כואב יותר, קטלני יותר, עוקץ יותר

חרקים מקיפים אותנו מכל עבר, ולא פעם הפחד שלנו מפניהם אינו רציונלי. אחרי הכל, מה כבר יכול תיקן קטן לעשות לנו מלבד לרוץ במהירות על הרצפה או לפרפר? אבל יש גם חרקים מפחידים באמת: כאלה שמפיצים מחלות, עוקצים, נושכים או מכאיבים במגע. חלקם יכולים אפילו להרוג אותנו, ואחרים רק יגרמו לנו ייסורי גיהינום לכמה שעות או לימים ספורים.

יצאנו (בשיא הזהירות) להכיר מקרוב את העוקצים הקטנים הללו, ולבחור ביניהם את שיאני העולם – החרקים הכי קטלניים, הכי מכאיבים, הכי מטעים, הכי עצבניים – וגם מי פחות נורא ממה שנדמה לנו.

הכי כואב

איך מחליטים איזו עקיצה הכי כואבת? בשנת 1983 פרסם האנטמולוג ג'סטין שמידט רשימה שבה דירג את מידת הכאב הנגרם לאדם מעקיצות של חרקים ופרוקי רגליים שונים, לאחר שלטענתו התנסה במרביתם. עבור מחקרו פורץ הדרך זכה שמידט בפרס איגנובל לשנת 2015 (פרס פארודי עבור עבודות מחקר שאי אפשר או שלא כדאי לחזור עליהן).

בתואר המפוקפק זיכה שמידט את נמלי הקליע (Paraponera clavata) שעקיצתן כה מכאיבה עד שיש מי שמשווים אותה לפציעת ירי. תיאורים אחרים מספרים על גלים של כאב צורב ופועם, שדועך רק כעבור 24 שעות.

נמלת הקליע נפוצה ביערות הגשם של מרכז אמריקה ודרומה, שם נהוג לכנות אותה טוקנדירה, נמלה ענקית או "נמלת 24 השעות" על שם הזמן שנדרש לכאב להתפוגג. המושבה מורכבת מכמה מאות פרטים ונמצאת בבסיסי גזעים. הנמלים ניזונות בעיקר מצוף פרחים, אך גם מפרוקי רגליים קטנים, והארס משמש אותן להגנה מטורפים. אחד החומרים הפעילים בארס הוא הרעלן העצבי המשתק פונרטוקסין, שמשפיע על תעלות נתרן בתא העצב וחוסם את התקשורת שלו עם מערכת העצבים המרכזית. אפשר לומר שהוא פועל בדומה למשכך כאבים – אבל הפוך.

בשבט האינדיאני סטארה-מאואה מיערות הגשם של ברזיל סוגדים לנמלה הארסית ומשתמשים בה לטקס החניכה של לוחמים צעירים, שנדרשים להכניס את היד לתוך כפפת עלים המכילה מאות נמלים ולהשאירה בתוך הכפפה במשך כעשר דקות. בסיום הטקס היד של החניך האומלל משותקת והוא רועד באופן בלתי רצוני במשך כמה ימים. במהלך חייו כלוחם הוא יצטרך לעבור את טקס החניכה קרוב לעשרים פעמים.

כאב שדומה בעוצמתו לפציעת ירי וחולף רק כעבור יממה. נמלת הקליע | צילום: Shutterstock

הכי קטלני

פרוקי הרגליים שמפילים את מספר הקורבנות הגבוה ביותר בכל שנה הם היתושים. הם אמנם אינם ארסיים, אך מעבירים מחלות שקוטלות כ-725 אלף בני אדם בשנה, כמו מלריה, קדחת הנילוס המערבי, קדחת צהובה, קדחת דנגי, זיקה ועוד.

היתושים שייכים לתת סדרה של הזבובאים, ורובם נמנים עם משפחת הכולכיתיים (Culicidae), הכוללת כ-3,000 מינים (כ-40 מהם חיים בישראל). הם ניזונים בעיקר מצוף פרחים, אך הנקבות המופרות זקוקות גם לדם של בעלי חיים, שממנו הן מקבלות את החלבונים הדרושים להבשלת הביצים. במהלך העקיצה היתושה מזריקה לגוף רוק המכיל חומר מאלחש, כדי למנוע מהנעקץ לחוש בעקיצה ולחסל אותה, וכן חומר מונע קרישה שנועד להבטיח את זרימתו הרציפה של הדם. ברוק שלה עלולה היתושה להחדיר לגוף גם נגיפים וטפילים.

אבל למה יתושים מעבירים דווקא את המחלות האלה, ולא למשל אבולה או איידס? הסיבה טמונה בגורמי המחלה, שמתאימים את עצמם לשני המארחים גם יחד – היתושה ובני האדם. במלריה הגורם הוא טפיל חד תאי בשם פלסמודיום, ובמקרים רבים אחרים מדובר במינים של ארבו-וירוס, כלומר נגיפים שעוברים בין בעלי חיים שונים באמצעות חרקים.

