הפסיכופתים שסביבנו: שתיקת המצפון

כשאנחנו שומעים את המילה פסיכופת אנחנו מדמיינים בדרך כלל רוצחים סדרתיים, אמיתיים כמו צ'רלס מנסון או בדיוניים כמו חניבעל לקטר מ"שתיקת הכבשים". אולם פסיכופתיה היא תכונת אישיות שקיימת אצל כולנו במידה זו או אחרת, וכולנו נמצאים אי שם על רצף שנע בין פסיכופתיה נמוכה לפסיכופתיה גבוהה. גם אנשים רבים שנראים מצליחים, נורמטיביים ותורמים לחברה, ואפילו מחזיקים בעמדות ניהול בכירות, מתאפיינים בתכונות אישיות פסיכופתיות.

לפי הערכות 3-1 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת מוגדרים פסיכופתים - כלומר, בעלי דירוג גבוה של פסיכופתיה (ראה להלן), והתכונה נפוצה אצל גברים בערך פי 5-3 יותר מאשר אצל נשים. לשם השוואה, שכיחות מחלת הסכיזופרניה נעה סביב מחצית האחוז בלבד לפני נתוני המכון הלאומי לבריאות הנפשת של ארצות הברית.

בניגוד למחלות נפש, שדורשות לא פעם אשפוז וטיפולים תרופתיים ומקשות על תפקודם של החולים בהן, פסיכופתים נראים נורמטיביים כלפי חוץ וחלקם אנשים מצליחים ובעלי יכולות גבוהות שאף מביאות אותם לעמדות כוח. הם גם יכולים להיות כריזמטיים מאוד. ועם זאת, הם לוקים בחוסר אמפתיה או מצפון ונוהגים בזולת באופן מניפולטיבי. הסכנה שלהם מופנית בעיקר כלפי הזולת, לפעמים עד כדי סכנת חיים.

לאבחן פסיכופתיה

המושגים "פסיכופתיה" ו"סוציופתיה" (שנפוץ יותר בשימוש אצל פסיכאטרים) מתייחסים להפרעת אישיות שמאופיינת בהתנהגות אנטי-חברתית מתמדת, חוסר אמפתיה וחרטה, היעדר עכבות או חשש מתוצאות של מעשים, ותכונות אישיות אגוצנטריות (מרוכזות באינטרס העצמי שלך).

בשנת 2009 פותח המודל הטריארכי, שמדגיש שלושה מאפיינים בולטים של פסיכופתים בדרגות שונות. ניתוח התכונות הללו נעשה על פי סולמות מדידה מקובלים, כמו PCL (רשימה פסיכופתית: Psychopathy Checklist), או PPI (רשימת מצאי לאישיות פסיכופתית: Psychopathic Personality Inventory). בארצות הברית, הסף המינימלי להגדרת אדם כפסיכופת הוא ניקוד של 30 מתוך 40 ב-PCL ובבריטניה הוא 25.

המאפיין הראשון הוא תעוזה, כלומר תכונות אופי של ביטחון עצמי גבוה ודעתנות קיצונית. המאפיין השני הוא היעדר עכבות, שמתבטא בקשיים בשליטה בדחפים ובעיות בתכנון ובראיית הנולד, וכן צורך בסיפוקים מיידיים וקושי בריסון עצמי. המאפיין השלישי של פסיכופתים הוא רוע, דהיינו חוסר אמפתיה לאנשים, קושי ביצירת קשרים קרובים עם אנשים אחרים והתנגדות לסמכות.

המאפיינים הללו נראים אצל עבריינים אלימים סדרתיים (למשל, רוצחים ואנסים) אך יש להדגיש שעבריינים אלימים באופן כללי אינם בהכרח פסיכופתים כיוון שעבירות רצח או תקיפה יכולות להתבצע גם "בלהט הרגע" ולא כתוצאה מהפרעת אישיות.

פסיכופתיה נראית לעתים קרובות אצל רוצחים, למרות שלא כל העבריינים האלימים הם פסיכופתים. צ'רלס מנסון

המוח הפסיכופתי

מוחם של פסיכופתים נחקר לא מעט. בניתוח-על (מטא-אנליזה) משנת 2010 שקללו החוקרים 43 מחקרי דימות שבחנו את מבנה ופעילות המוח של אנשים שונים, ומצאו שאצל אנשים אנטי-חברתיים, אלימים ופסיכופתיים ניכרת פעילות חלשה יותר בקליפת המוח הקדם-מצחית, שקשורה לתכנון פעולות וקבלת החלטות. מחקר משנת 2012 מצא שהעובי של כמה אזורים בקליפת המוח של פסיכופתים קטן יותר לעומת שאר האנשים, ואילו מחקר מ-2017 על אסירים בדנמרק שנכלאו על עבירות אלימות (ורובם, 16 מתוך 18, אובחנו כפסיכופתים) מצא שהם הגיבו להתגרות באופן חזק יותר בשני אזורים במוח: האמיגדלה – אזור קטן שאחראי על רגשות, והסטריאטום – שקשור בין השאר למסלול הגמול וההנאה.

