

שתי צרעות פלך עומדות על הקן | Nigel Downer, Science Photo Library
הכתמים על הפנים מעבירים מידע על הגודל והמעמד החברתי. שתי צרעות פלך עומדות על הקן | Nigel Downer, Science Photo Library

במחקר המשך, החוקרים נתנו לחלק מהצרעות הורמון שהפך אותן לתוקפניות יותר. צרעות שקיבלו את ההורמון, וגם הכתמים על פניהן שונו כך שייראו גדולות ובכירות יותר, לא נתפסו כ"רמאיות" ולא קיבלו עונשים מצרעות אחרות. במקרה שהן עצמן היו שליטות, גם לא הייתה להן בעיה לשלוט בצרעות שמתחתיהן. נראה שהסיבה לעונשים הייתה ההבדל בין הסימן, כלומר הכתמים על הפנים, ובין ההתנהגות. כשצרעות שסימנו שהן חזקות ובכירות גם התנהגו בצורה תוקפנית ובטוחה, הצרעות האחרות קיבלו זאת ללא שאלות.

ממצאים דומים עולים גם ממחקר על זיקיות. כשחוקרים צבעו זכרים של זיקית תימנית (Chamaeleo calyptratus), כך שהם נראו כמוכנים ללחימה למרות שלא היו, הם ספגו אלימות רבה יותר מיריביהם. נראה שהזכרים שהיו באמת תוקפניים וחזקים ראו בהם מתחרים ותקפו אותם, מה שלא היו עושים אם הזיקיות הצבועות היו מראות את הצבעים הכהים יותר, שמשדרים כניעה.

זיקית תימנית | Nigel Downer, Science Photo Library
הצבעים הבהירים מעידים שהוא מוכן ללחימה. זיקית תימנית | Nigel Downer, Science Photo Library

כך גם הסימנים השרירותיים, שלא קשורים ישירות לגודל, כוח או יכולת לחימה, שולחים מסר אמיתי – שכן במקרה שהם לא, שולחי המסרים ה"שקרניים" משלמים על כך. המסרים השונים עוזרים לבעלי החיים להפחית בצורה משמעותית את הקרבות בהם הם משתתפים, קרבות שעלולים להסתיים בפציעה או אפילו במוות. חלק מהצורות של העברת המסר, כמו התיפוף של הגורילות או ההתגוששויות של האיילים, עשויים להיראות לנו כתוקפניים ואפילו אלימים – אך הם, ממש כמו שינוי הצבע של הצרעות והזיקיות, עוזרים בסופו של דבר לבעלי החיים להימנע ככל האפשר מאלימות.

2 תגובות

  • מאיר

    תאור מדוייק של צבאות וטקסים

  • אלון

    איך ה"התגוששות" התפתחה אבולוציונית?

    תודה על הכתבה המעניינת. יש לי שאלה - איך תכונת ההתגוששות התפתחה במהלך האבולוציה? הרי אם יש אייל אלים ואייל מתגושש, נצפה כי אלימות האייל האלים תהיה יתרון, שכן הוא תמיד ייתן את "המכה הראשונה", ועל כן הייתי מצפה שתכונת האלימות תשגשג על פני תכונת ההתגוששות.