נגיפים הם טפילים שנקשרים לתא המארח שלהם על ידי היצמדות לקולטנים על קרום התא. ארבו-וירוסים מסוגלים לזהות קולטנים כאלה גם בתאי אדם וגם בתאי יתושים. הנגיף חודר לתאים של היתושה ומתרבה בהם כדי להגיע אל בלוטות הרוק ומשם להיכנס למחזור הדם האנושי בזמן העקיצה. נגיפים כמו שפעת, אבולה או איידס, שאינם יודעים להתחבר לקולטנים המתאימים של תאי היתושה לא יתרבו בגופה ולכן לא ידביקו את האדם הבא שהיא תעקוץ.

הכי עצבניות

בשנות ה-50 של המאה הקודמת ניסה הביולוג הברזילאי וורוויק א' קר (Kerr) להכליא בין זנים של דבורים אפריקניות ודבורים אירופיות במטרה לייצר זן של דבורי דבש שיהיו עמידות יותר לתנאי האקלים של דרום אמריקה ויפיקו יותר דבש. הוא הבחין כי זן הכלאיים שנוצר, הדבורה הקטלנית (Africanized honey bee) ניחן בתכונות תוקפניות במיוחד. בשנת 1957 דבוראי תורן במעבדתו שחרר בטעות את הדבורים ועד מהרה הן התפשטו לכל רחבי דרום אמריקה. בשנת 1990 הן זוהו לראשונה בארה"ב ומאז הן התפשטו באזורים נרחבים באמריקה הצפונית.

ההבדל העיקרי בין הזנים המקוריים של דבורי הדבש וזן הכלאיים הקטלני הוא בהתנהגות. הדבורים הקטלניות תוקפניות יותר כלפי איומים, והן מגיבות מהר יותר ובמספרים גדולים יותר, אפילו לתנועות סתמיות בקרבת הכוורת. בנוסף הן טריטוריאליות יותר והטריטוריה שלהן גדולה יותר בהשוואה לדבורת הדבש האירופית. אם לא די בזה, הן גם עקשניות יותר ומסוגלות לרדוף אחרי קורבנן למרחקים ארוכים ולעקוץ אותו.

אף על פי שארס הדבורה הקטלנית חלש יותר מזה של דבורי דבש אחרות, העקשנות ומספר העקיצות הופכות אותן לקטלניות יותר. ההערכה היא שעד כה גבו הדבורים הקטלניות את חייהם של כאלף קורבנות אנושיים ומספר לא מבוטל של בעלי חיים אחרים.

ארס חלש, אבל התנהגות אלימה ותוקפנית. דבורת הדבש האפריקנית | צילום: Shutterstock

המוניטין המפוקפק ביותר

ארכנופוביה היא פחד מוגזם מעכבישים. ובין כל העכבישים אנשים מפחדים במיוחד מהאלמנה השחורה. בפועל רק מעטים ננשכים בכל שנה על ידי אלמנות שחורות, ואיש מהם לא מת. למעשה הסטטיסטיקה מספרת שרק ארבעה בני אדם מתים בממוצע מדי שנה מארס עכבישים בארצות הברית, ואף לא אחד מהם אינו אלמנה שחורה.

עכבישי האלמנה השחורה שייכים לסוג האלמנות, הכולל כ-30 מינים (מהם שישה שאפשר למצוא בישראל). הם ניזונים מחרקים ופרוקי רגליים אחרים שהם לוכדים בקוריהם, משתקים אותם בארס ולאחר מכן מפרישים אנזימים שמעכלים את הטרף, ואז שותים את מיציו.

שמה המאיים ניתן לאלמנה השחורה בשל מנהגה לטרוף את הזכר במהלך ההזדווגות, אך למעשה זו תכונה נפוצה יחסית אצל עכבישים ואינה ייחודית דווקא לאלמנות. נשיכת האלמנה השחורה נחשבת מסוכנת אך לא קטלנית, ומכילה רעלן בשם לטרוטוקסין הגורם לשחרור מוגבר של המוליך העצבי אצטילכולין ולהתכווצויות ממושכות של השריר באזור הנשיכה.

נראה כמו כדור צמר גפן רך ונעים, אך בעל ארס מכאיב. זחל של עש הפלנל | צילום: Shutterstock

הכי מטעה

זחל של עש פלנל, שקיבל לאחרונה את הכינוי "זחל הפאה של דונלד טראמפ", נראה רך ונעים למגע, אך למעשה הוא בעל ארס מכאיב מאוד.​

עש הפלנל (Megalopyge opercularis) נפוץ בעיקר בצפון אמריקה. הזחלים שלו מתאפיינים בשיער ארוך ורך שמשווה להם מראה של כדורי צמר גפן רכים ונעימים. אולם מתחת למעטה הרך והצמרירי מסתתרים קוצים שמחוברים לבלוטות ארס ומזריקים רעל שגורם לכאב חד וצורב שנמשך בין 12 שעות לכמה ימים. לאחר הטלת הביצים, אגב, נקבת העש מכסה את הביצים בשערות מגופה, שאמנם אינן רעילות אך כנראה נועדו להרתיע טורפים פוטנציאליים. חבל שצאצאיה אינם מרתיעים יותר.