באותו מחקר נמצא גם סנכרון נמוך יותר בין הפעילות באמיגדלה ובסטריאטום לבין הפעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית, שעשוי להעיד על בעיה בקשר בין הרגש לקבלת החלטות. מדובר בחיזוק לתוצאות של מחקר משנת 2009, שמצא אצל פסיכופתים בעלי היסטוריה של התנהגות אלימה סימנים לפגיעה בסיבי העצב שמקשרים בין האמיגדלה לקליפה הקדם-מצחית. חומרת הפגיעה הזאת הייתה קשורה לחומרת הפסיכופתיה.

מחקר שהתפרסם בשנה שעברה בכתב העת "Neuron", מצא שככל שחומרת הפסיכופתיה עולה, כך נחלש הקשר שבין הסטריאטום לקליפה הקדם-מצחית. מחקר נוסף מאותה שנה הראה ממצאים דומים, וכן הגדלה של כמה תת-אזורים בסטריאטום, שקשורה לחומרת הפסיכופתיה: ככל שהאזור גדול יותר, כך הפסיכופתיה הייתה חמורה יותר.

מעבר לשינויים הפיזיולוגיים, מחקרים מצאו הבדלים גם בפעילות הכימית במוחם של פסיכופתים, בהשוואה לאנשים רגילים. לדוגמה, נמצאה אצלם עלייה בהיקף השחרור של המוליך העצבי דופמין במסלול העונג במוח לאחר שימוש בסמים כמו אמפטמין, וכן עלייה בפעילות חשמלית באזור הזה כאשר הם ציפו לגמול כספי. נמצא גם קשר חיובי בין מידת החומרה של הפסיכופתיה לפעילות הזאת במוח, מה שמעיד אולי שפסיכופתים חשים מוטיבציה רבה יותר לבצע מעשים שיפעילו את אזור הגמול במוח, וייתכן שהיא באה על חשבון רגישות לרגשות הזולת ולתוצאות השליליות של מעשיהם.

מחקר אחר, שפורסם בשנה שעברה, מצא שמידת הרגישות של הקולטנים למוליך העצבי סרוטונין בקליפה הקדם-מצחית ובסטריאטום הייתה קשורה לחומרת הפסיכופתיה: ככל שהרגישות לסרוטונין הייתה גבוהה יותר, רמות הפסיכופתיה והכעס של הנבדקים הפסיכופתים גדלו גם הן. אצל נבדקים "רגילים" לא נמצא קשר כזה. הממצא הזה יכול לפתוח פתח לפיתוח טיפול תרופתי לפסיכופתיה, שיכוון לקולטני סרוטונין.

לסיכום, נראה שאישיות פסיכופתית מאופיינת לא רק בהתנהגות אלא גם בשינויים מבניים ותפקודיים במוח: מצד אחד, סנכרון לקוי בין אזורים שקשורים לפחד לבין אזורים שקשורים לקבלת החלטות; ומצד שני, עודף פעילות כימית באזורי ההנאה במוח.

אצל פסיכופתים יש סנכרון לקוי בין אזורים במוח שקשורים לפחד לבין אזורים שקשורים לקבלת החלטות | תמונה: Shutterstock

פסיכופתים "תאגידיים"

מקובל לחשוב שפסיכופתיה נפוצה בעיקר אצל פושעים, וחלק ניכר מהמחקרים בתחום אכן נערכים על אסירים – אוכלוסייה זמינה יחסית למחקרים. אולם פסיכופתים רבים מתפקדים בהצלחה בחברה הנורמלית ואינם עוברים על החוק. בשנת 2005 השוו הפסיכולוגיות קתרינה פריצון (Fritzon) ובלינדה בורד (Board) מאוניברסיטת סארי בבריטניה את השכיחות של הפרעות אישיות בין מנהלים בחברות עסקיות לפושעים שהוחזקו בבית חולים לחולי נפש. התברר שהפרופיל של אחדים מהמנהלים הבכירים הכיל יסודות של הפרעת אישיות, לרבות מרכיבים רגשיים שאופייניים לפסיכופתים.

נראה שהשילוב של מאפיינים כגון תעוזה, היעדר עכבות ורוע, בשילוב עם השכלה ואינטליגנציה גבוהה, קשור ליציבות וליכולת העמידה בלחץ שנדרשות ממנהלים בעולם העסקי. אנשים כאלה נקראים לעיתים פסיכופתים מצליחים או פסיכופתים תאגידיים. נראה שעולם העסקים מצליח לתעל את הדחפים הפסיכופתיים לכיוונים מקובלים חברתית, כך שלרבים מהמנהלים הפסיכופתים אין היסטוריה של התנהגות פושעת או אנטי-חברתית שמאפיינת פסיכופתים "קלאסיים".

לפי מחקר שנעשה באוניברסיטת נוטרדם באינדיאנה, לפסיכופתים יש יתרון במקומות שבהם הממונה עליהם הוא בעל אישיות מתעללת. יש להם סיכוי גדול יותר לשגשג תחת מעסיקים שכאלו, כיוון שהם עמידים יותר ללחץ רגשי, לרבות כזה שקשור להתעללות, ומרגישים פחות צורך ביחסים חיוביים עם הבוס. המשתתפים התבקשו להגיב לפרופילים של מנהלים שמתוארים כחיוביים או כמתעללים, ואלו שדורגו עם פסיכופתיה גבוהה חשו מרוצים יותר כשדמיינו את עצמם עובדים תחת מעסיק מתעלל לעומת בעלי פסיכופתיה נמוכה.

בריאיון לאתר "Science Daily" אמרה מחברת המאמר הראשית שרליס הרסט (Hurst) שהמחקר מדגיש עד כמה מסוכן לאפשר למנהלים להתעלל בעובדיהם – הדבר משמר במערכת דווקא את האנשים שעלולים להנציח בהמשך הדרך תרבות עבודה מתעללת, כיוון שהם אלה שמשגשגים הכי טוב בתנאים כאלה.

מחפשים טיפול

הפרעות אישיות ידועות כקשות לטיפול, אך אפילו מביניהן הפסיכופתיה היא אחת הקשות ביותר. לפסיכופתים יש מוטיבציה נמוכה יחסית לחפש פתרון לבעיה שלהם והם אינם נוטים לשתף פעולה עם מטפליהם. נטען גם שטיפול נפשי עשוי לשפר את המיומנות של פסיכופתים במניפולציה והונאה, ולכן סביר יותר שיבצעו פשעים דווקא לאחר שעברו טיפול פסיכולוגי. כמו כן נראה שהם טובים יחסית בביצוע מניפולציות על המטפלים.

גם עונשים וטכניקות לשינוי התנהגות אינם מועילים, כיוון שפסיכופתים אינם מגיבים להם. כל אלה הובילו לפסימיות באשר לסיכויי הטיפול. הדבר משתקף גם במיעוט המחקרים המוקדשים לחקר הפסיכופתיה, מה שכמובן לא תורם למאמץ לפתח טיפולים יעילים.

ומה בנוגע לתרופות? אין תרופה שמיועדת ספציפית לטיפול בפסיכופתיה, אולם תרופות למצבים אחרים עשויות לסייע. מחקר מצומצם הראה שהתרופה קלוזאפין, שמשמשת לטיפול בסכיזופרניה, סייעה בהפחתת האלימות אצל אנשים עם הפרעת אישיות אנטי-חברתית. ההפרעה הזאת שונה מפסיכופיה, שכן הלוקים בה אינם מתאפיינים ב"נועזות" גבוהה, אבל חולקת איתה את התכונות האחרות.

סקירה של שמונה מחקרים על טיפול תרופתי שניתן ל-274 אנשים עם הפרעת אישיות אנטי-חברתית, מצאה שרק שלוש תרופות מתוך שמונה שנוסו שיפרו לפחות תסמין אחד של הפרעת האישיות. נורטריפטילין, שמיועדת במקור לטיפול בדיכאון, סייעה לטיפול באלכוהוליזם, ואילו ברומוקריפטין (שמיועדת לטיפול במחלת פרקינסון) ופניטוין (אפילפסיה) סייעו בהפחתת חרדה ואלימות אצל אסירים. נכון להיום מינהל המזון והתרופות בארצות הברית (FDA) לא מאשר אף אחת מהתרופות הללו לטיפול בפסיכופתים.

אם כך, לא נראה שבעתיד הקרוב תימצא תרופת פלא שתטפל בפסיכופתיה ותעלים מרחובותינו רוצחים או אנסים. אולם יש לקוות שמחקרים נוספים על שינויים בפעילות ותפקוד אזורי מוח ובביוכימיה של המוח אצל פסיכופתים יתרמו להבנת המנגנון שמאחורי הפרעת האישיות, ויאפשרו לתכנן תרופה שמכוונת באופן ממוקד למנגנון הזה. תרופה כזאת עשויה לסייע לא רק לפסיכופתים עצמם, אלא אף להציל את הקורבנות הפוטנציאליים שלהם.